מבחוץ זה נראה כמו עוד אחד מעשרות הביתנים שבאזור התעשייה הישן במצפה רמון. אבל למי שנכנס פנימה נדמה שנקלע למסיבת התה של עליזה בארץ הפלאות: האנגר עם חללים ענקיים מלאים בספות וכורסאות משונות, שטיחים ומחצלות בכל הצבעים, וקירות כתומים שביניהם מתנופפים סדינים צהובים על תקן של וילונות. פעם היה פה מפעל לקרמיקה. חמש שנים הוא עמד נטוש, עד שהיתה לו עדנה, אם כי לא מהסוג שייעדו לו בוניו המקוריים.זהו האנגר "אדמה" של להקת המחול של הרקדנים ליאת דרור וניר בן גל, שעוררו תשומת לב רבה כשעקרו מתל אביב למצפה רמון בשנת 2000. כיום ההאנגר שלהם הוא גם מקום לינה וגם בית היוצר של הלהקה. "כשנכנסנו לכאן הכל היה הרוס, נטוש", מספר בן גל. "אף חלון לא היה כאן. לאט לאט החלו לבוא בעקבותינו צעירים נוספים ששכרו האנגרים, והם מכים פה שורשים אמיתיים, בקצב המדבר". 
רקדנים בהאנגר אדמה. התמסרות לאורח חיים אחראחרי עשרים שנה של הופעות בסוזן דלל, בפריז ובלונדון, החליטו דרור ובן גל שהגיע הזמן לשינוי ופתחו פה סטודיו. "באיזשהו שלב הבנו שיש לנו מידע בגוף שיכול לרפא ולהנעים את החיים", אומר בן גל, "והחלטנו שלשם כך אנחנו חייבים לברוח מן העיר הגדולה". התקופה ההוליסטית. כך הם קוראים לעידן שבו הם מצויים כיום, ונראה שלא מדובר בטרנד אופנתי אלא בהתמסרות לאורח חיים אחר, שקשור קשר הדוק למקום המדברי הזה. "בהתחלה הופענו פה אנחנו", מספר בן גל, "אך מהר מאוד המקום החל למשוך אמנים שרצו להופיע אחרת".כך, לאט לאט, הפך ההאנגר מאתר הופעות של להקת המחול הפרטית שלהם לבית למוזיקאים וליוצרים בתחומים אחרים. כיום מתקיימות בו הרצאות וסדנאות משולבות, סדנת תנועה והתבוננות במדבר ועוד. "אני מזהה צמא נוראי לדבר האמיתי, הפחות מיופייף", אומר בן גל. "אנשים מחפשים דברים שכסף או בית גדול יותר לא יכולים לפתור. באים לפה אנשים שחוזרים מהודו או מאוסטרליה וזקוקים לנחיתה רכה בשקט של המדבר, וגם מפורסמים שמחפשים מזור. העובדה שמצפה רמון היא עיירה קטנה ומרוחקת – זה חלק מהקסם שלה". הערה: האנגר "אדמה" עבר למשכנו בשדרות
להסניף את הנוףאל מצפה רמון בכלל מתנקזים אמנים שונים, כל אחד מיוחד בדרכו. הדי.ג'יי ג'וש שלו הוא אחד מהם. כששלו, יליד ארצות הברית, מתקלט כאן, המרחבים מאפשרים לו לנשום. "הגדוּלה של מצפה רמון היא שאפשר להיות כאן קצת יותר פרובינציאליים, פחות ציניים, לפעול בפחות לחץ. אחד ממקורות ההשראה שלי הם מרבדי הארגמן, האדום והוורוד של השמשונים, שפורחים במדבר".עוד תושב מהמרכז שהגיע למצפה רמון הוא איתי ענר, בנו של זאב ענר, המחבר הידוע של חידוני "מחפשים את המטמון" ברדיו. הבן, כך דומה, מצא את המטמון בשקט המדברי. במצפה רמון הוא פעיל חברתי ועוסק בחינוך סביבתי. "אני אוהב את המדבר", הוא אומר, "וכאן במצפה יש אוכלוסייה מרתקת, שיונקת השראה מהמכתש ומהנוף המדברי. גל חיובי עובר על מצפה. האמנים והמטפלים האלטרנטיביים הרבים שהגיעו לכאן בשנים האחרונות הם חלק מהגל הזה. בכל פעם שקצת לוחץ, הולכים למרפסת שתלויה על הצוק, מסניפים את הנוף, מטמיעים אותו, עושים סינתזה עם הסביבה ונרגעים". 
