מעיינות חמים בארצות הברית – בחיקה של אמא טבע

לְמה שרציתי באותו רגע לא היה קשר קלוש עם אצות, בכל צבע שלא יהיו. אבל הוא לא שאל. הוא רק המשיך. "לפעמים אתה רואה אנשים מגיעים למעיין חם, בודקים את המים הירוקים ואומרים איכס, אני לא נכנס לשם אפילו אם החיים שלי תלויים בזה. הם לא יודעים כמה שהחיים שלהם יכולים להיות תלויים בזה. אם הם יורידו את כל הבגדים וייתנו לחומר הירוק הזה לעבוד עליהם כמה שעות, יכול להיות שהם יחסכו מעצמם את אי־הנעימות של אלצהיימר או לוקמיה או איבוד הראייה המחורבנת שלהם". אם התעלמות נכשלת, תמיד אפשר לנסות דיפלומטיה עדינה. "כן, כל כך יפה פה", אמרתי. "כל כך שלו. כל כך שקט".

"ואני יודע בדיוק על מה אני מדבר, ידידי", הוא הרים את קולו כדי להבטיח שהמסר שלו לא יחמיץ גם את אחרון חרדוני נוואדה, "כי זאת הסיבה שבגללה עזבתי את העבודה ואת המשפחה למען חיי המעיינות החמים. כן ידידי, בספטמבר זה ימלאו 17 שנים ליום שבו מצאתי את עצמי זוחל בחושך מוחלט, ביום צהריים שמשי, באמצע הסנטרל פארק בניו יורק. פשוט ככה, בלי שום אזהרה, פתאום בום! – לא יכולתי לראות את קצה האף שלי. אנשים חשבו שאני מסומם, אז הייתי צריך להמשיך לזחול ולהתחנן לעזרה במשך שלוש השעות הכי מפחידות בחיים שלי. עד שאיזה סרסור הסיע אותי לבית חולים. שם זה המשיך לקרות לי, כמה שעות בכל יום, ובסוף הם הגיעו למסקנה שיש לי גידול. אם אני אתן להם לחתוך לי את הראש ולעשות לי הקרנות חצי שנה, הם ייתנו לי סיכוי של 20 אחוזים. אז אמרתי להם תודה רבה, אבל אני אלך לחפש דיל יותר טוב.

"לקחתי את הסטיישן שלי ונהגתי שבע שעות רצוף עד ההתקפה הראשונה, עוד ארבע שעות עד ההתקפה השנייה ואז עוד שעתיים עד שהגעתי לאיזה מעיין חם. אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, בכלל לא חשבתי. פשוט התפשטתי ונכנסתי למים, 100 מ"פ, 32 גל"ד, בריכת חול בערך בגודל של זאת. נשארתי שם חודש, עזבתי רק שלוש פעמים לקנות מצרכים בעיר הקרובה. ביתר הזמן טבלתי במים החמים עם הירוקת.

"אחרי זה נהגתי חזרה לניו יורק וכיבדתי את הדוקטור בביקור. הוא היה בהלם: לא היה אפילו גרגר אבק מחורבן בין האוזניים שלי. הוא שאל אותי מה קרה, ואמרתי לו – מצאתי לי דיל יותר טוב. 17 שנה אחר כך, והנה הסטיישן הישן שלי מאחורי הקרוואן שלך. 130 מעיינות חמים אחר כך, והעיניים שלי טובות כמו של ילד בן שבע".

הוא עצם בנחת זוג עיניים כחולות גדולות ונעלם לרגע ארוך, משאיר על פני המים רק קרקפת אדומה מוקפת בחצאית של שיער בלונד־כסוף. מאוחר יותר גיליתי שכל בטלני המעיינות החמים צבועים בתערובת הזאת של אדום־בישול עם שיזוף־שמש, בלי שום קווים לבנים באיזור המפשעה, ולכולם יש לפחות תכשיט אחד מפואר. אבל מה שרובם עוד לא הספיקו ללמוד, המאסטר שלי כבר לא צריך לזכור.

ביום ההוא עדיין כתבתי בעיקר מתוך אדיבות כלפי קורבן ירוקת בגיל העמידה, ולכן לא שאלתי שאלות הבהרה. כמה שבועות מאוחר יותר, במעיינות ווילבור שבצפון קליפורניה, קראתי שוב ושוב את פיסת הנייר המקומטת וניסיתי למצוא בה רמזים נסתרים. לא שלא היה נעים בווילבור. המלון הישן המשופץ היה פינוק, מזג האוויר היה מושלם והאורחים היו כולם מזן הניו אייג' מתון מעמד בינוני גבוה מסן־פרנסיסקו. כולם הילכו להם יחפים מהמלון אל איזור הבריכות הצמוד, עטופים בחלוקים רכים, מתפשטים בשוויון נפש ומחליקים לתוך אחת משלוש הבריכות (בין 95 ל־115 מ"פ).

מייק היה ידידותי מאוד. הוא הסביר לי שהגייזר יתפרץ תוך כמה דקות, ואז נוכל להתאים את טמפרטורת הבריכה לפי העדפה אישית. בינתיים חיכינו בשמש העדינה של אחר הצהריים, ומייק סיפר לי שממש כאן היתה נקודת מפגש טקסית של התושבים המקוריים, האינדיאנים. זה היה לפני שהאירופאים הגיעו לאמריקה וגילו שאם הם יפוצצו את ההר ויקדחו בו חורים, הם יוכלו לשאוב ממנו כל מיני מתכות מגניבות. אז הם פינו את האינדיאנים, ומאז זה שטח פרטי.

