מצלמים ילדים

ניו יורק, שעת צהרים. התיישבתי על המדרכה לאכול פיצה. פתאום הילד עבר בתנועה ליצנית. מיד אחזתי במצלמה, הפיצה נפלה, צילמתי, קניתי פיצה חדשה. התמונה עובדת טוב יותר כשהילד מצולם מגובה העיניים שלו, ולא מגובה עיניו של אדם מבוגר עומד, בגלל עומק התמונה, הרקע שנפתח מאחוריו

כשהוא מצלם ילדים, הוא בדרך כלל מתכופף. רואה אותם בגובה העיניים שלהם. "כך הילד מקבל יותר נוכחות בפריים. זה גם עניין של עומק התמונה: בצילום מלמעלה עומק התמונה ייגמר במדרכה. כשמצלמים ילד בגובה שלו, נפתח מאחוריו כל הרקע – אם זה גשר, בניין או סתם שטח פתוח.
"במשך 17 שנה הייתי צלם ספורט וחדשות, ומשהו מזה נשאר לי בדם", הוא אומר ומכוון לכך שהוא מעדיף לצלם אובייקט בפעילות. ילדים הם פעילים מטבעם, בלתי צפויים, ולכן כשמצלמים אותם זה דורש ערנות. העניין הוא לתפוס אותם ברגע הנכון, לחלץ משמעות מהרגע.
"אני משתדל לא לבלוט. עושה פרצוף של איננו. מכוון הכל לפני זה: בודק שאני באור הנכון מבחינת החשיפה (כך שהילד מואר נכון ביחס לסביבה), במהירות הנכונה בהתאם לפעילות של הילד (נקודת המוצא היא מהירות תריס של 1/250, ולפי הצורך מעלים או מורידים), ואז בוחר את העדשה: להתקרב או להשתמש בעדשת טֶלֶה (ארוכת מוקד). כל זה תחת החשש שעוד כמה שניות נגמר הפריים". אגב, הוא מציע, תמיד כדאי לצלם כמה תמונות.
הוא מחליף כל הזמן לא רק עדשות, אלא גם מהירות, צמצמים, סרטים מסוגים שונים, אפילו אם הם עוד באמצע. "למזלי, יש לי המיומנות לדבר בטלפון, להחליף סרט, לעשן, לשנות עדשה, למדוד אור ולקחת ביס מהלחמנייה".
תפיסת הרגע הנכון (גם אם לא תמיד זהו הרגע שמקובל לראות אותו כ"נכון") היא שם המשחק. "אני מרגיש את הקומפוזיציה. למעשה, הצילום אינטואיטיבי לחלוטין. המרכיבים הקטנים האלה הם שעושים את הפריים למשהו אחר". הזריזות נדרשת גם כאן, כדי להצליח במה שנקרא "סנאפ שוט" – צילום בחטף, הנצחה של מצב שנמשך רק לרגע, והכל תוך כדי תנועה והחלטה מהירה.

טהיטי, שעת צהרים. הילדים בטהיטי רטובים רוב שעות היום: המשחקים במים הם חלק מהווי החיים שלהם. הקושי הפעם לא היה טכני, אלא הביישנות של הילדים. צפיתי בהם קופצים כמה פעמים ונתתי להם להתרגל לנוכחותי. אחר כך הרמתי את המצלמה כשהם כבר היו באוויר. על מנת לתפוס את הרגע בחדות השתמשתי במהירות תריס גבוהה (1/500)

חלק מהפרצוף של אבא
הוא בדרך כלל מודד את האור ומכוון את הפוקוס למרכז העניין בתמונה. צילום, לדעתו, יוצא כמעט תמיד טוב יותר בתאורה טבעית. לכן, הוא משתדל להשתמש כמה שפחות במבזק (פלאש), שהופך את התמונה לשטוחה, בלי

הטיילת של הוואנה, קובה, משתנה מיום ליום ומשעה לשעה. לעתים, כשהים סוער, הגלים מתנפצים בעוצמה רבה על הכביש, והאיזור הופך לפארק מים עבור ילדי העיר. התמונה צולמה ברגע השיא של התנפצות הגל, כשמדידת האור נלקחה מהגל עצמו, ולכן הדמויות יצאו כצלליות. המיקוד הוא על הילדים, ומהירות התריס גבוהה מאוד (לפחות 1/1000). התקרבות למתרחש הכרחית, על אף שזה כרוך בהתרטבות (מי ים מזיקים מאוד למצלמה, ויש לנגב אותה מיד אחרי כל צילום)

עומק (לא מדובר בצילום חדשותי שבו חייבים לחזור עם תמונה ויהי מה). בכל זאת, הוא משתמש לפעמים במבזק מתוך כוונה להבליט עניין כלשהו, או להאיר צללים ששמש יוצרת על הפנים.
ביציאה למשימה הוא לוקח זום קצר וזום ארוך. לפעמים יצטייד גם בעדשת טֶלֶה ארוכה יחסית, למשל 300 מילימטר. מבחינת רגישות סרטים הוא מעדיף סרטים במהירויות נמוכות, אך בוחר בהתאם לצורך מכל טווח האפשרויות: מ־50 ועד 1,600 אסא. הוא מעדיף לעבור
ל־1,600 אסא מאשר לצלם עם פלאש. בשקופיות, בניגוד לצילום בנגטיב, הסרטים המהירים (200 אסא ומעלה) הם פחות טובים באופן מורגש, והוא משתמש בהם רק בלית ברירה.
צילומי הילדים הכי טובים שצילם, הוא אומר, הם בדרך כלל ממדינות מתפתחות: קובה, האיטי, טהיטי, יפן, טייוואן. הוא אוהב מקומות שבהם יש איזו זרימה, מין בלגן טבעי, וקל לו יותר למצוא את זה במדינות הללו.
לעומת אירופה, שבה הוא לא מרגיש חריג וילדים יודעים מה זו מצלמה, יש מקומות שהילדים לא מבינים כלל מה זה. יש מדינות שבהן אפילו סרטי צילום אי אפשר להשיג. ובכל אופן, לצילום מרגש אפשר להגיע גם במרחק נעלי בית.
את שני הילדים שלו הוא צילם באלפי תמונות מרגע לידתם. "חלק גדול מהתמונות צילמתי כצלם יותר מאשר כאַב. יש לי תמונות של הילדים שלי שהם פריימים בזכות עצמם, שהוצגו בתערוכה. היה לי קל איתם גם בגלל אינסוף הסיטואציות שיכולתי לצלם אותם בהן, אבל בעיקר בגלל שהם התרגלו לנוכחות המצלמה כחלק מהפרצוף של אבא".
הביאה לדפוס: תמר שנקר