מערב אפריקה – נשים בשחור

אחת משש החצרות המשפחתיות במיסירה טבאדיאן, כפר קטן המונה כ-150 נפשות, רובם ממשפחת דארמה. חצר משפחה מוקפת לרוב בגדר של מחצלות רפיה, יש בה חמש-שש בקתות חומר המסודרות בחצי  גורן, גידולי תירס, עיזים, תרנגולות, סוסים, עצי מנגו

הגיע תורי להושיט יד אל קערת אורז שטוחה וגדולה, שהונחה על הקרקע בחצר המשפחתית. נשות המשפחה יושבות על דרגשי עץ נמוכים סביב הקערה, בוחנות בקפידה את ה"טוּבָּאב" (אדם לבן), כלומר, אותי. כמוהן, אני מושיטה את שלוש האצבעות האמצעיות של יד ימין, מכופפת אותן מעט למעין כף, חופנת מעט אורז, מעסה אותו לכדור, טובלת אותו ברוטב הבוטנים הלוהט שבמרכז ומעלה על לשוני, פעם ועוד פעם. מדי פעם מגלגלת ידה המאומנת של אם המשפחה חלק מקציצת דגים שאותה חילקה באצבעותיה, או נתחים קטנים של בשר עוף שתלשה מהעצם, ומעבירה למגרש שלי בקערה. ישבנו בחצר לאור שני נרות, בפתח בקתת חומר. במרחק מה מאיתנו ישבו הגברים לאור נרות בפתח בקתת החומר שלהם, כפופים מעל לקערת האורז שלהם. גברים ונשים אוכלים כאן בנפרד.
בתי, אֶנִידִי, שחודשים ארוכים גרה עם בני הגַ'הַאנְקי בלב סנגל שבמערב אפריקה  מתקשרת איתם בשפתם, מלהגת בג'האנקי שוטפת. היא שימשה מתורגמנית, בחנה את תגובותי והשתדלתי לא לאכזב אותה. אבל בהרגשת הקלה ראיתי את קערת האורז מתרוקנת.
אם המשפחה הביאה מהחצר האחורית דלי קטן עם מים, ללא סבון, לשטוף את ידי. "כאן אני גוּנדוֹ דָארָמֶה", כתבה לי בתי. "זהו שמי הסנגלי וכך מכירים אותי כאן". עכשיו הציגה לפני את בני משפחתה הסנגלית: האם טוֹמְבּוֹן גָ'אווארָה, האב בַּמְבָּה דארמה, שהוא גם ראש הכפר הקטן המונה כ־150 נפשות, רובם ממשפחת דארמה. המשפחה המורחבת כוללת סבתות וסבים, דודות ודודים, אחיות ואחים, נכדות ונכדים, ותינוק בן עשרה ימים שנולד לסִירָא, הנכדה בת ה־13, מחוץ לנישואים. חמישה דורות חיים יחד.

מצלמה בשוק של דָקָר
לכפר הקטנטן מִיסִירָה טַבָּאדְיָאן (Missira Tabadian), השוכן במזרח סנגל, כ־30 קילומטר מהשמורה הלאומית הגדולה ניקוֹלוֹ קוֹבָּה (Nikolo Koba), הגענו לאחר נסיעה של כעשר שעות מדָקָר (Dakar) הבירה. תחילה נסענו שבע שעות במכונית "שבעה מקומות" חלודה ומתפרקת, בכביש צר וגרוע, שחוצה את סנגל לרוחבה. החלק המזרחי של סנגל נמצא מחוץ למפות התיירים, מרחק שנות אור מכל מה שאנחנו קוראים קִדמה. בכפרים המרוחקים אין מים זורמים, אין חשמל, אין נייר טואלט או סבון, הדואר לא מגיע ואין בנק או טלפון. מים שואבים מהבאר ומבשלים על מדורה בחצר. חיים בחשכה או לאור נרות.
הנהג נסע במהירות דרומה לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. עד מהרה פנה מזרחה, מתרחק מחופי הנופש, מהמלונות החדישים ומהתיירים, חודר אל פנים סנגל. הסוואנה נפרשה לפנינו. זו עונת הגשמים והכל ירוק, עצי באובב בתפזורת, לאורך קילומטרים רבים. ככל שהתרחקנו מהבירה והתקרבנו לעיירה טַמְבָּקוּנְדָה (Tambacounda), העמיקו והתרבו המהמורות והבורות בכביש. הנהג היה מרוכז בניסיון, שנועד מראש לכישלון, לעקוף את הבורות. מרחקים גדולים נהג בצידו השמאלי של הכביש. פעם אחת הוא נעתר לבקשתנו ועצר בצד הדרך, ליד דוכנים שכרעו מכובד פירות מנגו גדולים. מיד צבאה על המכונית קבוצה של נשים וילדות, שדחפו לעברנו קערות מלאות מנגו, בוטנים או תירס קלוי. ניסיתי לצלם, ובו בזמן להסתיר את המצלמה.
יום קודם נכוויתי בשוק הפירות והירקות הססגוני בדקר הבירה. כמה נשים גדולות גוף, לבושות שמלות מסורתיות בשלל צבעים עזים ולראשן מטפחות צבעוניות קשורות ככובעים, ישבו עם מרכולתן במעלה מדרגות בטון. צבעי השמלות והמטפחות התערבו בצבעי הפטרוזיליה והתירס והפנטו אותי. שלפתי את המצלמה. בו ברגע הבחינה בי אחת הנשים ופתחה בצעקות, שאליהן הצטרפו שאר הנשים, כשהן מניפות את ידיהן בחימה, מסתירות את פניהן או מפנות לי את גבן. התמונה הפסטורלית הקסומה הפכה לאנדרלמוסיה רועשת. בתי ניסתה להגן עלי בצרפתית, שפתה הרשמית של סנגל, בירכה אותן ב"סלאם עליכּוּם" המקובל, ואפילו ב"נֶה נְגָה דֶף" בשפת הוולוף (Wolof), המדוברת ביותר במדינה, אבל לא הצליחה להרגיע את הרוחות. לא היתה ברירה אלא להסתלק משם במהירות.
בדרך לטמבקונדה, ליד דוכני המנגו, הייתי זהירה יותר. כבר למדתי שברכות זה עניין רציני מאוד כאן. "סלאם עליכום", אני מברכת, אבל רק הילדים ששו להתייצב לפני המצלמה.

