מערות שנועדו לאחסון, למסתור ולמגורים נחצבו בישראל כבר לפני כ־6,000 שנים. כאלה הן, למשל, מערות מגורים שנחפרו באדמת הלס שבבקעת באר שבע. בתקופת בית ראשון, באלף הראשון לפני הספירה, נעשתה התופעה של חציבת מערות שכיחה.
ב־3,000 השנים האחרונות הפכה המערה לצורת התיישבות בולטת בארץ, ובאזורים נרחבים, בעיקר בדרומה, למתקן המלווה באורח סדיר את בית המגורים. עם זאת מערות כמעון של קבע, כלומר כמקום מגורים, אינן ולא היו נפוצות. המערות שימשו למגורים בעיקר | מערת פעמון. כ-800 מערות כאלה נמצאו באיזור בית גוברין | צילום: סנדו מנדריאה |
את האוכלוסיות מעוטות האמצעים. כך היה ברוב התרבויות העתיקות באגן הים התיכון וקרוב לוודאי שבכל העולם.
המערה משמשת למגורים כמעט אך ורק את מי שלא משגת ידו לבנות בית למגורי קבע. במקרים חריגים קיימת התופעה גם בקרב אוכלוסיות המעדיפות מגורים מתחת לפני הקרקע מסיבות בטחוניות ואחרות.
המגורים במערות, בין אם הן טבעיות ובין אם הן מלאכותיות, כלומר חצובות בידי האדם, אינם טובים לבריאות. לחות וצינה עלולות לפגוע בחוסנם ובבריאותם של השוכנים דרך קבע מתחת לפני הקרקע. נדמה כי התופעות השליליות הללו היו מוכרות לבני האנוש מקדמת דנא. לפיכך אין תימה כי האמונה שלפיה המגורים במערות הם צורת חיים מועדפת היא מנת חלקם של אנשים בימינו בלבד, לאחר שבני אדם רבים התרחקו מהתנאים הטבעיים ונהנים מרמת חיים ומאורחות חיים מודרניים.
יש קבוצות השומרות על אורחות חיים מסורתיים, כמו הבדואים בנגב, שמעדיפות להימצא בלילה גשום תחת יריעת אוהל או תחת סלע שאינו מספק הגנה מהקור ומהרטיבות ולא להיכנס למערה, שבה ניתן למצוא תנאים טובים בהרבה לאותה שהות.
במערות בלתי מיושבות וחשוכות, טבעיות ומלאכותיות כאחד, מצויים סיכונים נוספים לאדם, כמו קרציות נושאות חיידקים. עקיצתן של קרציות אלו גורמת לקדחת המערות, שרק במחצית השנייה של המאה העשרים נמצאו לה דרכי טיפול יעילות. זו רק דוגמה אחת מרבות להסתייגויות ולחששות הרווחים ממערות ומהבלתי מוכר שבהן.
סוג מערות מלאכותיות נוסף, המשמש את האדם לאורך כ־5,000 שנה, הוא מערות הקבורה. רוב בני התרבויות העתיקות דאגו להביא את מתיהם לקבורה במערה שנחצבה בסלע, ורק במקרים בודדים נעשה שימוש גם במערות טבעיות.
כיוון שבקרב בני תרבויות אלו, כולל הישראלים בימי הבית הראשון והשני, רווחו אמונות בהישארות הנפש ואף בתחיית המתים, דאגה המשפחה למקום שבו יישמרו שרידיהם של הנפטרים. בכל חברה רווחו אמנם מנהגי קבורה שונים, אך כל אחת מהן דאגה למתיה, כשם שדאגה לסיפוק צורכי חבריה בחייהם.
מערת הקבורה מייצגת את הניגוד למערת אחסון, ייצור או מגורים. בה מתרחש התהליך של התפרקות האורגניזם ונשארים השלדים בלבד. במערת הקבורה מתרחשים, אם כן, אירועים שונים לחלוטין מאשר במערות המספקות את צורכי החיים ביומיום.יש קבוצות שבקרבן נשמרו אורחות חיים מסורתיים, כמו הבדואים בנגב, שמעדיפות להימצא בלילה גשום תחת יריעת אוהל דקה או במחסה סלע שאינו מספק הגנה מהקור ומהרטיבות ולא להיכנס למערה סמוכה |
העולם שמתחת לפני הקרקע
קבוצות שונות השתמשו בתקופות שונות במערות ובבורות למטרות שונות. מחצבות תת קרקעיות הן שימוש אחד: מערות שנחצבו מלמעלה למטה. לעתים ניתן להבחין בנדבכי החציבה, שמהם הוצאו גושי אבן מלבניים. רוב המערות שמהן הוצאו האבנים בחציבה הוסבו לאחר מכן לשימוש נוסף. ריכוז של מחצבות כאלה מהתקופה ההלניסטית (המאות השלישית והשנייה לפני הספירה) מצוי סביב מָרֵשָה (מדרום לבית גוברין). באתרים אחרים התנהלה החציבה במחצבות תת קרקעיות גם בתקופות הרומית והביזנטית.
