מצעד האהבה- ברלין: הסתיו של קיץ האהבה

מצעד האהבה הוא גלגול מודרני של הקרנבל העירוני הקלאסי – זה שצובע את העיר פעם בשנה ומוציא את כולם מהבתים לרחובות | צילום : אימג'בנק ישראל מפות ומדריכים מודפסים ליעד ברלין, בהנחה לגולשי מסע אחר!

המוזיקה הפכה מהר מאוד לשפה, להגדרת זהות, ולתרבות בילוי שלוותה גם בסמים חדשים ובראשם האקסטזי.
שני מייסדי המצעד, הדי.ג'ייז וסטבאם וד"ר מוטה, חוו את המהפכה התרבותית הזו בזמן אמת, באחד ממוקדי התרחשותה – האי הספרדי איביזה (Ibiza) – בקיץ 1988, וחזרו בחורף לברלין האפורה עם תיאבון גדול וצלצולים חזקים באוזניים. שלא כמו עמיתיהם מלונדון, שחזרו מאיביזה והקימו מועדונים מחתרתיים ואקסקלוסיביים, וסטבאם והדוקטור רצו שכולם ישתתפו במסיבה החדשה. ככה זה, הם סיפרו, כשמגלים משהו חדש שיכול לשנות את החיים, פשוט רוצים לשתף בו את כל העולם.

אהבה, שלום ופנקייק
במצעד הראשון, בקיץ 1989, לא היו הרבה משוכנעים. המצעד התקיים בשדרה המרכזית של ברלין המערבית, קורפירשטנדאם (Kurfürstendamm). וסטבאם וד"ר מוטה הצליחו לשכנע 150 מכרים להגיע למה שהוגדר כהפגנה פוליטית, תחת השם "מצעד האהבה". הרעיון היה להמציא סוג חדש של הפגנה, שתקדם סובלנות, הבנה וכבוד בין מדינות. אלא שבמקום מנשרים ונאומים היתה רק מוזיקה. "מוזיקה מדברת באלפי שפות ומובנת לכולם… למוזיקה אין גבולות ואין לאום", נכתב במניפסט של ד"ר מוטה, שהפך למנהיג הרוחני של המצעד. כפרודיה על מצעדים פוליטיים מהסוג הישן, הססמה המרכזית במצעד הראשון היתה "אהבה, שלום ופנקייק". בשנת
1990, תחת הססמה "העתיד שייך לנו", הגיעו כבר אלפיים תומכים, ולכולם היה ברור שמסורת חדשה נולדה.
בשנים הבאות הוכפל מספר המשתתפים במצעד מדי שנה, במקביל לתהליך שבו המוזיקה האלקטרונית, בעיקר הטכנו, הפכה לתנועה המונית בכל העולם

עוגת המרנג הזאת היא שיער של אחד המשתתפים במצעד 2003. "מוזיקה מדברת באלפי שפות ומובנת לכולם… למוזיקה אין גבולות ואין לאום", נכתב במניפסט של מנהיג המצעד צילום : אימג'בנק ישראל

המערבי. אחד ממוקדי ההתרחשות המרכזיים בתחום היה ברלין. לגרמנים היה עניין מיוחד במוזיקה אלקטרונית עוד הרבה לפני ימי הטכנו – מסורת שהחלה עם מלחינים אלקטרונים קלאסים פורצי דרך כמו שטוקהאוזן בשנות השישים, והרכבים כמו "קראפטוורק" ו"איינשטורצנד" שפעלו בשנות השבעים והשמונים. חברי "קראפטוורק" אפילו הופיעו בדמויות של רובוטים אנושיים ויצרו את היסודות למוזיקה האלקטרונית המודרנית (ראו "מסע אחר" 90).
בראשית שנות התשעים צצו ברחבי גרמניה וברלין מועדונים רבים; תקליטנים ויוצרי טכנו כבשו את מרכז הבמה, והמצעד הפך ליום החג הרשמי של התרבות החדשה. מדי שנה התרחב המצעד ומספר משתתפיו גדל וגדל, עד שעזב את מסלולו המקורי ועבר ב־1996 למרכז הבמה – הטירגארטן (ראו כתבה בעמ' 63).
בשיאו, בשנת 1999, השתתפו במצעד מיליון וחצי איש. מחג הרייברים הגרמנים הוא הפך לאירוע הבינלאומי הבולט של המוזיקה האלקטרונית, בהשתתפות די.ג'ייז וקהל מכל העולם. בסוף שנות התשעים השתתפו גם אמנים ישראלים במצעד, כמו הדי.ג'יי אלה גוטמן וצמד הטראנס "אסטרל פרוג'קשן". בשלב זה הפך המצעד למותג ולמוצר ייצוא, ומצעדי אהבה נערכו גם בתל אביב (מ־1998), סן פרנסיסקו ומקסיקו.

