בערב חג המתים, דיאה דה לוס מוארטוס (El Dia de los Muertos), כשצלצלו פעמוני הכנסיות לבשר על בואם של האורחים, האוויר נהיה קר וצלול. "זה סימן שהמתים באים" אמרו האנשים שניקו וקישטו את הקברים בעיירה סנטה קרוז קוקוסוטלאן (Santa Cruz Xoxocotlàn), פרבר סמוך לעיר וואחקה (Qaxaca), הניחו עליהם מנחות ומתנות, והדליקו אלפי נרות מהבהבים להאיר להם את הדרך בחזרה אל העולם.
בין המצבות של בית הקברות הסתובבה מרינה אגילר, עטופה ברדיד האינדיאני שלה, להגן עליה מהקור הצורב. מרינה, אנתרופולוגית וארכיאולוגית מקסיקנית ופעילה לשמירת מורשת תרבותית, שליוותה אותנו במסענו, הייתה רחוקה מאוד באותו לילה מביתה שבדרום מקסיקו. "בואנס נוצ'ס, תנחומי. כמה הקבר שלכם יפה!" אמרה, כמיטב המסורת, למקומיים שישבו מול קברי קרוביהם. היא התעכבה ליד קבר קטן שעל מצבתו הניחה אישה מבוגרת מכונית צעצוע, מוקפת בפרחי המתים, ציפורנים בצבעים לוהטים, כתומים ואדומים. האנתרופולוגית, שאיבדה לאחרונה בעצמה את תינוקה, חיבקה את האישה הבלתי מוכרת לה, שסיפרה שהייתה בת 17 כשהילד מת. עד היום, כשהיא כבר סבתא לנכדים, המתרוצצים ליד קברו, היא מתגעגעת אליו, "הוא עוד בא אלי, המלאך שלי".
על פי המסורת, היום הראשון של החג, החל בראשון בנובמבר, מוקדש לנשמות הילדים, המלאכים, אל אניחליוס, והיום השני נועד למתים הבוגרים. אך למעשה, ביום הראשון נוהגים בדרך כלל לבקר בקברי המשפחה וביום השני מבקרים קרובים אחרים ומכרים שהלכו לעולמם. ולכן, למחרת, בבית הקברות המרכזי של העיר, פנתיאון גנראל, זכה לחיבוק התנחומים החם של מרינה סטודנט אלמוני ממקסיקו סיטי שעשה את הדרך הארוכה לוואחקה כדי לבקר את קברו של חברו, שנהרג בתאונת דרכים. על מצבתו נכתב "חברים טובים הם כמו כוכבים, הם תמיד אתך גם שהם רחוקים, האור שלהם עוד זורח".
בדומה להם, אלפי אנשים פוקדים במהלך החגיגות את בתי הקברות ודוכני השעשועים, האוכל, המוסיקה והמזכרות שמקימים מסביבם בחג המתים. באווירה של מסיבה עממית לצד אבל וגעגוע, התכנסות ותנחומים. המבקרים עוברים ליד הקברים ומדברים זה עם זה על מתיהם, מנחמים אנשים שכלל לא הכירו, חולקים איתם מזון ומשקה. אלה שידם משגת שוכרים נגנים להנעים את ליל השימורים. "אף אחד לא אוהב להיות עצוב", שרים המריאצ'י, "כולם מעדיפים לחגוג ולשמוח". גם המתים.
יום המתים בוואחקה
מורשת תרבותית עולמית
לצד ההיבטים הדתיים, הקהילתיים, המשפחתיים והפסיכולוגיים של המפגש השנתי עם נשמות הקרובים, "חג המתים הוא תעשייה" הסביר חורחה מרטינז נציג חברת תיירות מהעיר מרידה (Merida), הבירה הקולוניאלית המקסימה של חצי האי יוקטן (Yucatan), הנחשבת לאחד המקומות המומלצים במקסיקו לאירועי חג המתים, ברשימה הכוללת ערים היסטוריות גדולות ומפורסמות ממנה כמקסיקו סיטי וואחקה. מרטינז. לא מתכוון רק למיליוני התיירים מכל רחבי מקסיקו ומחו"ל. הוא מונה גם את מיליוני התרנגולות שיקפחו את חייהן ברוטב מולה, מיליוני ככרות לחם המתים ופרחי הציפורן שנועדו לחג, ואת מיליוני הפזות שיגלגלו בעלי מקצועות ייעודיים – אמנים לקישוט, נגנים ויצרני התחפושות.