ילדי הכפר ליד הבאר המקומית. מקלחת היא חוויה בפני עצמה: באמצעות דלי קטן אנחנו שופכות על עצמנו מים, מתרחצות לאיטנו, כשמעלינו כיפת שמים ענקית	אחת מנשי משפחת דארמה מבשלת לכל אנשי הכפר דייסת דוחן לשבירת צום הראמדאן. כולם כאן מוסלמים, ובכפר יש ריכוז גבוה של מלומדים דתיים. הם זוכים להערכה רבה מתושבי הסביבה, ולפעמים שולחים לכאן ילדים מכפרים אחרים ללמוד קוראן

ללמוד הכל מחדש, אפילו ללכת
המכונית עוצרת במרכז טמבקונדה, במה שמכונה כאן גראז'. תחנת אוטובוס מרכזית ושוק הומה, שבהם משמשים בערבוביה נהגים ונוסעים, מכוניות ומיניבוסים חלודים, דוכנים לבגדים, קבקבי אצבע מפלסטיק שכולם נועלים כאן, כלי בית, תרנגולות, עיזים וחזירונים המטיילים בחברותא באין מפריע. טמבקונדה, המכונה בקיצור טַמְבָּה, היישוב המרכזי של מזרח סנגל, דומה לכפר גדול. בתים חד קומתיים מפוזרים לאורך רחובות עפר רחבים מאוד, מלאים שלוליות מי גשמים. החיים מתרכזים בצידי הרחובות. כאן מוכרים וקונים. נשים מציגות שניים־שלושה מגשים עם כמה קלחי תירס, בצלים אחדים, חצילים קטנים. זה היישוב היחיד ברדיוס של עשרות קילומטרים שיש בו בנק, דואר, בית חולים ואפילו חנויות קטנות לטלפון ולפקס.
אנחנו עולות למיניבוס רעוע, שנוסע בכיוון דִיאַלַקוֹטוֹ (Dialacoto), כפר מרכזי הקרוב ליעדנו. סבלנות, צריך לחכות עד שיתמלא, מזהירים אותי, ובסנגל לחכות זו מיומנות. רבע שעה, שעתיים, שלוש. כשמלא – נוסעים. בסנגל החיים מתנהלים בעצלתיים. לא תמצא מחר את מה שאין לך היום.
חוץ מלנשום, הייתי צריכה ללמוד הכל מחדש, כתבה לי אנידי על פגישתה הראשונה עם סנגל. אפילו ללכת. יש הליכה מערבית ויש הליכה סנגלית. בסנגל יודעים שאין מה למהר, כי לא מגיעים לשום מקום. במערב מאמינים שיש לאן להגיע וממהרים לשם. ואכן, מרגע שהגעתי לסנגל לפני ימים אחדים, התהפך על פיו כל הידוע וכל מה שהורגלתי אליו. מצבע העור – פתאום הייתי אני ה"נגטיב" למקובל – ועד תפיסת הזמן, משמעות החיים, חיי המשפחה וההתייחסות
לילדים.
אנחנו מניחות את תרמילי הגב במיניבוס ויוצאות לשוטט בגראז'. מוזר להיות האדם הלבן היחיד בשטח. אי אפשר להסתתר, להיעלם בהמון. מכל כיוון נישאות אלי עיניים בודקות ובוחנות, המלוות לעיתים במלת הזלזול "טובאב". בפאתי הגראז', מעבר לרחוב, יושבות נשים אחדות, כמה מהן ממש ילדות, כל אחת ליד שולחן עץ לא מהוקצע, מכינות קפה נמס וסנדוויצ'ים. אנחנו מקבלות חצי בגט צרפתי טרי ובתוכו שעועית חומה, וקפה נמס מתוק מאוד. לראשונה אני טועמת "בִּיסַאפ" קפוא בשקית פלסטיק קטנה – משקה אדום פופולרי עשוי מפרחי היביסקוס, עשיר בוויטמין סי, שחמיצותו ממותקת עם המון סוכר. לובן עורנו מושך קבוצה גדולה של ילדים יחפים, המושיטים ידם למטבע, מצביעים על השעון שעל ידי.
הדלות ניבטת מכל פינה. באפריל 1999, בימי החום הכבד, קרסה בטמבה מערכת החשמל. אירוע נפוץ למדי, שנמשך אז יותר משבוע. אוכל נרקב, תרופות התקלקלו, אנשים גססו בבתי חולים. הזעם והתסכול יצאו מכלל שליטה. המון התפרע ברחובות, התפרץ למשרדים ממשלתיים, ניפץ חלונות.