רקדנית על גג אמבולנס חונה
מדוע מכל המקומות התפתח אירוע כמו מצעד האהבה דווקא בברלין? תשובה חלקית אפשר למצוא בעברה הרחוק של העיר: ברלין שאחרי נפילת החומה חזרה להיות בירתה של גרמניה, ובמבטה של העיר לעתיד הדהדה ההיסטוריה הצבעונית שלה בשנות העשרים של המאה הקודמת, בתקופת רפובליקת ויימאר.
ברלין היתה אז בית לאמנים, אינטלקטואלים, חריגים מיניים ואאוטסיידרים באשר הם, כר פורה ליצירות אוונגארד, קברטים ותרבות סקס מתירנית. גברים בבגדי נשים הופיעו בקברטים והקהילה ההומו־לסבית בעיר חיה בפתיחות חסרת תקדים לתקופה – עד לעליית הנאצים לשלטון. תקופת הפריחה הקצרה של ברלין העניקה השראה לאינספור יצירות, הידועה שבהם היא הסרט "קברט".
עוד לפני נפילת החומה פרחו בברלין "שבטים עירוניים" כמו הפאנק והגל החדש הגותי, תרבות מפותחת של מגורים אלטרנטיביים בסקווטים (בתים נטושים), אקטיביזם שמאלי רדיקלי וקהילה הומו־לסבית מבוססת. לא פלא שברלין המאוחדת של שנות התשעים החזירה לעצמה מהר מאוד את מעמדה ככור היתוך שמייצר תרבות מרתקת, והפכה שוב למקום שבו נכון להיות, בייחוד עבור אמנים שמחפשים שוליים רחבים.

מבחינות רבות המרחק בין האתוס של ברלין בשנות העשרים של המאה העשרים לרוחו של מצעד האהבה הוא עצום, בעיקר משום שהאחרון ממוקם כיום בלב הזרם המרכזי, אבל אפשר גם למצוא את החוט המקשר. המתירנות, היחס החופשי למיניות ולחריגויות מיניות, כל אלה התגלגלו למצעד האהבה, בגרסת תרבות ההמונים הצרכנית שלו.
בסוף השבוע שבו מתקיים המצעד בברלין, נדמה שהוא משתלט לגמרי על העיר: שערי כל המגזינים מוקדשים לאירוע; בשדה התעופה יש נוכחות גבוהה של אנשי מסיבות מכל העולם, שגם מאכלסים את המלונות בעיר; בתחנות הרכבת  מוכרים משרוקיות ומרצ'נדייז עם לוגו המצעד, וכל זה עוד לפני תחילתו. שריקת הפתיחה למצעד, שבה המשאיות עם הדי.ג'ייז מתחילות בנסיעתן האיטית והקהל מתחיל בפיזוז המתמשך והעיקש, פותחת סופשבוע שבו נדמה שכל חוקי העיר מתבטלים לטובת ההתמסרות לבּיטים.
במהלך המצעד מלאים הכבישים והמדרכות ברוקדים, ויש גם שמעדיפים לרקוד על גג תחנות אוטובוס או על רמזורים, שהופכים לרגע למעין גופי תאורה של מועדונים. מדי פעם מנסים שוטרים מבוישים להחזיר את כבודן האבוד של תחנות האוטובוס, אבל לשווא – על כל פרחח נלהב שהם מצליחים להפריד מגג תחנה כזו יש עוד חמישים נערות בפלטפורמות ענקיות ועדשות מגע של סמיילי בעיניים, שימצאו מקום מקורי יותר לרקוד עליו בהתלהבות, כמו גג אמבולנס חונה או מכסה של פח זבל. רבים מהבאים למצעד משקיעים בתלבושות מיוחדות, עם פופולריות גבוהה לתלבושות זוגיות תואמות או קבוצתיות. מסיבה לא ידועה, פריט החובה של כמעט כל המשתתפים הוא חותלות צבעוניות מפרווה סינתטית.
בהתאם לססמאות המקדמות סובלנות ופתיחות, הומואים ולסביות מרגישים חופשיים להתבטא במצעד ומתבלטים בו כמותית, ומלכות דראג וטראנסקסואלים זוכים אף הם לכבוד על המשאיות. הסטרייטים מצדם אוהבים במיוחד ללבוש לאירוע חצאיות ושמלות, שוב, רצוי מפרווה סינתטית.