מקורו של החג בערפילי העבר הטרום ספרדי. בדומה לתרבויות מסורתיות בנות זמננו באזורים אחרים של העולם, באסיה ובאפריקה, בהם נהוג עדיין פולחן רוחות האבות, גם חג המתים של ילידי תרבויות אמריקה היה קשור למחזור החקלאי השנתי ולאיסוף היבול. בתרבות האצטקית, למשל, בעת קציר התירס, בחודש התשיעי על פי הלוח האצטקי, החל בחודש אוגוסט, התקיים חגה של אלת המתים, מיקטקאקיוואדל, בעלת פני הגולגולת. בחגיגות, שהתקיימו במהלך החודש, נערכו סעודות טקסיות לרוחות אבות המשפחה.
עם הכיבוש הספרדי, במאה ה-16, איחדו המיסיונרים את החג המתים עם יום כל הקדושים ויום כל הנשמות של הכנסייה הקתולית, החלים בראשית נובמבר. ובעקבות התפשטות הנצרות כך חוגגים בימינו את החג במקסיקו ובגואטמלה, וגם במדינות אחרות באמריקה הלטינית ובברזיל, בשילוב של מנהגים פגאניים עתיקים ונוצריים.
עם זאת, נדמה שעד היום החג מזוהה במיוחד עם מקסיקו, שם משלבים החוגגים את סמלי ומנהגי האצטקים (לא על כולם, הם בכל זאת ויתרו על קורבנות האדם) עם מנהגי ליל כל הקדושים, ההלואין, הנחגג באותו מועד בצפון אמריקה. השילוב המלבב, שמקורו במהגרים מקסיקנים לארה"ב שחזרו למולדתם, כולל תהלוכות תחפושות ומנהגי קרנבל, בנוסף למנהגים המסורתיים: ביקור בכנסיות ובבתי הקברות, קישוט הקברים בנרות ובפרחים, והמנהג, במקור בעיקר של הילדים, לעטות דמויות של שלדים, ולהעניק ממתקים וקמעות בצורת גולגולות, המסמלות את כוח החיים. ב-2008 הכריז אונסק"ו, ארגון החינוך והתרבות של האו"ם, על מנהגי יום המתים המקסיקני כאחד מנכסי מורשת התרבות הבלתי מוחשית העולמית (Intangible cultural heritage).
ציורי חול ועצי החיים
למרות שהמתכונת של החג דומה בכל רחבי מקסיקו, ניכרים הבדלים בין הקהילות והאזורים השונים, המרמזים על מוצאם התרבותי של התושבים, והתרבויות הקדומות של הארץ העצומה.
בוואחקה, לדוגמא, המצטיינת בעליזות ובצבעוניות של טקסי יום המתים, מתקיימת מסורת ייחודית של ציורי חול מורכבים המוקדשים כמנחה למתים, ומעוצבים על גבי הקברים ובכנסיות. ציורי החול המסורתיים הם בעלי אופי דתי, והפופולריים ביותר הם דמויות של גבירתנו מגאונדלופה (מריה המקסיקנית, הנערצת באמריקה הלטינית), ישו התינוק, המלאכים והקדושים, כולם נועדו להגנה. לצד הסוגה המסורתית התפתחה אמנות חופשית, חלקה מעוצבת ומתוחכמת, של לבבות ופרחים, וגם דמויות של בעלי חיים פנטסטיים, וציורים המייצגים את סיפור חייהם, תכונותיהם ועיסוקם של המתים. קהילות ואנשים אמידים נוהגים להזמין אמנים שיבצעו את המלאכה, במשך ימי עבודה רבים, ותמורת מאות דולרים. אחרים עושים זאת בעצמם, באמצעות דגמים מוכנים ואפילו בעזרת אפליקציות דיגיטליות.