למצפה רמון מתנקזים יוצרים ופעילים מתחומים שונים
"לגלגל את הקוביות, לשמוע את הרוח שרה, שיר של הטבע…" זוהי שורה מתוך שירו של המלחין והזמר שרון מאור, חבר להקת טאולה (שש בש בערבית), שפועלת במצפה רמון מזה כמה שנים. "את השיר הזה הלחנתי בשעות אחר הצהריים על המצוק שתלוי מעל למכתש", הוא מספר, "ואומרים שזה השיר הכי מִצפאי שלנו. הקלטנו אותו בפעם הראשונה בחדר ששימש אולפן לעת מצוא, וכל מי שניגן באותה עת במצפה לקח חלק בהקלטה. אפילו ציפור קטנה שצייצה בחלון נשמעת במיקס".
זמן מדברי, הרעלת נירוונה וביטויים דומים אחרים שמתארים את האווירה במקום נעשו שגורים בפיהם של חברי להקת טאולה ושל אמנים אחרים שפועלים כיום במצפה רמון. "המוזיקה שעושים כאן שונה מהמוזיקה שעושים בשדרות, למשל", מסביר שגיא ביטון, המתופף המוכשר של טאולה. "שם לאמנים יש שורשים מרוקאיים והם עושים הרבה מוזיקה מרוקאית, ואילו למצפה מגיעים אמנים מכל מיני סגנונות ושורשים, שעושים יחד מוזיקה אחרת"."אם בארץ, אז במצפה", מוסיף דימה שניידר, האחראי על הצד הטכני בטאולה. "הבעיה היחידה היא ההתקדמות האישית האיטית כאן. במצפה הכל הולך לפי קצב המדבר. במקום לקום בבוקר ולראות מכוניות דוהרות בכביש, אנשים ראו אתמול חמור ברחוב".
אבל זהו בדיוק הקסם של מצפה, שחמש דקות מן השיכונים אפשר להישאב בה למרחבים ולנוף. מאור וביטון לוקחים גיטרה ותופים וכולנו עולים למצוק, לג'ם סשן של ערבית מעל למכתש. למקום מזדמנת קבוצה של תלמידי כיתות ו' מחיפה. מאור, שבעברו גם אפיזודה קצרה כרועה צאן במדבר, שולף מפוחית וכולם יחד שרים "לעשות אהבה, כמו שהרים נוגעים…". האם חזונו של דוד בן גוריון על הנגב מתגשם במצפה? דומה שכן, אם כי אולי לא בסגנון שהזקן חשב עליו. 
אינה לב אור והקערות הטיבטיות. מארגנטינה למצפה רמון (ומכאן לכנרת)צלילים של שקט
אחת הבדיחות המקומיות במצפה (ובעיירות קטנות אחרות) מספרת על אדם שרצה להתאבד, נשכב על הכביש ולבסוף מת מרעב… במצפה אין רמזורים ואין פקקי תנועה. בסך הכל חיים בה כ־5,000 תושבים. לא כולם, כמובן, עוסקים באמנות או ברוחניות, אך מי שמחפש הילרית – שישאל על אינה לב אור. לבית של לב אור נכנסים רק בגרביים. את הנעליים משאירים בחוץ. "אני מרגישה שהבית הוא מקום קדוש, והנעליים הם אחד הדברים שמבדילים בין קודש לחול", היא אומרת במבטא ארגנטינאי כבד. לב אור, אשה ללא גיל, אומרת שהיא הולכת על פי האינטואיציה שלה. "אי אפשר לצאת מהחיים האלה בלי להגשים חלום", היא אומרת ומניחה על הרצפה קערות טיבטיות בגדלים שונים, עשויות מתכת. היא מתיישבת על המחצלת בעיניים עצומות, אוחזת במקל קצר מעץ ומקישה בו על הקערות. החדר מתמלא בצלילי גונג רכים. "כשאני עושה טיפולים", היא מסבירה, "אני מניחה את הקערות על המטופל, וכך נוצרות בגוף ויברציות וזרימות נעימות". אחר כך היא נוטלת לידיה נבל ביתי, פורטת אינטואיטיבית על המיתרים ומשמיעה צלילים ענוגים. "באמצעות הנבל אני מתחברת לרוח שנושבת במכתש, וברוח יש המון עוצמה ומסרים", היא אומרת. "באיזשהו שלב, המכתש, השקט והבדידות נכנסים פנימה, לתוך הבית. למדבר יש כוח אדיר, של אוויר נקי, של אנרגיה, של אור".