צריחי טרמיטים ואגוזי קולה
נהג המיניבוס רץ לעברנו: נוסעים. הרכב דחוס באנשים, בעיקר נשים עמוסות חבילות בדרכן אל השוק בוָוסַאדוּ דֶפוֹ (Wassadou Depot). אנחנו חודרים עמוק יותר ויותר אל ליבה של סנגל. מישור אינסופי מתחת לכיפת שמים ענקית. מרחבים של סוואנה ירוקה. עצים מפוזרים ועשב גבוה, שמתוכו מתגלים צריחי טרמיטים בצבע חומר, מִגדלים הנישאים לפעמים לגובה של כמה מטרים ומשווים לנוף נופך של מסתוריות. הכפריים משתמשים בחומר של הטרמיטים, שאותו לשים במים, לבניית מגן למדורה שעליה הם מבשלים, למניעת שרפות.

שתיים מבנות משפחת דארמה. בסנגל המשפחה היא מורחבת וחובקת אנשים שהיו נחשבים לא רצויים במשפחה הגרעינית המערבית. כל אשה מתפקדת כאם, כל הצעירים מתפקדים כאחים ואחיות

המיניבוס עוצר ליד חצר ובה כמה בקתות חומר. פורקים שקים, מעמיסים חבילות. נוסעים ושוב עוצרים באמצע הדרך. איש עם שק אורז על ראשו יורד. איש עולה עם עז, ושניהם מצליחים איכשהו להידחק פנימה. שתי נשים שחורות מאוד בשמלות צבעוניות מאוד סוקרות בחשדנות מאיימת את שתי הלבנות שמולן, מזעיפות פנים. "סלאם עליכום", אנידי מברכת, "מה נשמע?", היא שואלת בג'האנקי. הן עונות, חיוך רחב מתפשט על פניהן ועיניהן בוהקות בשמחה. אנידי ממשיכה במיומנות לשאול את השאלות הריטואליות: איך בבית, איך הילדים, איך הבריאות. תוך כמה דקות משתתפים רוב הנוסעים בשיחה. כשביקשתי רשות לצלם את שתי הנשים, הן חייכו במבוכה, היטיבו את שערן, קשרו מחדש את המטפחת לראשן, הפנו אלי פנים שחורות מחייכות ושיניים צחורות, הושיטו את זרועותיהן הגדולות לחיבוק חם והצהירו שבתי היא גם הבת שלהן.
אין זה דיבור בעלמא. בסנגל המשפחה היא מורחבת וחובקת אנשים שהיו נחשבים לא רצויים במשפחה הגרעינית המערבית. כל אשה מתפקדת כאם, כל הצעירים מתפקדים כאחים ואחיות. כשהוצגתי לראשונה בפני בָּאבָּא דארמה, אביה הסנגלי של בתי, הוא חייך אלי בחום, חושף פה חסר שיניים רבות, והכריז כי מאחר שאני האם היולדת של בתו, הרי אני גם אשתו. למזלי, לא צירף מעשה לדיבור. כאם היולדת של בתם, העניקה לי אם המשפחה, הממונה על מתן השמות, את שמה. מאז נקראתי סָאחַלֶה גָ'אווארָה וכך גם הוצגתי בפני אנשי הכפר. הפכתי לאחת מן המשפחה. התקבלתי באהבה, בחום, נתנו לי את המיטב מתוך המעט שלהם ולא שאלו כמה זמן אשהה בתוכם.
המיניבוס סטה מהכביש, נכנס אל דרך עפר ועצר ליד שורות של כלונסאות עץ. השוק של יום רביעי בווסאדו דפו. קנינו שקית סוכר, מצרך יקר בסנגל, תפוחי אדמה, בצל ומתנה למשפחה בכפר, שקית של אגוזי קוֹלָה אדומים, מרים, הנלעסים בתאווה ממכרת, מאדימים את השיניים, ומכיוון שהם מכילים קפאין – גם מעוררים. שתי האמהות החדשות של בתי נפרדו מאיתנו בחיבוקים. מאז, בכל יום רביעי כשהיינו מגיעות לשוק, הן קידמו אותנו בקריאות צהלה.