בחבל הצ'יאפס (Chiapas), לעומת זאת, בתי הקברות והטקסים בכפרי הזפוטקים מאופיינים בפשטות מיסטית, ומקושטים לעיתים רק ב"צלב של בני המאיה" – צלב ירוק עם עלים למעלה, המסמל את עץ החיים, המחבר בין ארץ ושמיים. צאצאי המאיה בגאוטמלה מגישים ביום החג ארוחה משפחתית חגיגית, שהמאכל המסורתי המרכזי בה הוא פיאמברה: סלט צבעוני מסוגים רבים של בשר ונקניק, ירקות, גבינות, ופלפלים בשלל צבעים.
מנחות ותערוכות
המנהג המשותף לכל הקבוצות האתניות השונות, והמוכר ביותר, הוא הקמת מזבחות למתים. המזבחות והמנחות המסורתיות, האופרנדס, קושרים בין העולמות והזמנים – מחברים את מנהגי הקרנבל המודרניים והחג הנוצרי אל שורשיו הפגאניים, הסעודות הטקסיות לאבות ואמהות המשפחה הקדומים.
אנטוניו ואוגניה באטיסטה מנדוסה, משפחת אורגים זפוטקים – "אנשי העננים", קבוצה אתנית מתרבויותיה העתיקות של מקסיקו – מכינים בכל שנה מזבח כפי שהכינו אבותיהם. כיום מתחילים בהצבת תמונותיהם: הוריה של אוגניה, שהיו אורגים כמו ביתם, ואבא של אנטוניו שהיה נגן חצוצרה. משווקי החג שבכפרם, טאוטיטלאן (Teotitlàn del Valle), הם מביאים את המנחות המסורתיות, ביניהם מוצרים שמייצרים לכבוד החג, כפרחי הציפורן ולחם המתים, מוסיפים קנה סוכר ותפוזים המסמלים את היבול, מסקל משקה אלכוהול מצמח האגבה, ומסיימים בהדלקת הנרות והקטורת. המהדרים, כמוהם, שמים בדלועים את המזון, ובעיקר תבשלי הבשר, המיועדים למתים בלבד. המקסיקנים מאמינים שהרוחות אוכלות את המזון המוגש להם, ומי שאוכל את מזון המתים לא ישבע לעולם.
בנוסף למזבחות בכנסיות ובבתים, בכל בית עסק, ברחובות ובכיכרות ובכל המוסדות הציבוריים, לצד המנחות המסורתיות, מעצבים גם מנחות יצירתיות, עממיות. בחוגי האמנים ובמוסדות האמנות והתרבות נוצרה בהשראת המורשת סוגה מיוחדת של מנחות – מיצבים ותערוכות. "זה המזבח שלנו" אמרו האמנים הצעירים פדרו מנדוסה ובלאזר קסטל, שהציגו בגלריה של קואפרטיב אמנים מקומי בוואחקה במהלך החג את המיצב "החזרה אל לב האדמה": ציור חול ענק בסגנון המסורתי, מוקף בנרות וכדי מנחות עתיקים, ובמרכזו שחזור שלד המלך השליט של מונט אלבן, האתר הארכיאולוגי הזפוטקי המפורסם הסמוך לעיר. מסביב, על קירות הגלריה, יצרו השניים שורות של הדפסי גולגולות, כל אחת ייחודית כפנים אנושיות. המבקרים בגלריה רכשו את ההדפסים, עד שכל "הרוחות" נעלמו, כשהמתים חזרו אל ממלכתם בלב האדמה.
יצירת המנחות האמנותיות נעשית במהלך השנה, והן מוצגות לקראת יום המתים ונסגרות מיד לאחר החג, לעיתים הן נשמרות עד חג המולד. אחת מהתצוגות הידועות מוצגת בלב העיר מקסיקו סיטי, ברחבה של מגדל לטינו-אמריקה, בחסות הקרן לשימור מרכז העיר ההיסטורי. הקרן עורכת בכל שנה תחרות יוקרתית שבה נבחר האמן או האמנים שיעצבו את המיצב האמנותי של הבירה לחג המתים. האמנים הנבחרים זוכים לתהילה ארצית.