מערות פעמון הן בורות מחצבה דמויי פעמון, שנחצבו בעיקר בתקופה המוסלמית הקדומה. כ־800 מערות כאלו מצויות סביב בית גוברין. תחילה נחצב פיר עגול, שחדר דרך שכבת הנארי הקשה (שכבת סלע היוצרת קליפה), ובהגיע החוצבים אל הקִרטוֹן (גיר רך) הוחל בהרחבת הפיר ובהוצאת גושי אבן בשכבות אופקיות של כעשרים סנטימטרים כל אחת. הצורה הפעמונית של המערות הבטיחה את יציבות התקרה ומנעה התמוטטות.
קבוצה אחרת של מערות היא בורות מים ומאגרים תת קרקעיים, המצויים לאלפיהם בכל האזורים ומכל התקופות הארכיאולוגיות. שימוש תת קרקעי נוסף במערות הוא כמחסנים תת קרקעיים, שנחצבו לשם שמירת הסחורה החקלאית, הציוד, הנשק ועוד. מערות אלו היו נפוצות מאוד בעת העתיקה. באתר אחוזת חזן, הסמוך למושב אמציה, נתגלו מחסנים ובקרקעיתם גומות עגולות ערוכות בשורות. בגומות אלו הוצבו קנקנים עשויים מחומר (clay), שהכילו שמן זית שהופק בבית בד סמוך, תת קרקעי אף הוא.
בתי בד הם דוגמה מרתקת במיוחד לשימוש תת קרקעי במערות. ייצור השמן בהם כלל שני שלבים. בשלב הראשון רוסקו הזיתים במכשיר הריסוק, המַפְרֵכה, שהיתה עשויה משתי אבנים: האחת אופקית וגדולה, והשנייה אבן אנכית קטנה שסבבה בתוכה. בשלב השני הוצבו סלי נצרים שמולאו בזיתים המרוסקים, ומעליהם הונחה קורה גדולה (בד), שמשקלה והלחץ שהיא מפעילה הוגדל על ידי שלוש משקולות אבן. השמן והמים שנסחטו התרכזו באגן מתחת לסלי הנצרים.
הקוֹלוֹמְבַּרְיָה (ריבוי של קולומבריום) הם שובכים תת קרקעיים, מערות שבקירותיהן הותקנו שורות אופקיות של כוכים זעירים. בכוכים אלה הוטלו הביצים, ושם דגרו היונים עד לבקיעת הגוזלים. היונים יצאו מהמערה דרך פתחים בתקרה, השיגו את מזונן וחזרו אליה דרך אותם פתחים. במרשה אותרו יותר משמונים מתקנים כאלה מהתקופה ההלניסטית.
מערכות מסתור הן חיבור מערות מסוגים שונים, כמו בורות מים, מחסנים, בתי בד, קולומבריה ומקוואות, לכלל מערכת תת קרקעית אחת, שנועדה לשמש מסתור לאוכלוסיות בעתות סכנה. מערכות המסתור מאופיינות במעברים צרים ונמוכים הקרויים מחילות מעבר, שהמעבר דרכן מתאפשר לעתים רק בזחילה. המחילות עשויות לרוב בצורה מתפתלת, עם זוויות חדות. הפתחים החיצוניים ואלה שבתוך המערכות קטנים וניתנים לחסימה בקלות יחסית.
מערכות המסתור לא שימשו למגורי קבע. התנאים בהן אינם נוחים כלל לשהות של שבועות או של חודשים. הן חשוכות, האוורור בהן לקוי והתנועה קשה. מערכות אלה הותקנו בארץ בתקופה שבין "המרד הגדול" (66־73 לספירה) לבין מרד בר כוכבא (132־135 לספירה) ובעיקר בעת המרד האחרון. תופעות דומות של מסתורים תת קרקעיים שתארוכן אינו ברור מצויות בקפדוקיה שבתורכיה ובצרפת. עם זאת מערכות המסתור שהתגלו בארץ ישראל מהוות דוגמה מתוחכמת במיוחד להתמודדות של תושבי הארץ היהודים עם מצב לא קל, בעת שבה פני הקרקע לא יכלו עוד לספק מקום מגורים בטוח עבורם.
|