גונדו השחורה והתינוק מוחמד
חלפו שלוש שעות מאז שיצאנו את טמבה. רק 70 קילומטר, אינסוף של זמן. מתוך שדות תירס בגובה ראש מציצים חרוטים אפורים, גגות קש של בתי חומר. אנחנו יורדות. שביל עפר מלא שלוליות מוביל אל בינות לגידולי התירס. ילדים מופיעים בקריאות שמחה "גונדו, גונדו" ונוטלים מאיתנו את התיקים והחבילות. בתי מצביעה עלי, ואז על שדה הימני, לומר: זאת האמא שילדה אותי, להבדיל מאמה הסנגלית ומשאר האמהות שרואות אותה כבת שלהן. מכל עבר מופיעים תושבי הכפר – נשים בשמלות צבעוניות שופעות, כשתינוקות קשורים במטפחות גדולות לגבן, וגברים אחדים בגלביות. לחיצות יד, פנים מחייכות בחום. יחד הלכנו, תהלוכה צבעונית וצוהלת, אל חצרה של משפחת דארמה, שבקרבה חיה בתי.
חצר לא גדולה מוקפת גדר של מחצלות רפיה, חמש בקתות חומר בחצי גורן, כמה עיזים, כמה תרנגולות וסוס קשור לעץ מנגו. בטרם הספקתי להניח את התיק, הגיעו עוד אנשים לברך את אמה של גונדו הלבנה. ריטואל הברכות המוזיקלי חזר על עצמו כמו מנטרה עם כל אחד ואחד מהמברכים. כל אותו אחר הצהריים ובימים שלאחר מכן, באו גברים ונשים מהכפרים הסמוכים ברגל, בעגלות ובאופניים לברך אותי. אחרי סדרת שאלות באה חזרה ריטואלית על השמות: "ג'אווארה, ג'אווארה", קראו בשמי הסנגלי, ובתשובה, בעזרתה של אנידי, אני חוזרת על שם משפחתם, "דְזַ'אבִּי, דז'אבי", "בַּאלְדִי, באלדי" או "דארמה, דארמה". שוב ושוב חוזרים על שמי, ובתשובה אני חוזרת על שמותיהם. כך מעניקים כאן זה לזה קיום וזהות.

אנידי, סירא, נכדתם של טומבון ג'אווארה ובמבה דארמה, ובנה איזי, הנקרא על שם יצחק, אביה של אנידי. איזי נולד מחוץ לנישואים, כשסירא היתה בת 13. יחסי מין הם די חופשיים כאן מגיל צעיר, כך שאיש בכפר לא התרגש מכך

אנחנו נכנסות לבקתת החומר האמצעית, היחידה שצורתה מרובעת. זהו משכנה של בתי. ללא חלונות. האור חודר דרך שני פתחים, קדמי ואחורי. הפתח האחורי מוביל לחצר גדורה במחצלות רפיה, שמאחוריה מזדקרים גידולי תירס. גונדו פִימָה (גונדו השחורה), אחותה הסנגלית בת ה־15 של בתי, נכנסת, גיגית פלסטיק גדולה על ראשה. שלושתנו הולכות לבאר הסמוכה לשאוב מים. הן ממלאות שתי גיגיות גדולות ונושאות אותן על ראשן בחזרה לבקתה. גיגית אחת הן מרוקנות לתוך כד חרס גדול שעומד בפינה. אנידי מוסיפה לו טיפות כלור ומזהירה אותי לא לשתות מים "לא מטופלים", שגורמים למחלות מעיים קשות. את הגיגית השנייה הן מניחות בחצר, בפינה מרוצפת בטון ובה חור לעשיית צרכים. באמצעות דלי קטן אנחנו שופכות על עצמנו מים, מתרחצות לאיטנו, כשמעלינו כיפת שמים ענקית שחוגגת בצבעי שקיעה מרהיבים בגוונים סגולים ואדומים.
תיפופי הטם־טם החלו באותו יום אחר הצהריים ולא פסקו עד שעה מאוחרת בלילה. חגיגת לידה בכפר. לפני שבוע נולד בן לאם שאיבדה בשנה שעברה את תינוקה השני. אין אשה בכפר שלא שיכלה ילד או שניים. הלכנו לחצר הסמוכה – הכפר כולו הוא שש חצרות משפחתיות – לברך את היולדת. הבקתה, כמו שאר הבקתות, ריקה מרהיטים פרט למיטה רחבת ידיים. על מזרן ספוג ללא מצעים יושבת היולדת מוקפת נשים, חלקן חשופות חזה. בגדים אחדים תלויים על חבל מתוח לאורך הקיר. התינוק בן השבוע, מוחמד, עירום לגמרי, עובר מיד ליד ומגיע לידי, ללא חיתולים. אני מעבירה אותו הלאה. הוא משתין. צוחקים ברוח טובה ומישהי שופכת על הרצפה קצת מים. הפרשות – כמו גשמים, כמו מחלות מעיים, כמו מוות – הן חלק מהחיים.
בחצר האחורית, על אש פתוחה, מבשלות ארבע נשים כמה נתחי עוף ומעט בשר עז בשני סירים קטנים, וכמות גדולה של אורז בסיר גדול. הכפר כולו משתתף בחגיגה וכל חצר מקבלת את חלקה. קולות הטם־טם מתגברים ומאיצים בכולם לבוא. הנשים והילדים מצטופפים בעיגול סביב שלושת המתופפים; הגברים, בגלביות, יושבים בחבורה על ספסלים מתחת לעץ. אחת הנשים קופצת אל תוך המעגל ופותחת בריקוד סולו סוער וקצבי. היא מתעייפת ואחרת באה במקומה. הנשים דוחקות בנו להצטרף. בתי, כבר מאומנת, קופצת פנימה לקול תשואות. כשהיא מתעייפת, אני באה במקומה, כנדרש ממני, מניפה ידיים ורגליים לכל הצדדים.

