מערות – גלישה אל בטן האדמה

קדחת המערות
משחר היותו השתמש האדם במערות למגורים, לאחסון ולקבורה, ובמקרים רבים הופתעו ספלאולוגים מהעומקים הגדולים שאליהם הגיעו בני אדם קדמונים. הטיול ההרפתקני לעומק מערות נקרא קייבינג (Caving), והוא החל להתפתח כענף ולהתמקצע לקראת סוף המאה ה־19, כשמַרטֵל הצרפתי חדר למערות עמוקות ושכלל את טכניקות הגלישה ואת השימוש בציוד המיוחד ובחבלים. עם השתכללות הציוד, ובעיקר עם התפתחותם של פנסים, הפך הענף לפופולרי יותר ונחשפו מערות ועומקים חדשים ברחבי העולם.
משוגעים לדבר מחפשים מערות עמוקות במיוחד או ארוכות במיוחד. למערות אלו נכנסים עם ציוד שיספיק לשהייה ממושכת, אפילו שבועות. התנאים הקשים דורשים ביגוד חם, ולעתים גם מסכות חמצן. המערה העמוקה ביותר בעולם שנתגלתה עד כה היא מערת וורוניה (Voronya) שבמערב קווקז
(Caucasus) שבגרוזיה. עומקה, עד כמה שידוע לנו היום, הוא כ־2,140 מטר.
בישראל יש מערות רבות באזור החרמון, הסגור למבקרים בעיקר מסיבות ביטחוניות, ובאזור הר סדום, הסגור למבקרים בעיקר מחשש למפולות. בגליל יש הוטות רבות, ואגדות נרקמו סביבן. יש כמובן אגדות מטמון, אך גם אגדות ייחודיות כמו זו שמספרת על פלוגת חיילים תורכים שניסו לגבות מס מתושבי הכפר הדרוזי ג'רמק והושלכו להוטת אל־ג'רמק, וכמו האגדה המספרת על חליל רועים שנפל לאחת ההוטות ויצא במעיין סמוך. אגדה זו מעוררת את דמיונם של חוקרי המערות החולמים להעמיק במערות ולצאת בפתח רחוק ומסתורי.
מכל ההוטות, רק להוטה 6 שברכס פקיעין מותר להיכנס. כניסה להוטות האחרות עלולה לפגוע בטבע המערות ובאוכלוסיית העטלפים שחיים בהן. העטלפים ישנים שנת חורף בין אוקטובר למרס, ואם מישהו יעיר אותם בתקופה זו, הם יעופו, ייחשפו לסיכוני החורף, יבזבזו את מאגרי האנרגיה שלהם וימותו.

צר לי
אני מתנתק מהחבל ונותן לאלומת האור של פנס הראש להובילני. אני מזדחל במחילה צרה ומחפש המשך. אני חש משב רוח קריר ומוצא את החור הכהה בקרקע שממנו הוא מגיע. מה עומקו? אולי החור צר לכניסת אדם? אני רוכן, רואה שהמערה ממשיכה אנכית

למטה ומחליט לנסות להשתחל. אני נותן לרגלי לרדת אל הלא נודע. החור צר כגוף אדם. אני מעוות את גופי, מעביר כתף, ויד, ועוד יד. רגלי מחליקות בבוץ שעוטף את הסלעים, ובמאמץ רב אני מצליח שלא ליפול. ליפול לאן? ניסיוני בטיפוס מקנה לי מידה של ביטחון, ואני לוקח סיכון מסוים. במהלך ההשתחלות, שנמשכת כמה דקות, מטרידה אותי השאלה איך אצא. הטענה שמכל חור שנכנסת אליו תוכל גם לצאת לא תמיד הוכיחה את עצמה. שביב של מחשבה קלסטרופובית מעלה על פני חיוך קטן, והנה אני בפנים. מאוחר מדי. כעת, בעומק של כשישים מטר, אני בתחתית המערה, או לפחות במגבלות מבנה גופי. אולי יום אחד ימצאו כאן המשך.
אני מנסה לחזור ומגלה שהיציאה, כמו תמיד, קשה בהרבה. רגלי מחליקות ומאבדות אחיזה. ידי צמודות לגופי, אך חגורת כתפַי רחבה מדי. אני מוציא יד אחת ומנסה למשוך בעזרתה, אך שוב נתקע. אני מנסה להסתובב, זה לא מצליח. אני נשרט וחושב על ימי כנער צנום שהיה אלוף בלהשתחל למחילות בטיולים של המלח"ם.
לבסוף עוברים הכתפיים והחזה, ומיד אני נעמד על הקרקע הבוצית, ואנו מתארגנים להמשך העלייה. את החלק הראשון אנו עולים דרך מחילה צרה. צביקה מוביל, ואני מחקה את דרכו. אנו אוספים את שארית החבל מלמטה ומכניסים לתרמיל. את הקטע הבא אנו עולים באמצעות ג'ומארים. טיפוס ג'ומארים דורש טכניקה טובה שמאפשרת להעביר את עיקר העומס לרגליים. הנטייה להשתמש בידיים גורמת לרבים להתעייף ולשבת תלויים וחסרי אונים על החבל. בגלל הסיכוי להיתקע בעלייה חשוב שיהיה בקבוצה מדריך מנוסה שיוכל לחלץ במרב הבטיחות.
קולות נערים מבית ג'אן והאור המתגבר מבהירים לנו שעוד רגע קט נצא החוצה. צליל קבלת הודעה בטלפון סלולרי מחזיר אותנו סופית לפני הקרקע ושובר את הניתוק המתוק של המערה.