| יום ראשון: קהיר – בית קפה רופי וקומדיה מצרית נדמה שהשנים מצליחות להשכיח רק דברים שוליים. אני עומד מול זיכרון של שלט המורה חמישים קילומטר לטריפולי, מול זיכרון קולקטיבי של מרחב גיאוגרפי. זוכר חצאי חיוך ואנשים טובי מבט. אני נוסע לקהיר, וכבר בהמתנה לאוטובוס מרגיש שאני חוזר לארץ מוכרת. ליבשת מוכרת. ועמודי החשמל הרצים מולי מעבר לחלון במהירות מזכירים לי גם הם אנשים מוכרים. רוצה לצלם את טיפוסי החשמל האלה, אך מקשיב לעצמי ונשאר לבהות. והנה אני יוצא ממנהרת סואץ וכבר הגעתי לקהיר וקידמו את פנַי קולות האנשים הממהרים ונזיפות השוטרים העומדים תדיר במרכזי הצמתים. השוטרים יודעים שההרתעה העיקרית היא טבילת הרפורט ברוק והדבקתו על השמשה הקדמית. ממשש בתיקי את בקבוק היין שהבאתי איתי. מה להביא? תביא יין. יין טוב? יין, כתבה לי מכרה מצרית. לחיות תחת שלטונו של מובארכ אינו דבר פשוט, ודאי לא לאנשים שאוהבים לצד הארוחה את הטעמים המשכרים של היין. בפתקאות המוכתמות שנכתבו בבתי קפה תל אביביים מופיע בית הקפה "גרופי": לך לשם, שתה קפה יקר וכתוב משהו. בדיוק ליד השולחן שרילקה ישב אליו וכתב בתחילת המאה שעברה. תזמין את התה שפיקאסו תמיד הזמין. תגיד שהיית שם, באותו הקפה שסימל פעם את קהיר כמרכז הארוטי של העולם. היום הכניסה לקפה מאוכלסת בחנות עוגות למוסדות צדקה מוסלמיים. ישבתי עם קפה ושרבטתי באוויר צורות משונות, מנסה ללכוד את השרבוטים שכבר מילאו את החלל הזה. בסוף הזמנתי קרואסון, שיצא יבש, מחכה לאיזו השראה, שרק תגיע. אני יוצא החוצה מהקפה, והמילה היחידה שיוצאת ממני היא גיבוב. לא ההרכב, המילה. גיבוב של אנשים, של סחורות בחלונות הראווה. מרגיש שהמחשבות שלי גם הן נערמות להן זו על זו כמין מגדל.
לפני שנתיים פגשתי אדם שסיפר לי על מסעות גדולים שעבר. סיפר שראה נשים מתאהבות בגברים, ראה איך רוח האדם משתלטת על הכל. פגישות ארעיות עם נוודים כמוהו הביאו אותו להאמין אמונה עיוורת בארכיטקטורה. זלזל באותם המעריצים אדמה, "היא שטוחה מדי", חזר ואמר כמה פעמים. הלילה כבר היה לעובדה זמנית, ואני חושב להיכנס לבית קולנוע. אני נכנס למונית, ומהחלונות נשקפים אלי בובות וסוסים מסוכרים, רמז ליום הולדתו של הנביא, הממשמש ובא. אנשים אדיבים חיים בקהיר. הם מפנים אותי לסרטי פעולה אמריקאיים כשאני מעלה בפניהם את המילה סינמה, אך את סמיה ג'מאל אני רוצה לראות. אני מוצא את עצמי באולם קולנוע של 2,500 מקומות, עם תאים פרטיים כמו באופרה, צופה בקומדיה מצרית שאיני מבין בה דבר. רק את שפת אוכלי האדם שמסתובבים בחוץ — ילדים קטנים שנוגסים לך ברגליים ומנסים למכור פפירוס – אני מצליח להבין. לפי מסורת הנסיעות הגדולות, המכתיבה ביקור במקומות המונומנטליים, הרגשתי מחויב לראות את הפירמידות. התקציב הכללי של המסע אמנם העמיד בסכנה גחמה כזו – האזור שורץ נוכלים שאינם יכולים לעמוד בפיתוי לראות פתאים כמוני בלי לנסות למכור להם דבר מה. ניסיון מאומץ לחסוך כמעט