בית העבדים ושדה הנשים הרוקד

איש דת בדיאלקוטו. הנשים והגברים חיים במידה רבה בנפרד. הגברים נוהגים לשבת בחבורות על ספסלים מתחת לעץ, לאכול בנפרד, לשוחח על ספורט ופוליטיקה, להתפלל ולעבד את השדות. מעט הכסף של המשפחה מוחזק תמיד בידם

הערב יורד והחגיגה בעיצומה. אנשים יפים הסנגלים, גבוהי קומה, בעלי תווי פנים מאורכים ועדינים, עור שחום וחלק, גוף גמיש. הם מרבים לחייך, עם שיניים או בלי, שולחים צחוקים עליזים ומצלצלים ועיניהם צוחקות. אני מחזירה להם חיוכי הערכה, מתקשה לראות את האנשים היפים והגאים האלה מושפלים כעבדים.
לפני יומיים חווינו חוויה קשה ב"בית העבדים" בגורֶה (Gore`e), אי נופש קטנטן ויפהפה במרחק 20 דקות שיט מדקר. סמטת עפר צרה ושפע של פריחה צבעונית הובילו אותנו אל בניין דו קומתי, אדמדם כצבע אדמת האי, ששימש תחנה מרכזית למשלוח עבדים. בקומת הקרקע נמצא פתח הפונה ישר אל גלי האוקיינוס ומכונה "הפתח שאין ממנו חזרה". מכאן, בין המאות ה־16 וה־19, נשלחו מיליונים מתושבי אפריקה אל חיי עבדות באמריקה.
קומת הקרקע בנויה מכלאות מכלאות, קירות בטון לא מהוקצעים וחסרי חלונות פרט לכמה חריצים מאורכים: מכלאה לנשים, מכלאה לנערות, מכלאה לילדים, מכלאה לגברים. רק החזקים ביותר, ומעט מאוד מהילדים, שרדו את המכלאות והגיעו חיים אל שוק העבדים. על אחד הקירות, בכתב יד, מצוטטים דבריו של ליאופולד סנגהור, הנשיא הראשון והמשורר הלאומי של סנגל: "אין עם יכול להתקיים בלא זיכרון; אין עתיד לעם שאינו מתבסס על עברו".
העייפות נוחתת עלי. אנחנו חוזרות לחצר ולבקתה שלנו. אם המשפחה נכנסת וסוגרת מאחוריה את הדלת. בידיה סיר לא גדול עם אורז ושלוש חתיכות קטנות של בשר, החלק שלנו בכיבוד. למחרת, בשמונה בבוקר, היא קוראת לנו לארוחת בוקר. יורד גשם. אנחנו מצטופפות על דרגשי עץ בבקתה האפלולית שבה, במיטה אחת רחבה, ישנה אם המשפחה עם בתה, שתי נכדותיה והנין שנולד זה עתה. בכפות קטנות עשויות דלעת חלולה, מתוך סיר המונח על הרצפה, אוכלות דייסת דוחן חומה ממותקת גונדו השחורה, גונדו הלבנה, מָמָה הוֹנְטֶה הגיסה ובּינְטוּ בת השלוש וחצי.
הגשם פוסק והשמש קופחת. נשות הכפר הלכו לעבוד יחד בחלקת בוטנים אחת. בתמורה ייתן בעל השדה לכולם ארוחת צהריים. הנשים והגברים חיים במידה רבה בנפרד. הנשים מבלות הרבה מזמנן יחד, כותשות את הדוחן, מבשלות, קולעות זו את שערה של זו בהמון צמות דקות, מארחות זו לזו לחברה, עובדות בשדה. הגברים מבלים בינם לבינם, משוחחים על ספורט, פוליטיקה, מתפללים, מעבדים את השדות.
אנחנו מחליטות להצטרף לנשים והולכות כחצי שעה דרך שדות תירס וכותנה פורחת. כ־30 נשים, חלקן עם תינוקות קשורים לגבן, חלקן עם חזות חשופים, מראה שכיח כאן, מנכשות יבלית במעדרים קטנים. הן מבחינות בנו ומזדקפות. אנידי ממהרת לצעוק לעברן את הברכות המקובלות ופוצחת בשיר הפופולרי: "הרעב הגיע, הרעב הגיע, גם אלי, גם אלי. תנו לו לעבור מעל ראשינו, תנו לו לעבור מעל ראשינו". בקריאות צהלה הן מצטרפות לשירה, מנענעות את מותניהן בריקוד כשאנידי שרה ומתנועעת בדרכה אליהן. מראה שלא יישכח: שדה הנשים הרוקד.

אינדי והמיילדת של הכפר בדרך למרפאה בדיאלקוטו, עם התינוק שנולד למשפחת דארמה בלילה. התינוק, עדיין מחובר לשלייה בחבל הטבור, הובא למרפאה לחיתוך חבל הטבור כי בכפר לא היה סכין חד מספיק	איברהמה סק, אח המנהל את המרפאה בתפקיד רופא, אחראי על 50 כפרים. תמותת ילדות נפוצה כאן מאוד. נערה בת 14 שהגיעה למרפאה מדממת, אמרה שקיבלה מחזור, אבל התברר שהתביישה לספר שנכנסה להריון וניסתה לגרום לעצמה הפלה. כעבור שעתיים היא נפתרה	אנידי, שהגיעה לכפר כמתנדבת בתחומי בריאות ותזונה ב"חיל השלום", רוחצת תינוק לאחר לידה במרפאה בדיאלקוטו, המרוחקת כשני קילומטרים מהכפר. רוב התינוקות אינם מחוסנים, ורק ארבעה מתוך עשרה שורדים

