מקאו, חצי אי לחופה הדרומי של סין כשבעים קילומטרים מהונג קונג, הפכה בשנים האחרונות למעצמת קזינו והימורים. היא הוחזרה לידי סין בשנת 1999 לאחר 330 שנות שלטון פורטוגלי, וקיבלה מעמד של אוטונומיה בעלת עצמאות כלכלית ומנהלית. גם החוק המתיר הימורים נשמר. כעבור כמה שנים התעוררה האוכלוסייה הקטנה, כחצי מיליון אנשים, למציאות מסנוורת: ביום בהיר אחד מצאו עצמם תושבי המקום מוצפים בהשקעות הון חיצוניות בהיקפים אדירים. בשנת 2002 תם מונופול של ארבעים שנה שהיה בידי המיליונר מהונג קונג סטנלי הו. הו, ששלט במקאו והוגדר כאביהם של התושבים, דאג לממן את החינוך, וגם הפעיל את כל בתי הקזינו הישנים במקום. ואולם בימיו לא משכו בתי הקזינו תיירים מערביים, שכן ברחובות שלטו שחיתות, אלימות, זנות, כנופיות של סוחרי נשק ואנשי הפשע המאורגן. עם הסתלקותו של הו הזמינה ממשלת מקאו את הקהילה הבינלאומית לפתח את הכלכלה המקומית. כסף וזהב שטפו את הרחובות, ופעולות הבנייה כללו ייבוש שטחי ים כדי לייצר עוד קרקעות שעליהן יתמקמו מבני ענק ובתי קזינו. הבשורה שיצאה מבית גלובליסיס, חברת אנליסטים אמריקאית שיושבת בלאס וגאס, היא שמקאו הסינית "הפכה ליעד מספר אחת בעולם למהמרים", וזאת בעקבות דו"חות שהראו כי רווחי ההימורים במקאו הדיחו את לאס וגאס מבכורתה.
מאז המשכורות עולות, התל"ג ממריא והמסים נשארים נמוכים. ובכל זאת התחושה הכללית בקרב התושבים אינה נוחה. האנשים, כך התרשמתי ממפגשים ומשיחות שערכתי בעת שהותי במקאו, פשוט חוששים לעתידם. המבנים ההיסטוריים והמסורת הפורטוגלית נדחקים בין גורדי השחקים ואורות הניאון. מקאו הפכה בן לילה למעצמת רולטות, ובהדרגה נמחקים שרידי המורשת והשילוב הקסום בין אירופה והמזרח הרחוק. פריאל מנס, סטודנטית לתקשורת וכתבת במגזין מקומי במקאו, מספרת שנתקלה במקומיים רבים המספרים על ניכור מהתרבות העכשווית. "הם רוצים שוב את כפרי הדייגים הקטנים של פעם. אנשים לא רוצים ארמונות שיש והיכלי הימורים, אלא את תחושת הבית והחברוּת שהיתה כאן. היום מקאו היא סתירה אחת גדולה – קזינו באמצע כפר דייגים. המסורת והחיים העכשוויים לא הולכים יחד, זה לא טבעי".
מנופים בכל פינה
אדלסון, שמעסיק 35 אחוזים מכוח העבודה המקומי, יודע על מה הוא מדבר. גשרים מודרניים נבנו בין מקאו לטייפה, סדרה של גשרים ומנהרות עתידים לחבר את מקאו עם הונג קונג (הפרויקט מיועד להסתיים בשנת 2016). שדה התעופה המקומי הורחב כדי לקלוט את זרם התיירים ההולך וגדל – בשנת 2005 ביקרו במקאו 19 מיליון אנשים (12 אחוז צמיחה מהשנה הקודמת), וב-2006 ביקרו בה 22 מיליון וב-2011 המספר זינק ל-27 מיליון. עמודים מצופים בזהב טהור ובינתיים, בלב העיר העתיקה של מקאו תיירים רבים באים להצטלם ליד הריסות כנסיית סנט פול. הכנסייה נבנתה במאה ה-16, נשרפה ב-1835, וכל שנותר ממנה הוא חזיתה היפה, שהיתה לסמלה של מקאו. בתחתית המדרגות המוליכות למבנה יש מדרחוב אבן וחנויות קטנות של ריהוט עתיק ומסורתי.
כמה תלמידות תיכון עוצרות אותי ומבקשות שאעזור להן: מחר יש להן מבחן באנגלית מדוברת, והן רוצות להתאמן בשיחה איתי. אחרי שסיימו לשאול אותי על הביקור שלי במקאו ומה דעתי על האזור, הן מתפנות לענות על שאלותיי. "לא בטוח אם הקזינו הוא טוב או רע בשבילנו", הן אומרות. "הרבה צעירים מוותרים על לימודים באוניברסיטה ובוחרים לעבוד בקזינו בגלל המשכורות הגבוהות. אבל אם בעתיד התעשייה הזאת תתמוטט ולא יהיו יותר בתי קזינו מפוארים, לעובדים לא תהיה עבודה אחרת. הם לא למדו ואין להם הכשרה אחרת או מקצוע אחר. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקזינו שיפר את הכלכלה שלנו. אז קשה להכריע". |