קטרינה מלכת המתים
האמנים המקסיקנים הנודעים ביותר הם פרידה קאלו ודייגו ריברה, גיבורי תרבות מקסיקנים, הנערצים כאלים. אל "הבית הכחול" בו התגוררו במקסיקו סיטי מגיעים המוני מקומיים ותיירים לסגוד לזכרם של שניים מהבולטים ביוצרי המאה ה-20, שמילאו חלק בתהפוכותיה הפוליטיות והחברתיות, וביצירת הזהות התרבותית והלאומית של ארצם. היא הייתה ציירת מוכשרת, שחייה הסוערים ורווי הסבל, ודמותה המיוחדת הפכו לאיקונה מקסיקנית, שנייה בחשיבותה רק לדמות הדתית של הגאונדלופה. והוא, מורה, מאהבה ובעלה של קאלו, מהפכן ואמן לאומי. במקביל לפעילותם בתחום האמנות המודרנית, שניהם טיפחו את התרבות המקסיקנית המסורתית, העתיקה והעממית – פרידה במלבושיה, ודייגו ביצירותיו ובאוספיו הארכיאולוגים.
במוזיאון דולרס אולמנדו (Museo Dolores Olmedo) שבקסיקו-סיטי, אחוזת פטרוניתו העשירה של ריברה (וגם מאהבת שלו, אחת מרבות, ושותפה לדרכו האידאולוגית הסוציאליסטית), שתרמה את ביתה לציבור לאחר מותה בשנת 2002, נמצא האוסף הגדול של יצירותיו, מיטב חפצי העתיקות והפולקלור שלו, וציורי רעייתו. בכל שנה, בנובמבר, מציג המוזיאון תערוכת-מיצב כמנחה לאב והאם הקדמונים של האמנות המקסיקנית בת-זמננו. אשתקד (2016) כללה תערוכת המנחה מיצב קסום של צבע ופנטסיה לרוחה הססגונית של פרידה, ומיצב של דמויות עיסת נייר בסגנון של אמנות עממית, כמחווה לציור קיר ידוע ויפיפה של דייגו – "חלום של יום ראשון אחר הצהרים בפארק אלאמדה סנטראל". במרכז הציור של קבוצת המבקרים בפארק, כולל רעייתו והוא עצמו כילד, ניצבת "קטרינה". דמות שלד אישה, שהפכה לאיקונה המוכרת והמזוהה עם מקסיקו, לצד פרידה והגאונדלופה.
ציור הקיר של דייגו ריברה "חלום של יום ראשון אחר הצהרים בפארק אלאמדה סנטראל"
בניגוד למה שמקובל לחשוב, קטרינה לא נוצרה על ידי דייגו ריברה, אלא אומצה על ידיו בהצלחה. אביה מולידה היה ג'וזה גואדלופה פוסדה, מאייר ואמן מקסיקני, שיצר בימי הדיקטטורה שקדמו למהפכה, בראשית המאה ה-20, את שלד האישה בשמלת הקרינולינה והכובע הגנדרני, כמחאה על הנובורישיות של בני המעמד השליט. ריברה, ששאב את השראתו מהדמות הנלעגת, שכונתה "גרבונסרה" (שעועית), הציב אותה במרכז ציור הקיר של הפארק הפופולרי, וקרא לה קטרינה, הגנדרנית. והשאר היסטוריה, או היסטריה המונית. עם הזמן התנתקה קטרינה משני האמנים המודרניים שיצרו אותה, ונהייתה לסמל העממי של חג המתים. מהדהדת מבלי דעת את אלת המוות האצטקית העתיקה, ומאפשרת לכל אישה מקסיקנית, גדולה וקטנה, לעטות שמלת מפוארת, ולהפוך ליום אחד לכוכבת נשף התחפושות, מלכת המתים. מאות אלפי קטרינות משוטטות ברחובות ביום המתים.
