מפת אקלים

נהג האוטובוס עצר מול הכניסה. כשנפתחה הדלת האוטומטית העיף מבט לשמיים ואמר, "בחיים שלי לא ראיתי מזג אוויר כזה". רוח אימתנית נשבה והעננים טסו מעלינו במהירות עצומה. הנוסעת עם המזוודות, שעמדה הכי קרוב לדלת, התקשתה להוריד את המטען שלה אל הרציף. היא עלתה וירדה שלוש פעמים, נושאת בכל פעם מזוודה אחת, ומלמלה "שום טוב לא ייצא מהיום הזה". אחר כך ביקשה שאשגיח רגע על המזוודות, עד שתביא עגלה. שאר הנוסעים רצו לתוך הבניין, כשהם עוקפים אותי ואת ערימת התיקים, וסננו בשקט מה דעתם על הבלגן, על מזג האוויר ועל הצפיפות. הצעירה הגבוהה לא מיהרה במיוחד. היא בדקה היטב כל אחד מן התיקים לפני שהעמיסה אותו על העגלה, הודתה לי בנימוס, אמרה שקוראים לה קָאילָש, הזהירה אותי מפני החלקה על הקרח וצעדה לאט ובזהירות אל תוך הטרמינל.

כשנכנסתי פנימה התברר מיד שאין טעם למהר. הרמקולים הכריזו באנגלית ובספרדית שחלק מן הטיסות בוטלו ואחרות יאחרו להמריא בשל תנאי מזג האוויר. תורים ארוכים השתרכו לפני הדלפקים. מן השיחות הקולניות בין העומדים בתור, ניסיתי להבין מה הסיכויים שלנו להמריא באותו היום. לאחר שעת המתנה בתור שלא התקדם, אפשר היה לדרג את סיכויי ההמראה כאפסיים, בלי חשש לספק.
קאילש בילתה את השעה כולה בשיחת טלפון ארוכה. נדמה היה שבן שיחה מנסה לשכנע אותה לעשות משהו והיא מנסה להימנע מכך, מתחמקת, מציעה תירוצים. ברגע מסוים, כאשר נדמה היה לי שהיא מתרגזת, הוארו השמיים בשלושה ברקים רצופים. מדי פעם התמתחה הצעירה הגבוהה, עשתה צעדים אחדים לעבר חלונות הזכוכית, הביטה בשמיים. באחת הפעמים הרימה את מכשיר הטלפון וצילמה תמונה של העננים, ומיד אחר כך המשיכה בשיחה.

בשלב הזה כבר לא הופתעתי כאשר שבה וביקשה שאשגיח על החפצים שלה. ממילא רבצתי ביאוש על התיק שלי, מנסה לחשב כמה תעלה לי טיסת ההמשך שהחמצתי מפיטסבורג לניו יורק. קאילש הוציאה שקית מאחת המזוודות, ובמשך שניות אחדות הביטה בדלתות הזכוכית. דפי עיתונים שעפו ברוח נצמדו אליהן. היא שאלה אם אני יודע איפה השירותים והלכה לאט לכיוון שעליו הצבעתי. כאשר חזרה, חמש דקות לאחר מכן, לא זיהיתי אותה. האימונית הכחולה נעלמה. היא לבשה עכשיו גלימה ארוכה מקטיפה ירוקה כהה רקומה בדוגמה מוזהבת ובסמלים מוזהבים קטנים, שנראו כסמלי בית מלוכה. השיער שלה היה פזור על כתפיה והסרט שקשר אותו קודם לכן הצמיד עתה את שתי כנפות הגלימה המלכותית. נעלי הספורט נעלמו גם הן והיא צעדה יחפה על רצפת בית הנתיבות. דומה היה שהקור לא מפריע לה.

"תפסיק להסתכל עלי ככה ותעזור לי לפרוש את השטיח".
"את יוצאת לאנשהו, יש לך קבלת פנים?" ניסיתי להתחכם כדי לעקוף את התדהמה.
"לא. ובעיקר אין לי מצב רוח לשטויות. איך לא בא לי עכשיו על כל זה".