הצליח, ההרגשה מוזרה — עד שאתה משוכנע שפענחת את הקוד התיירותי, מגיע אותו הקוד וטופח לך על הפנים. בקרן רחוב ליד כיכר ת'לעת חארב ניגש אלי סייד, מתנשף. פרצוף אדום, מבנה גוף מוצק, כבן שישים. מתחיל שיחה באנגלית טובה. מציין, כמו כל הנוכלים, אתקבלת הפנים שהוא מחויב לה ומזמין מיד לקפה. מספר על העבודה שסיים עכשיו, משמרת לילה. על הריטואל של הקפה לאחר העבודה ועל הנסיעה הצפויה באוטובוס בחזרה לגיזה, הביתה. למשפחה. מעורר חמלה באופן מיידי, אי אפשר שלא לחוס עליו. הוא יודע לדבר, ונוגע ללבי בכישרון סיפורו; מספר על עברו הספורטיבי, על ילדיו המוצלחים. כשהוא שומע שאני בדרך לגיזה הוא מבקש ממני חתיכת נייר ועיפרון. הדף היחיד שיש לי בתיק נושא מתכונים של פונג'בי, שהביא לי חבר הודי שפגשתי באיטליה. על גב הפונג'בי משרטט סייד פירמידות. כרב־אמן הוא מחשב את המרחקים ואינו שוכח להוסיף חתימה בתחתית הדף. באופן טבעי אני מזמין את סייד להצטרף למונית לגיזה, ובאופן טבעי לא פחות הוא מכוון את המונית אל חבריו הממתינים ליד הפירמידות ודורשים מחיר מופקע. מאוחר יותר מתברר לי שסייד בכלל לא גר בגיזה. קהיר מוכת אבטלה, וצריך להרוויח ממשהו מתישהו.
ארכיטקטורה מעבירה בי נחשולים של התרגשות, משל אישה עומדת מולי. מתנשאת ומביטה. יש משהו בזווית של הפירמידות שמזכיר לי עמידה מזרחית, עמידה בזווית שכולה אומרת מנוחה. גם האבנים בצד, אלה שעוד לא הספיקו להיכנס למשולשים הגדולים, ממחישות את תמצית האזור. לאט לאט. אין למה למהר, בסוף כולנו נשכב תחת פירמידה כזאת או אחרת. הריקוד של הדרווישים בתורכיה תמיד מילא אותי רצון מעורפל לבוא ולצפות בריקוד התפילה. כשנודע לי על קיומם של דרווישים בקהיר, הגעתי מיד למצודת מוחמד עלי, קרוב לעיר המתים, שם היתה אמורה להתחיל התפילה. בכניסה למצודה פגשתי את המנקה. הוא מחייך אלי חיוך רחב ושואל באדיבות של מדריך תיירים אם אני צריך עזרה. אני משתף פעולה, ושנינו מהלכים כמו תייר ומדריך. הוא מראה לי את השירותים בחיוך רחב ואחר כך מלווה אותי לתצפית של המצודה, משם אני מצליח לראות חלק גדול מקהיר, שנראית כמו זיכרון קטן ובלתי צפוי. העננים נראים כמחבקים את השמים, ואני מרגיש פלא קטן, מרגיש את הטבע הולך ומתקרב. למצודה הגעתי מוקדם מדי, ואת הזמן שנותר לי לתחילת מופע הדרווישים אני מחליט להעביר בטיול קצר מסביב למצודה. מאחורי המצודה נמצאים מוסכים עם גרסאות עבודות יד של "שישה", השם המצרי לנרגילה הפלסטינית, ומוסכניקים שיושבים ומעשנים בנינוחות מדבקת. משעשע במיוחד השימוש במילה "הנד מייד", עבודת יד, בכל מקום. משל משהו בעיר הענייה הזאת אינו כזה. אני נכנס לגן, מתבקש לשלם חצי פאונד ומוצא את עצמי מצטרף לעשרות זוגות צעירים. הגן, כך מתברר, נועד לזוגות מבוישים. אני מתיישב על ספסל, לבד, ומתחיל לכתוב מילים שזרות לי. לאחר כשעה מתיישב לידי אדם חביב ומציג את עצמו בשם אשרף. אשרף הוא האינג'יניר של הגן. לאשרף יש מבט טוב לב, עצוב. מפליאה