לאהוב מעבר למקום ולזמן
למחרת יום המתים, ישבנו לארוחת בוקר מוקדמת בכיכר העיר פואבלה (Puebla), ממזרח למקסיקו סיטי, כשברקע מסתמנים פסגות שני הרי הגעש הנאהבים. המיתוס מספר שההר האימתני והמעשן, "הלוחם", פופוקטפטיל (Popocatepetl), התאהב בהר הגעש הסמוך לו, איצטאקיווטל (Iztaccihuatl), "האישה הנרדמת". באחד הימים, כך אומרים, היא הרגישה חולשה ושכבה לישון. מאז הר הגעש הלוחם הפנה לה את גבו כדי לשמור עליה. הוא התפרץ שוב ברוב חימה כמה שבועות לאחר ביקורנו. אבל באותו היום עלתה השמש, כיסתה את ההרים הנאהבים השלווים בערפילי עננים, וחזרה וחיממה את עמק מקסיקו.
"האוויר שוב מתחמם כי המתים הולכים לדרכם, מחוממים שוב מהאור והשמחה של יום המתים" אמר המלצר. בעל הבית, מנהל המסעדה, היה עסוק בפירוק המזבח, ופרחי ציפורן כתומים ואדומים וקישוטי נייר נישאו ברוח. עד השנה הבאה.
מרינה אגילר פשטה את הרדיד האינדיאני שלה, שהגן עליה מהקור. היא חשבה על התינוק המת שזכרו יחיה איתה תמיד, ועל כל שאר בני ביתה שהמתינו לה בקוצר רוח בביתה שבדרום מקסיקו. היא מאוד רוצה שנבין את סוד חיי הנצח. "כל עוד שאנחנו זוכרים את המתים, הם נשארים אתנו". בכל שנה, כשאנו חוגגים עם המתים את חג החיים, אנו חוגגים את היכולת שלנו לאהוב, מעבר לזמן ולמקום. גם אם אהובינו נמים את שנתם הנצחית, אנו שומרים עליהם בליבנו.
קולות החיים: מקסיקנים מדברים על יום המתים
צלילי יום המתים
עוד כמה צלילים מיום המתים
אנו מודים לחברת דלתא איירליינס המפעילה מגוון יעדים בארה"ב ובאמריקה הלטינית על החסות לטיסות, ולצוות המומחים של חברת אקו – טיולי שטח על הייעוץ והסיוע בהפקת המסע למרכז אמריקה.
Heartfelt gratitude to Dr. Marina Aguirre, our guide and operator in the filed in Mexico, for sharing her great knowledge with us, her kind hospitality, and for her vital contribution to our assignment
לטוס עם דלתאדלתא איירליינס משרתת קרוב ל-180 מיליון נוסעים מידי שנה עם טיסות ל-323 יעדים ב-57 מדינות בשש יבשות. -2016 דלתא נבחרה לרשימת 50 החברות האהודות ביותר של מגזין Fortune, בנוסף לזכייתה בתואר חברת התעופה האהודה ביותר זו הפעם החמישית בשש שנים. דלתא היא חברה מייסדת של ברית ההתקשרות הגלובלית SkyTeam, ומשתתפת בג'וינט ונצ'ר הטרנס אטלנטי המוביל בתעשייה עם אייר פרנס-KLM ואליטליה, כמו גם בג'וינט ונצ'ר החדש עם וירג'ין אטלנטיק. כולל עם בני הברית השיווקיים שלה, דלתא מציעה ללקוחותיה יותר מ-15,000 טיסות יומיות, עם נמלי בית ושווקים באמסטרדם, אטלנטה, בוסטון, דטרויט, לוס אנג'לס, מיניאפוליס – סנט פול, ניו יורק – ג'יי.אפ.קיי ולה גווארדיה, לונדון – הית'רו, פריז – שארל דה גול, סולט לייק סיטי, סיאטל וטוקיו – נריטה. דלתא השקיעה מיליארדי דולרים במתקנים בשדות תעופה, במוצרים גלובליים, בשירותים ובטכנולוגיות – להגדלת חווית הלקוח באוויר וביבשה. מידע נוסף ניתן למצוא באתר של דלתא. (פרסום) |
ד"ר דבי הרשמן – ארכיאולוגית ואנתרופולוגית המתמחה בפולחן. סמנכלי"ת ואוצרת ראשית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. מתערוכותיה "אלילות מקומיות", "בראשית – הסיפור האמיתי", "פנים מול פנים – המסכות הקדומות בעולם".
נפתלי הילגר – כתב וצלם מערכת מסע אחר, מרצה בליווי תצלומים.