הטראומה של בינטו
בחצר המשפחה, בינטו הקטנה מתרפקת על בתי, הולכת אחריה כצל. בתי מפנקת אותה, נותנת לה נייר וצבעים, מכבדת אותה בממתקים ששלחתי מישראל. בכל ימי שהותי כאן לא ראיתי הורים מפנקים ילדים או מתייחסים אליהם באופן שונה מיחסם למבוגרים. הצעצוע היחיד שראיתי הוא בקבוק קוקה קולה שחוברו לו ארבעה גלגלי עץ וחבל למשיכה. אבל גם לא שמעתי ילדים, או אפילו תינוקות, בוכים. הקטנים ישנים עם אמם בלילה וקשורים לגופה ביום, בזמן שהיא עובדת בשדה או מבשלת. הילדים הגדולים יותר נרתמים לעבודה.
בינטו נראית לי עצובה, אני אומרת. "היית צריכה לראות כמה עליזה ושובבה היתה עד לפני שישה חודשים", אומרת אנידי. "זו לא אותה ילדה". לא יכולתי לשכוח את המכתב ששלחה לי לפני חצי שנה: (הערת המערכת: קטעי היומן קשים לקריאה)

31 בינואר. מחר אהיה נוכחת בטקס המילה של 16 ילדות. לא בטוחה לאן הכנסתי את עצמי. אולי כדי להבין ולהתקרב יותר לתרבות ולאנשים שבתוכם אני חיה, כדי להכיר מקרוב את הדבר שאני נאבקת נגדו.
1 בפברואר. 7:30 – השמש עולה. קבוצה של סבתות, אמהות, תשע ילדות. כל אמא נושאת את ילדתה עטופה בזרועותיה. בזו אחר זו הן הולכות
בשורה עורפית בדרך עפר לכפר השכן. אחת הילדות היא הנכדה של אמי הסנגלית, בת שלוש. הצעירה ביותר היא בת שנה וחצי.
8:30 – מגיעים לחצר ובה ארבע בקתות חומר. מכניסים אותנו לבקתה האמצעית. אפלולית. הדלת האחורית קצת פתוחה ומעברה עולים קולות של נשים. ואז זה מתחיל. צריחת אימים. אני עומדת להקיא.
8:42- ילדה כבת שנתיים נישאת בזרועות אמה, עטופה בסדין אפור נוטף דם. טיפת דם נופלת על נעלי. הילדה רועדת, פניה מעוותים בשוק… עוד ילדה נישאת אל אחורי הבקתה. הצעקות הנוראות מתחילות. היא מובלת חזרה, עירומה ומדממת… אחרת נישאת פנימה.
9:10 – אני מחליטה ללכת ולראות מה קורה שם, מאחור. במו עיני. לראות ולתעד. חצר מרובעת, מוקפת גדר רפיה. שבע נשים עסוקות. לא מסוגלת להביט בפניהן. סכין ישנה, לא חדה, ליד קופסת מים. עלי לשבת. ילדה מובלת לחצר הפנימית. זאת בינטו. עיניה נעוצות בעיני, לשנייה. דמעות בעיניה. היא כבר בשוק. אני יכולה להסתובב וללכת, אבל אני נשארת. עלי להיות עדה. למה? בשביל מי? בשביל מה?
9:14 – שבע נשים ממהרות לאחוז בבינטו, מפשׂקות את רגליה בכוח, משכיבות אותה על גבה בין רגליה של אחת הנשים… היא לא יכולה לזוז… צריך רק להביט בפניה של בינטו כדי לקרוא את הסיפור כולו. האחראית לוקחת את הסכין… ראשי מסתובב. בחילה. אני נחושה בדעתי להישאר… מניחים את בינטו ממש לפני. עירומה… דמה נוזל. אני מנסה לנחם אותה בעיני, למחוק מפני כל מבע של אימה וגועל.
9:24 – עוד ילדה נישאת פנימה. אני לא יכולה יותר. יוצאת החוצה לחצר הקדמית. חמש ילדות רועדות, אחוזות טראומה, יושבות במעגל סביב אש פתוחה.
9:50 – נגמר. הגיע הזמן לחזור. הילדות, עטופות, נישאות בידי אמותיהן. התהלוכה מתחילה. גם השירה. מגיעים חזרה לכפר, לאותה חצר שממנה יצאו. מניחים את תשע הילדות זו ליד זו, לכל ילדה סרט אדום לראשה המעיד כי היא נימולה. כל הכפר בא לראותן. כמו להצגה.
12 בפברואר. טראומה חוזרת: פעמיים ביום, במשך 30 הימים הבאים, מביאים את תשע הילדות לאותה חצר. הסבתות של הכפר כבר ממתינות להן. הילדות כבר בוכות… הסבתות משפשפות בסבון את הפצע. הלוך ושוב, הלוך ושוב. הצעקות רועמות. אצבעותיהן מפשקות את שפתי הפות, הן ממששות, מעסות, שוב ושוב. מגיע השלב האחרון. עיסה של עשבי מרפא שנאספו בשדות.
13 בפברואר. המלים שובתות. כל מה שאני מסוגלת לעשות הוא לרשום באובססיביות בניסיון להתמודד עם מה שהייתי עדה לו ולהתגבר על צעקות הכאב שאני שומעת כל הזמן.