אותי החמימות המיידית שלו. מין משהו שעבר מהעולם. לאשרף יש שלושה ילדים, מרתה, ריאן וראני. הוא משתדל מאוד למצוא חן בעיני, ואני מרגיש מבוכה. כשהוא שומע על המדינה שממנה באתי, הוא מדבר בהערצה על רבין ובגין, והמבוכה רק גדלה. האנגלית שלו לא טובה, אך יש לו לטינית של אוניברסיטה, זו שבעזרתה מגדירים צמחים. הנה פיקוס ניטידה, הוא מתיז משיניו הלבנות, והנה פיקוס אלסטיקה ורדיכו. אני מחייך אליו ברוך ומרגיש שבוי שלו. אשרף, חבר חדש, מציג בפנַי את חבריו. חוסני עובר עם הילד שלו ומבקש שאצלם אותו. הם מתרגשים, ואני מרגיש קצת מוזר. עוד חברים של אשרף מתכנסים. סלאח הוא חצי עיוור וריאם הוא בחור צעיר ומבויש. ריאם מחייך בהבנה לסימן של אשרף, וכמו בריטואל אינסופי יורד לשוק ומביא ארוחת צהריים, פול עם פיתות. הם מזמינים אותי לאכול איתם, ואני מתנצל שכבר אכלתי. ליד המשרד של אשרף יש עצים של תותים וענבים. במשרד יש שולחן ירוק ומאוורר אחד. כשאנחנו יוצאים, אני למד מאשרף שצמח המנדליה טוב לשיניים. חצי יום אני מעביר פה, וכבר אני רוצה לחזור, לראות את הפרצופים. אולי צריכה להיות נסיעה אחרת שממנה כבר לא צריך לשוב, אולי צריך שלא להיות. אני חוזר למצודה, שם אני ממתין ליד השער למופע הדרווישים. בכל דקה פולטות המוניות עוד ועוד תיירות צרפתיות קשישות, והן ממלמלות בערבית בלתי אפשרית אל השומרים המזועזעים. בפנים, במצודה, הדרווישים מתחילים באותה התפילה הממכרת שגורמת לשיכרון חושים. הם מסתובבים, משקיפים למעלה, לתקרה, לשמים. הצבעים מתערבלים, כמו המחשבות של כולנו. צפייה בטקס התפילה דומה לצפייה בא־קפלה פרנציסקנית בכנסיית הקבר. אתה משוכנע שיש שם משהו מלבד היופי הוויזואלי, משהו אחר מלבד השירה. כך אולי הסיפור של כל מתבונן מהחוץ בטקסים דתיים. אני מצלם, מנסה ללכוד את הצבעים, לנסות לשחזר אותם אחר כך. חושב על מה שהולך לאיבוד, על השירה. אבל הרקדנים אינם המצרים האמיתיים; יותר מדי פאתוס, פחות מדי ציניות. ואני, אחרי יום תמים של התרוצצויות, עייף, ואיני רוצה לישון. רוצה להמשיך ולבהות, לנסות לתפוש. מהרהר שוב באשרף, במבטו הנבוך ומבטיח שוב לעצמי, ולו, לשוב. מוקדם בבוקר אני יוצא לכיוון אלכסנדריה. באחד הרחובות בדרך לבית הנתיבות (אני מעדיף את השם בית המבואות) אני מבחין בקצב שהשכים קום, אני מביט באופן שבו הוא מניף את הסכין, לאחר כמה דקות מתעשת וחוזר ללכת לכיוון הרכבת לאלכסנדריה, ממהר. בכל פעם שאני מעלה את השם אלכסנדריה, צמרמורת של התרגשות עוברת לי בגו. המקומיים קוראים לה בחיבה "אלכס", ובערבית היא נקראת כְּסָנְ־דְרִיָה. החלומות על עיר שהיא גם מזרחית וגם מערבית זהים לחוויה שלי בירושלים. מלבדי בתא הקרון לאלכסנדריה יושבים אנשי עסקים שעסקים להם עם עיר הנמל. הם מדפדפים בעיתונים גדולים, ופניהם מביעות שלווה, משל נסיעה זו היתה כל עולמם. בתא סמוך יושבות שלוש. אני יוצא למסדרון ושומע: הן מדברות בערבית, אולי על גברים. כך לפחות אני מרגיש.