מאז המפגש שלי עם לב אור, היא המשיכה הלאה במסעותיה, הפעם ליד הכנרת. על השנים במצפה רמון כתבה: "קרה משהו נפלא במכתש רמון. התחברתי לשקט העמוק של המכתש, וגיליתי שקט מלא, מלא צלילים עדינים. במצפה נולד הדיסק שלי – צלילי שקט". 
טרמינל. הזדמנות לצייר את החוויות ולנסות להבין את פשר הציוריוסף בעל החלומות
האם אפשר להגשים חלומות במצפה רמון? תשאלו את יוסי דותן, אחת הדמויות הססגוניות ביותר שהגיעו לכאן בשנים האחרונות. דותן, יזם תל אביבי בלתי נלאה, מהווה חיבור לדוגמה בין חלום למעשה, וגם פותר חלומות של אחרים בהרצאות שהוא נותן בנושא, בפורום החלומות באתר Walla באינטרנט וגם בתוכנית לילית בנושא חלומות שמשודרת ברדיו הים האדום. "למילה 'חלום' יש כמה משמעויות", הוא אומר. "החל בחלום שחולמים בלילה וכלה בחלום שהוא חזון". החזון של דותן דחף אותו להקים במצפה רמון את "טרמינל", מבנה מיוחד במינו שבו הוא מקיים מופעי מולטימדיה פסיכודליים. מול מסך ענק פזורים מעין שולחנות מתכת בגובה הרצפה כמעט. הצבעים והצורות המוקרנים על המסך, על הקירות ועל הרצפה גורמים לתחושה של פנטזיה צבעונית. המשתתפים במופע מתבקשים לצייר את חוויותיהם, גם אם אינם יכולים לראות את היד המציירת מפאת החושך שבאולם. "הטרמינל הוא מסוף רוחני", מסביר דותן, "ולכן הציורים שאנשים מציירים בעת המופע הם בעלי משמעות, שהבנתה תורמת למודעות העצמית. באמצעות סדנת הצבע אני מנסה להעביר לאנשים מסרים ועוזר להם לתרגל חשיבה מופשטת. מהטרמינל שלי כל אחד יכול לטוס לאן שהוא צריך. בכל מקרה, את התיאוריות שלי אני מוכיח על עצמי, אני לא מלמד משהו שלא עשיתי קודם". 
סדנת צבעים בטרמינלבנוסף לחלל האירוח המיוחד במינו, שהקים ממש ליד חלל המולטימדיה, הוא מוציא גם טיולי ג'יפים במדבר, ושוחרי הקפה מוזמנים לסדנאות של הכנת קפה גורמה במדבר. אבל לדותן יש עצה אולטימטיבית. "באים אלי תיירים, שואלים מה יש לעשות כאן, והתשובה שלי היא – בעיקר כלום. באיזה עוד מקום אפשר לעשות כלום? אמנם יש לי עסק של ג'יפים, אבל אני אומר להם, קחו את האוטו, סעו לאחד הוואדיות, שבו לילה שלם והביטו בכוכבים". יש אלוהים במצפה רמון? אני שואלת אותו. "אנשים שרחוקים מהדת מסתובבים פה ואומרים שדיברו איתו. לפעמים ההוויה כאן מזכירה לי סצינה מתוך הסרט 'מפגשים מהסוג השלישי', כשלאנשים יש תחושה מתמדת שמשהו עומד להתרחש. ובמצפה באמת כל הזמן קורה משהו".
|