מילת נשים נחשבת באפריקה לברית אינטימית בין נשים. העברת סודות מדור לדור. הדגדגן נחשב למהדורה מוקטנת של איבר המין הזכרי, וכדי שאשה תהיה כולה אשה יש להסיר אותו. אשה שלא עוברת מילה, קטנים סיכוייה להינשא. יש מילה מינימלית ויש מילה רדיקלית, שבה חותכים בנוסף לדגדגן גם את שפתי הווגינה. בטקס קיצוני יותר, תופרים את הווגינה, כדי להבטיח את בתולי האשה עד נישואיה. עדיין לא גיליתי מדוע כל הבריתות נעשות דווקא באיברי המין.

לסירא ולבינטו יש מלריה
מתוך אפלולית המיטה הגדולה נשמעת אנחה. סירא, הנכדה בת
ה־13, אחותה של בינטו, מכורבלת במיטה, נאנחת. לפני שבועיים היא ילדה בן, מחוץ לנישואים. יחסי מין הם די חופשיים כאן, מגיל צעיר, כך שאיש בכפר לא מתרגש מכך. אלא שהצורך להאכיל פה נוסף מבלי שיהיה לו אב מפרנס אינו מתקבל באהדה, וחגיגת לידה שאליה בא כל הכפר והאב מספק את הבשר והאורז לא נערכה לרך הנולד.
יומיים לאחר הלידה כתבה לי אנידי: (הערת המערכת: קטעי היומן קשים לקריאה)

הלידה היתה קשה מאוד. רק לאחר שלושה ימים של חבלי לידה רתמו את החמור לעגלה לנסיעה של שני קילומטרים למרפאה בדיאלקוטו. גופה של ילדה בת 13 לא בשל ללידה, בייחוד כשעברה מילה שבה הוסרו הדגדגן ושפתי הווגינה, והמקום מצולק ואינו גמיש. סירא לחצה ולחצה, אך הראש של התינוק לא יכול היה לצאת.
אִיברהימה סֶק, אח בתפקיד של רופא, חש מתוסכל. לוחש לי שהוא חייב לחתוך. ללא הרדמה, ללא משככי כאבים, הוא חותך במספריים… גופה רעד בלי שליטה. התינוק לא מצליח לצאת וסק מתוסכל. מסיר את חגורת העור ממכנסיו, מאיים לקשור אותה או להצליף בה אם לא תפסיק לזוז, וממשיך לחתוך ולחתוך…

תמותת יולדות נפוצה כאן מאוד. לפני שבוע הגיעה למרפאה נערה בת 14, מדממת. אמרה שקיבלה מחזור, אבל התברר שהתביישה לספר שנכנסה להריון וניסתה לגרום לעצמה הפלה. כעבור שעתיים היא נפטרה. רוב התינוקות אינם מחוסנים, ורק ארבעה מתוך עשרה שורדים. חודשיים לאחר שאנידי הגיעה לכפר, היא כתבה:

7 במרץ. ילד בן עשר מת אתמול בידיים שלי. דלקת קרום המוח.
21 במרץ. לפני יומיים מתה טִיגִידָה, ילדה שחיבבתי במיוחד. דלקת קרום המוח. התאוננה על כאב ראש ותוך כמה שעות נפטרה. רק בת שבע. אני מקווה שיש צילום שלה בפילם שאני מצרפת. אם כן, אוכל לתת לאמא שלה, התמונה היחידה שתהיה לה של בתה. התאבלנו יום אחד ולמחרת חזרו כולם לשדות.
2 באפריל. אני הולכת מלוויה ללוויה. כולם ילדים. מגפה של דלקת קרום המוח ואף ילד כאן לא מחוסן.