אך היה זה דרך אגב. הרבה יותר חשובים היו הפסים שמתחתי. היה בהם משהו מוזר ומרגש, מין טיפוס בשלבים לקראת עיר שהיתה אצלי בגדר אוטופיה. מנסה לעצום את עינַי כדי לקפוץ מיד לעיר הגדולה ומתעורר מהרוכל שעלה באחת התחנות והכריז על שתייה בקול רם, וכשאני מנסה שוב להירדם מזמזם באוזני זבוב דוקרני שמגיע מכיוון חברַי למושב. אני יורד מהקרון ומרגיש זרות נעימה. בין זמן לזמן, בין שעה לשעה, אני אוהב לפעמים בדידות גמורה בערים זרות לי. אני ממהר להגיע לספרייה החדשה שנבנתה על חורבותיה של הספרייה ההיסטורית. הספרייה עצמה בנויה בראוותנות ארכיטקטונית, בתוכה פסלים, תערוכות קבועות תיירים רבים, רבים יותר מקוראים. קבוצת נזירות לוכדת את מבטי, ואני מתיישב לידן, מנסה להקשיב לשיחתן החרישית. יש משהו מרתק בשיחת אנשי דת. לפעמים אתה מצפה שבשיחת החולין שלהם תמצא פתאום את המשפט שתמיד שאפת אליו, את האמת שתמיד חיפשת. משל חיי החולין שלהם אינם קיימים, וכל שיחותיהם קודש. אני יוצא החוצה ומבין שרוב הנשים לבושות למשעי. האופנה היום היא קו המחבר ועובר בין שתי העיניים. יש משהו מיני מאוד במראה הזה, אני מציין לעצמי. הימים שבהם אלכסנדריה סימלה את המתירנות, ימים שבהם נשים בשרניות וחשופות זרועות הילכו ברחובות, עברו מן העולם. את רוב זמני אני מעביר בספרייה, ואחר כך ממהר לחזור לקהיר, השפויה יותר. ידידתי המצרית הזמינה אותי לארוחת ערב באחת המסעדות המפורסמות של זמאלק, ואני ממהר לרכוש כרטיס לרכבת חזרה. אנחנו נפגשים באל סיד, היא מביאה איתה שתי חברות, ואנחנו מתיישבים. את מרק המלוחיה אפשר ללגום גם בחום של קהיר, וכדי לפרק את היונים הממולאות אני נדרש לעזרת אחת הבנות. המוהלביה המתוקה שמוגשת עם פיסטוקים משלימה את החוויה. הציורים על הקירות מעבירים בי תחושה ישנה. מעולם לא ראיתי קווים עמומים שהם גם יודעי מטרה, מהולים ברוך חולם של צבעי מים. ריח השישה מזכיר לי ריח של אפר מהול בשרידי פירות, בייחוד אגסים. היום, יותר מתמיד, משפיע עלי הריח יותר מאשר הצבע, ואני מריח באוויר שלא רחוק מכאן נמצא הים. יום רביעי: קהיר – עיר המתים והשוק של יום שישי בשעה מוקדמת בבוקר שישי אני מזדרז לצאת לשוק המפורסם של קהיר, אותו השוק שגם מצרים מן השורה פוחדים להגיע אליו. כדי להגיע אליו צריך להיכנס דרך האוטוסטרדה של מהדי או דרך עיר המתים. שוק אל־ג'ומעא (השוק של יום שישי) מכיל בעיקר זבל מסונן. אסלות משומשות, מרכזיות טלפוניות מימי הבריטים, מחשבי אטארי, לטאות ענקיות, לימונים וחתול. תחושה של אלימות לא מזיקה. כולם דוחפים, דחופים להגיע הלאה. לגמוא עוד קילומטר של השוק, לראות עוד דברים. אני רואה שם רחובות, חפצים, אורות ובני אדם יותר מאשר את השמים ואת הארץ, תחושה נעימה של בדידות אמיתית. עיר המתים היא הכינוי לבית הקברות הענקי של קהיר. המצרים קוברים בסגנון קבורה מצרי ולא מוסלמי. גאוות יחידה הם קוראים לזה. לפי מנהגי הקבורה המצרית, מייחדים למתאבלים חדר ליד הקבר, שבו יתפללו. עם