לא הוצאתי עוד מילה. מתחתי את קצות השטיח הקטן שקאילש פרשה על רצפת הטרמינל. היא עשתה תרגילי שחרור לצוואר, מלמלה "נמאס לי כבר מזה," והתיישבה זקופה כסרגל מתוח במרכז השטיח. היא קבעה את מבטה בסוּפה שמעבר לדלתות וישבה עשר דקות בלי לזוז בעיניים עצומות. אחר כך הרימה את שתי ידיה מעל לראשה והורידה אותן בתנועה איטית. היא חזרה על כך שלוש פעמים ובפעם השלישית ראיתי את זה קורה. העננים שמחוץ לטרמינל התפזרו. השמיים התבהרו, שמש זרחה על השלוליות. הרמקול הודיע שבזכות השינוי המפתיע במזג האוויר, יחודשו הטיסות לאלתר.

קאילש קמה, אמרה לעצמה בשקט "מה באמת?" קיפלה את השטיח, הלכה בחזרה לשירותים ושבה לבושה באימונית הקולג' ממישיגן ובנעלי הספורט. עד שסיימה לדחוס את הגלימה והשטיח למזוודה, החל התור להתקדם אל הדלפק. ניסיתי לעזור לה כמיטב יכולתי. סחבתי שתיים ממזוודותיה הכבדות וחייכתי אליה את החיוכים הכי אוהדים ומנומסים שלי. פגשתי מכשפה.

שעתיים וחצי לאחר מכן נחתנו בפיטסבורג וחיכינו לטיסת ההמשך לניו יורק. מזג האוויר בחוץ נראה כהעתק של זה שנתקלנו בו בטרמינל בלוס אנג'לס, אבל אני כבר לא דאגתי. התמקמתי במרחק צעדים אחדים מקאילש וחיכיתי לראות אותה חוזרת על הקטע שלה. משום מה לא נראה היה שהיא ממהרת. היא הוציאה מחשב נייד, ומזווית העין ראיתי אותה גולשת ברשת בין כמה אתרי מזג אוויר ומדברת בטלפון.

אחרי שעה וחצי פקעה סבלנותי. ניגשתי ושאלתי אותה בנימוס אם היא יודעת מתי נמריא. היא ניתקה את מבטה ממסך המחשב, משכה בכתפיה ואמרה שאין לה מושג.

"נו, ומה את חושבת שכדאי לנו לעשות בקשר לזה?"
"בחיי שאין לי צל של מושג. אומרים שהסופה תחלוף מחר בבוקר".
"נו, אז אולי נחזור על הקטע של לוס אנג'לס, עם הגלימה והידיים?"
"סליחה? איך זה קשור?"
"תפסיקי. את יכולה לפזר את הסופה גם כאן".
"השתגעת? על מה אתה מדבר?"

עכשיו כבר ממש התרגזתי והסברתי בקול די רם שאני חייב להגיע לניו יורק כבר הלילה, לא אכפת לי מהשטויות שלה עם מזג האוויר. שתעצור את הסופה וזהו. קאילש הסתכלה עלי במבט קצת מוזר, קראה לאיש ביטחון, שעמד לא רחוק מאיתנו, ואמרה לו שאני מטריד אותה בדיבורים משונים. "אדוני השוטר, נדמה לו שאני אחראית כאן על מזג האוויר, או משהו כזה".

כעבור שעה, אחרי שנרגעתי קצת, שכנעתי את השוטרים שהצטופפו סביבי בחדר החקירות המחניק, שיאפשרו לי לחזור לטרמינל. הסברתי שהשמיים התבהרו לפתע, והנה כרגע מכריזים על הטיסה שלי. רצתי לתוך אולם הטרמינל, והספקתי לראות את קאילש נועלת את נעלי הספורט, אחרי שסיימה לקפל את השטיח. השמש זרחה בחוץ כמו באמצע האביב.

מפת האקלים נלקח מתוך הספר "מסעות בלי קנה מידה", מאת משה גלעד, הוצאת עם עובד. פרטים נוספים והזמנת הספר באתר האינטרנט

לפרק נוסף מתוך "מסעות בלי קנה מידה" – לחצו כאן