במיטה האפלולית סירא ממשיכה להיאנח. גופה לוהט. צריך להביא אותה מיד למרפאה. אם המשפחה מרגיעה, כבר עשתה את כל האפשר: לחשים, תפילות, קמיעות. רק לאחר הפצרות, הבטיחה שאם החום לא יירד תביא את סירא למרפאה, למחרת.
שלושה ימים אחר כך סירא עדיין מתפתלת במיטה עם כאבי בטן חזקים. לידה שוכבת בינטו הקטנה ללא נוע, גופה לוהט. באבא אומר שאין כסף למרפאה, מסבירה האם. מעט הכסף שישנו נמצא בידי הגברים, ומרפאה אינה עומדת בראש רשימת הדברים החיוניים. אנידי נרתמת לעבודת השידולים וההסברים עד שבאבא מסכים לשלוח למחרת השכם בבוקר את החולות למרפאה.
הגשם התחיל לרדת בחמש בבוקר ולא הפסיק. כשיורדים גשמים מתמלא הכפר בשלוליות והכל נעצר. לקראת הצהריים מתחלף המטר בגשם קל ורק אז רותם הבן הבכור, קַאנְזָ'ה בן ה־19, את הסוס לעגלה – לוח עץ מרובע בעל שני גלגלים – ומניח עליה מחצלת. מצטופפות עליה סירא ובינטו, אם המשפחה עם התינוק ואנחנו. הסוס מתנהל לאיטו. השמש שופכת עלינו את חומה וחמתה. סוף סוף מתקרבים לדיאלקוטו. בצידי הדרך נשים וילדות מציעות כמה בצלים, קלחי תירס קלויים, מנגו, בוטנים, מיני מאפה. הזבובים חוגגים.
פונים לדרך עפר. המרפאה היחידה ברדיוס של 30 קילומטר ממוקמת בבניין לבנים מוארך, ובה אח אחד, אִיבְּרַהִימָה סֶק, בתפקיד רופא האחראי על 50 כפרים. תור ארוך של נשים וילדים. סירא לא מסוגלת לעמוד על הרגליים, צונחת על מחצלת. סק מכניס את שתי החולות לחדרו. הדיאגנוזה: מלריה. בינטו מקבלת כדורים. סירא זקוקה לשתי מנות אינפוזיה, שמחירן 7,000 פרנקים מקומיים, כעשרה דולר. המון כסף בסנגל.
אני מציעה לשלם בעד האינפוזיה ונתקלת בהתנגדות חריפה. סק אומר שייעזרו בי רק באין ברירה אחרת. אני מופתעת. תפקידי כאן, מסבירה אנידי, ללמד את תושבי הכפר שהפתרון הוא לא לסמוך על עזרה מבחוץ, שכרגע קיימת ומחר לא תהיה, אלא שעליהם לחפש פתרונות בכוחות עצמם.
קאנז'ה חוזר לכפר עם בינטו. הכסף תמיד אצל האב והוא מחליט מה ייעשה בו. בינתיים סירא שוכבת בחדר החולים הקטן. חמש מיטות. מזרני ספוג ללא מצעים, מיטות חלודות שכנראה היו פעם לבנות. הקירות מלוכלכים, מתקלפים. המוני זבובים. במברשת קש אני מנסה לטאטא את הרצפה. חם.
שעה חולפת. קאנז'ה מגיע. באבא אומר שאין כסף. סק מתרגז, מודיע לו שעליו לדבר עם באבא מיד. הפעם גם האם כועסת: כשסירא היתה בריאה היא עבדה קשה, ועכשיו, כשהיא חולה, באבא צריך לתת כסף לתרופות. קאנז'ה חוזר לכפר. כעבור שעה וחצי מגיע באבא על אופניים. סק מסביר לו את חומרת המצב, אומר לו שאם אין הוא יכול לדאוג לשלומן של נכדותיו, עליו להחזירן לאמן המתגוררת בטמבה. באבא מחליט למכור עז וגדי כדי לשלם בעד האינפוזיה. כבר ארבע אחר הצהריים כשסק נכנס לחדר עם שתי שקיות של אינפוזיה, תולה שקית אחת על ענף יבש הקשור למיטה שבה שוכבת סירא, נאנחת.
אנחנו עולות על העגלה וחוזרות לכפר. סירא וסבתה עם התינוק נשארות בחדר החולים. אני מתה מעייפות, קורסת על השרפרף שבפינת הנוחיות בחצר. מדלי פלסטיק קטן אני שופכת על גופי המזיע מי גשמים שהצטברו בגיגית במשך הלילה, מתעלמת מהחרקים הצפים על פניהם.
…
בחזרה בישראל. קשה לתאר את עוצמת החוויות הרגשיות והחושיות שמעוררת הפגישה עם אפריקה. זוהר הזריחות, פתאומיות הסערות, זעף המטרות, ניגון הרוח בגידולי התירס, גוני השקיעות המתפרשים על השמים הגדולים ביותר שמתחתם חייתי, והתחושה הממשית והמוחשית מאוד, שהחיים, יד ביד עם הטבע, הם הווה מתמשך ללא תחילה וללא סוף.
מבלי שתכננתי, אפריקה אימצה אותי. הוריה של בתי, האמהות שלה, אחיה ואחיותיה. אינני יכולה לטלפן אליהם, אין להם טלפון; לא לכתוב להם, הדואר לא מגיע לכפרם המרוחק, וגם לו היה מגיע, הם אינם יודעים קרוא וכתוב. הדרך היחידה לתקשר איתם היא לחזור אל אפריקה שבתוכי – אפריקה שבה מעורבים  פחד ואלימות, יופי וידידות, חולי ומוות, צחוק עמוק, חום אנושי והכנסת אורחים; אפריקה שבה הגיאוגרפיה והנופים תופסים מקום שני אחרי הנופים האנושיים והתרבותיים: תיפופי הטם־טם, סערת הריקוד, לחישות הנשים וצחקוקיהן, ההלמות האינסופית של כתישת הדוחן, שיחות הגברים מתחת לעצי המנגו; אפריקה שבה ההישרדות אפשרית רק תוך כדי זרימה עם הטבע, לא נגדו, לא בהדברתו – איתו. מתוך השלמה עם מה שהחיים נותנים ולוקחים.

המשפחה המאמצת של אינדי. עומדים, מימין לשמאל: הגיסה ממה הונטה, אם המשפחה טומבון ג'אווארה (ובידה תינוקת של אשה אחרת של האב, הנקראת רבקה על שם מחברת הכתבה), אינדי, אב המשפחה וראש הכפר במבה דארמה, הסבתא (אמו של במבה דארמה) וקאדי סאניה (עוזרת המיילדת של הכפר), יושבים, מימין לשמאל : נכדות ונכדים של הורי המשפחה- פאטו, סירא (עם בנה,איזי) ושלושה נכדים נוספים לבית דארמה