בסיום המצעד, בערב, מתקיימת מסיבה גדולה שרק פותחת את הדבר האמיתי: תחילתו של סופשבוע ארוך, בן ארבעה ימים, שבו ברלין הופכת למסיבה אחת גדולה. אחרי סיום המסיבה שסוגרת את המצעד, מתפזר קהל ההמונים לעשרות מסיבות, חלקן במועדונים ואחרות באתרים מקוריים יותר, כמו פארקים, מגרשי חניה ומדרכות. כל חלקה פנויה כשרה למסיבה. כל חנות שנייה פותחת רחבת ריקודים, וסבתות מחויכות מסתובבות בפארקים עם עגלות עמוסות בציוד מסיבות ובקבוקי מים; רק שהילדים לא יתייבשו.

ולפעמים, המסיבה נגמרת
בשנת 2000 החליטה עיריית ברלין לבטל את מעמדו של מצעד האהבה כמפגן פוליטי, והמארגנים נאלצו לממן מכיסם את הוצאות הניקיון. לאחר שלושה מצעדים שבהם הפסידו סכומי ענק, החליטו המארגנים להודיע השנה על ביטול מצעד האהבה 2004, בתקווה שמישהו ירים את הכפפה.
ביטוי למעמדו הייחודי של המצעד אפשר לראות בתמיכה הרחבה שקיבל לאחר הודעת

רוקדים במועדון ברובע קרויצברג. סיומו של המצעד הוא תחילתו של סופשבוע ארוך, שבו ברלין הופכת למסיבה גדולה – במועדונים, בפארקים, במגרשי חניה. כל חלקה פנויה כשרה למסיבה צילום : נפתלי הילגר

הביטול מכל קצוות הקשת הפוליטית בעיריית ברלין. קיי וגנר, אחד מדובריה של המפלגה הנוצרית הדמוקרטית השמרנית, קרא לראש עיריית ברלין להציב את המצעד בראש סדר העדיפויות שלו, כי "המצעד היה מהאירועים המובילים של ברלין, שמושך אנשים צעירים לעיר". אנשי המפלגה הליברלית קראו לעשות הכל כדי להמשיך ולקיים את המצעד. תמיכת הפוליטיקאים לא מלמדת דווקא על חיבתם המיוחדת לטכנו או לממריצים הלא חוקיים שהולכים איתו יד ביד, אלא על הבנתם שמצעד האהבה הפך לגלגול המודרני של הקרנבל העירוני הקלאסי – זה שצובע את העיר פעם בשנה בכל צבעי הקשת ומוציא את כולם מהבתים לרקוד ברחובות.
המצעד מספק להמונים פלטפורמה לפירוק אנרגיות, להשתחררות ולשבירת הסדר, אבל בצורה מבוקרת ולא באמת ספונטנית (המסלול ידוע מראש וגם שעת הסגירה), מה שמבטיח שהסדר יחזור על כנו ביום שאחרי. מהמסורת הפגאנית הקדומה של טקסים שבהם מתחפשים כדי לחמוק מרוחות רעות, מהקרנבל בריו ועד מצעד האהבה – הרעיון דומה, גם אם המוזיקה קצת השתנתה.
מעבר למסורת הקרנבלים שאליה מתקשר המצעד, האירוע מבטא את הפנים החדשות שברלין מבקשת לאמץ ולהראות לעולם: ברלין אחת, ולא שני חלקים מופרדים על ידי חומה, מאוחדת תחת ערכים אוניברסליים כמו אהבה וסובלנות; ברלין שמשתפת פעולה עם הצעירים שלה, תומכת ממסדית בתרבות שלהם ונותנת להם חופש ביטוי, גם כשהמוזיקה שלהם לא עושה הכי נעים באוזניים.
מסיבות אלה ועוד, מעטים בברלין מאמינים שזהו באמת סופו של מצעד האהבה, אירוע שהפך לא רק למסורת אלא גם למוקד תיירות ברלינאי בעל ערך תדמיתי וכלכלי לא קטן. סביר להניח שגם אם השנה המצעד לא יתקיים, בשנה הבאה שוב תוכלו לרקוד על תמרורים עם מיטב נערי ונערות ברלין.