מצוקת הדיור בעיר הענקית, רבים עברו לגור בבית הקברות ובחדרים הקטנים שליד המצבות. המצבות משמשות לתליית חוטי כביסה, ומדי שישי מוציאים קצת זבל החוצה, אולי יצליחו למכור משהו. יש משהו מעורר קנאה בנינוחות הקהירית בכל מה שקשור לכסף, לעבודה. אין פה חלומות ביעותים של אמהות יהודיות על הצורך במקצוע מסודר. פה מעדיפים לשבת בבית קפה ולשתות מיץ תות שדה על פני רדיפה חסרת תכלית אחרי כסף. ימי "הבן שלי הולך לאלכסנדריה להיות אינג'יניר" חלפו, ועימם השפעת המערב, שהיה נוכח בכל פינה עד לשנות השישים של המאה הקודמת. הכסף, או אמצעי המחיה, יגיע בסופו של דבר. אפשר למכור אסלה, אפשר לעבוד על הזוג האמריקאי עם הבעת הפנים המטופשת, למכור לו פירמידה קטנה. לחיות את היום ולחכות למחר.
כדי להסיר את אבק עיר המתים והשוק הסואן, אני מגיע למאריוט, המלון שהיה ארמון שנבנה כמחווה למוחמד עלי בשנת 1869 ועומד, לתמהוני, עד היום. בכל תקופה עברו עליו מצרותיה. ישבו פה הבריטים ושיחקו עם הילידים. ישבו פה הגרמנים ושיחקו עם הילידים. מספרים שאין התרוממות רוח גדולה מזו שאתה מרגיש כשאתה יושב במרפסת של המאריוט, מול הנילוס, ושותה לימונדה. לפעמים הסיפור מסביב נוטע בך אשליות רומנטיות שגורמות לך לדמיין את שאינו קיים, בדיוק כמו דפדוף בז'ורנל אופנה. הישיבה במלון והשארם ההיסטורי עזרו ללימונדה להיות נהדרת. מספרים שהם משתמשים בקליפה של הלימון כדי לגרום לקצף הלימון, ובנילוס כדי לשבות אותך לגמרי. מחוץ למלון אני פוגש בשרה, חברתי המצרית. היא מזמינה אותי לסאקויה. מסעדה על גדות הנילוס. אנחנו מתיישבים ומגיע מלצר ועומד לידינו. הוא מחכך את ידיו ומתלוצץ עם עצמו. אנחנו מזמינים מנות ראשונות כמו בישארא, באבא גאנוש, עלי גפן. שרה מזמינה שישה. כאן זה מהמקומות היחידים שבהם אפשר לעשן שישה בלי ללקות בצהבת. שם יודעים לנקות את השישות כמו שצריך. מלצרי השישה תמיד יחבשו תרבוש, אולי זכר קולוניאלי, אולי עניין של מסורת אמיתית. אני מביט בהשתקפות של הנילוס. מרגיש שהכל נגמר. מבטיח לשרה לחזור. לראות שוב. אני נפרד משרה בדרכי חזרה לירושלים, מביט אל הערב ברחוב וחושב על כל מה שאין צורך לחשוב עליו. |
ארבעה ימים בקהיר ובאלכסנדריה. בין פאר הפירמידות להמולת השוק, בין בתי הקפה לבתי הקברות, בין מדריכי תיירים לרקדנים דרווישים. רפרם חדד חזר לקהיר וניסה לעמוד בקצב המצרי. מסקנה: עדיף לשבת פורסם 16.10.08 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 526
[name] => מזרח-תיכון
[slug] => middle-east
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 526
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 1871
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 504
[name] => מצרים
[slug] => %d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 504
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 71
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )