אין כמו המרפסת במסעדת קונגה בעיירה מקלוד גאנג'. שחר של יום בהיר כבר הפציע מזה כמה שעות, וישיבה על הטראסה של קונגה מגלה את בתי מקלוד השרועים על המדרונות הנמוכים של ההימלאיה, בגובה של כ-1800 מ'. למטה נפרש לו עמק קאנגרה הירוק והחם, למעלה פסגות שעדיין נושאות עליהן שלג בסוף אפריל. מי שלא טעם עוגת לימון וגבינה בקונגה לא טעם שמחה מימיו, ומי שלא לעס תוך שהוא נועץ מבט אל הנוף של הודו ואל בעלי הכנף הדואים בגובה העיניים, שמחת בית השואבה ראויה לו והוא ראוי לה, אבל לכאן לא כדאי שיגיע שוב.
מכאן, בצפון הודו, ניתן לפצוח בחגיגה טיבטית המשלבת מזרח ומערב. חנויות ודוכנים צבעוניים מוכרים ערב רב של אריגים ומלבושים טיבטיים ואחרים, מחרוזות ותכשיטים, חפצי קדושה ופולחן, ספרי דהרמה, מוצרים ממוחזרים ועוד. מסעדות עם אוכל יפני, טיבטי, הודי, קוריאני, איטלקי ומה לא. קורסי בישול, מדיטציה, יוגה, מסאז'ים, וכמובן שלל בתי קפה, שבמרביתם רשת אלחוטית לאלה מבינינו שלא יכולים להיפרד מהציוויליזציה הביתית באשר היא. וכך אני יושב ב-coffee talk ומפריח יבבות עונג זעירות אל תוך ספל קפה הפוך עטור רסיסי קינמון, מתנסה גם ברוחבי הפס האינטרנטיים של קפה להמו, אחת שתיים קפה ואחרים. בהחלט עבודה קשה ומייגעת. מילא לי, אבל בעיקר לאלה שסיימו לטפס על רכס הטריאונד או לטייל במכון נורבולינגקה היפהפה המשמר את התרבות הטיבטית, או לפסוע בשבילי הכפר הסמוך דהרמקוט ולהתרשם מהאימפריה הישראלית חובקת העולם, או להתרשם ממפלי בהגסו, או להשתתף בקורס מבוא לבודהיזם בטושיטה המוקפת יערות וקופים, או לעשות את כל הדרך לבית חב"ד כדי להרגיש קרוב. אבל מקלוד היא מקום מושבם של הדלאי לאמה ושל מורים טיבטים רבים וחשובים, ולכאן, כך נדמה לי, כדאי להגיע כדי להכיר את המקום ואורחותיו ולא את סודות הפלאפל הישראלי.
בערב אנחנו לוקחים מונית למרכז טושיטה. למוניות בהודו יש תכונה מצערת שתוכן כברן. כשם שהן נראות קטנות מבחוץ, כך הן קטנות אפילו יותר מבפנים. יש להזיז את המושב הקדמי מעט לאחור, על רגלי היושבים בספסל האחורי, לקחת שאיפה עמוקה, להכניס את הבטן פנימה ולהעלות את הברכיים אל החזה. בתנוחה הזו נוסעים כרבע שעה עד לפתחו של המרכז הקסום, ואז אנחת התפעלות יוצאת מהגרון. אין ספק שזרימת הדם המחודשת לרגליים מפעימה ומרנינת לב, אך גם מיקומו של המרכז והאווירה שלו עושים את שלהם. כחמישים נשים וגברים מתיישבים על כריות באולם ונושאים תפילה לשלומו של לאמה זופה רינפוצ'ה, אחד מחשובי המורים הבודהיסטיים בני ימינו, שבעת מסע הרצאות באוסטרליה לקה בקריש דם וצדו הימני משותק. כמה נאה יכולה להיות תפילה לשלום אדם בכל מקום ובכל דת. ועוד יותר, כאשר היא לובשת חמלה אמיתית ומשאלת לב למען כולם, של החיים על מלבושיהם השונים, של החולים והסובלים, של אלה שכבר אינם. לאלאטף, ידידי הקשמירי, יש דוכן עם צעיפים ומזכרות. אחיו מפוזרים בדלהי ובקשמיר, והוא עצמו טורח להסתיר מאביו את העובדה שרובה של הסחורה כורסם והושחת על ידי עכברים. גם כך הוא אינו בקו הבריאות. אנחנו יושבים ושותים צ'אי, כשטיבטי עם מגפון עובר וכורז ברחוב. "מה הוא אומר?" אני מתעניין.
אבל הפעם לא מת מישהו עשיר. בטיבט הכבושה על ידי הסינים זה כ-62 שנה, שקרביה נבטשו על ידם, מנזריה הוחרבו ונזיריה ונזירותיה נרצחו, נאנסו ונשלחו למחנות כפייה, הוסיפו הסינים לשנות את פניה לבלי הכר. נזיר טיבטי שהצית את עצמו במחאה על הכיבוש הסיני הביא לתגובה אגרסיבית מיידית. גדודי צבא סיניים פוזרו באזורים השונים, חופש הפולחן והתנועה נשלל, האצבע על ההדק הפכה קלה במיוחד וכ-300 נזירים ממנזר קירטי נלקחו למקום לא נודע. לא, הפעם לא מת עשיר הודי בדהרמסלה. הפעם מפגינים הטיבטים בהודו כנגד מעשי הסינים בטיבט ולמען שחרור אחיהם. למחרת מתקיימת פוג'ה, תפילה, במקדש המרכזי של מקלוד. גם הדלאי לאמה משתתף בה. המוני טיבטים ומערביים גודשים את המקום. צבעי גלימות הבורדו של הנזירים והנזירות מתערבבים עם גווני הירוק, התכול והחום של השמלות הטיבטיות ועם שאר צבעי הג'ינס והטריקו. כולם יושבים בשקט מכבד ומכובד על המזרנים והכריות, וממתינים. התגלמותו של הבודהה של החמלה, הדלאי לאמה, נכנס אל רחבת המקדש וגלי הגוונים מתרוממים ועומדים לכבודו ומשלבים כף אל כף. כף החמלה נצמדת אל כף החכמה, ויחד הן מברכות ומזכירות את הדרך לחירות ולהארה.כשעה ורבע נמשכת התפילה בטיבטית, ובסופה יוצא הדלאי לאמה אל הקהל, לוחץ ידיים, מוקף באהבה רבה וגדולה. לקריאת פרקים קודמים במסע: |