היינו שקטים מאוד. היו לי כמה שיחות נדירות במעיינות חמים, אבל רגעים דוממים כאלה היו אפילו טובים יותר. מאוחר יותר, מייק סיפר לי כי האיש שהשטח הזה היה שייך לו קנה את האמבטיה הגדולה כמתנת חיזור לאשה שבאה לבקר אותו מאירופה. הג'סטה עבדה, והם חיו להם כאן באושר הרבה זמן. אחרי שהוא מת, הבנים שלו ירשו את השטח אבל לא גרו בו מעולם, ולא היה אכפת להם שאנשים יבואו ויתרחצו כאן.

"אז בשביל מה השלטים עם האין כניסה?", שאלתי.
"לפני שנתיים מת כאן מישהו במים. ובעיקרון, לפי המסורת האמריקאית, אפשר היה לתבוע את הבעלים. אז השלטים אמורים לכסות אותם חוקית". אחר כך סיפר לי מייק על האיש שמת. זה היה איש זקן, בן 95, שנהג לבוא לכאן פעמיים בשנה. הוא מת במים מהתקף לב בשעת השקיעה.

היינו שקטים עוד רגע ארוך, מתבוננים בארנב החום שמצא מחסה מתחת לקיר הגייזר, והרהרנו בגורלו של האיש הזקן שמת ממש כאן, ממש בשעה שכזאת. "מושלם", אמרנו לבסוף, כשקרן אחרונה של שמש נעלמה מאחורי הגבעות הסמוקות.

הגיע הזמן ל־60 שניות על ההיסטוריה של המעיינות החמים: עד להגעתם של האירופאים, נחשבו המעיינות החמים ביבשת הזאת לטריטוריה נייטרלית. אפילו במהלך מלחמות השבטים הסוערות ביותר, יכלו אויבים לשכשך עירומים זה בצד זה במעיין חם, מחלימים פציעות של גוף ונפש. ככה, אגב, לפי אחת הגרסאות, תפסו המתיישבים הלבנים  את ג'רונימו, המנהיג האינדיאני האגדי, והרגו אותו. הוא חנה במעיין חם, מאמין שאין אדם על פני הפלנטה שיעז להפר את חוק הנייטרליות.

המים החמים שנבעו מבטן האדמה נחשבו קדושים, ואיש לא העלה על דעתו לחלל אותם. אני יודע את זה מעל לכל ספק משתי סיבות:
1. המאסטר שלי אמר.
2. ראיתי את זה במו עיני. כשמגיעים למעיין חם עם כמה אנשים עירומים, אין שום דרך לדעת מי הוא רואה החשבון ומי המשורר, מי הוא המה של מי, מי בא לכאן קבוע ומי פה טירון. הם כולם בנים ובנות לאותו שבט והם כולם מקומיים. במעיינות חמים כאלה התאהבתי באנשים שבדרך כלל לא הייתי אפילו מבחין בקיומם. אני לא יודע איך קוראים לרובם, כי שמות הופכים מיותרים כמו בגדים.

במעיין חם אחד אי־שם באריזונה פגשתי אשה צעירה שאחרי עשר דקות של היכרות סיפרה לי על טראומת ילדות מזעזעת, שהיא לא הזכירה 12 שנים. במעיין אחר פגשתי אופנוען של מלאכי הגיהנום, שבכה כמו ילד כשדיבר על מות אביו. ובלא מעט מעיינות כאלה דיברתי על עצמי בגילוי לב שלא חשבתי שאני מסוגל לו.

ככה מצאתי את עצמי במלחמה עם איש בן 40 ומשהו, שיער ארוך וחולצה מבריקה, שהחנה את הקורבט האדומה שלו בדיוק מאחורי הקרוואן שלי. כשלעצמי, הייתי שרוי עדיין באווירה של אחוות בטלני המעיינות, אז רק חייכתי אליו ושאלתי אם הוא יכול בבקשה להחנות את הקורבט במקום אחר בלי לחסום אותי.

"נו, באמת", הוא נהם, "בחרת לחנות במקום הכי מטומטם".
"אני יודע. כאן אמרו לי לחנות, וגם ככה הולך להיות קשה לעשות רוורס ולהוציא מפה את הקרוואן".
הוא המשיך ללכת לו אל המים, מניח לי לרדוף אחריו.
"בדיוק התכוונתי לצאת, ואני מאוד אעריך את זה, אם לפני שאתה הולך תוכל להזיז את האוטו שלך טיפונת".
"אתם עם הקרוואנים תמיד חונים במקומות הכי מטומטמים", הוא אמר בלי להסתכל עלי או לעצור, "ואז אתם מצפים שמישהו אחר ינקה את החרא שלכם. לך תזדיין". והלך לו לשכשך.
או־אז התערב איש בבגד ים של קלווין קליין. "אתה יודע, בדיוק ראיתי אותו מעשן ג'וינט. אתה רוצה שנקרא למשטרה?"
אמרתי שלא, אבל הוא אמר שהוא בכל זאת יצלצל, כי מישהו צריך להראות לחשישניקים האלה מאיפה משתין הדג. האיש של הקורבט, שבדיוק חזר כי הוא שכח משהו באוטו, שמע את המשפט האחרון והודיע שהוא הולך לזיין את הצורה לאיש של הקלווין קליין, אשר מצידו אמר שיש לו רובה באוטו בדיוק בשביל בריונים מסוממים כמוהו. אז קפץ האיש של הקורבט לעבר הקלווין קליין בהילוך איטי, מספיק לאט כדי לאפשר לקהל ההולך וגדל לתפוס אותו ואת נוקם המסוממים גם יחד, עד שהגיע המנהל ולקח את המפתחות של הקורבט ופינה לי את הדרך ככה שאוכל לעוף משם תיכף ומיד.

הם גרים בסביבה, ומעולם לא טרחו לחבר את הבית שלהם למים חמים, כי הם מעדיפים לבוא להתרחץ כאן, בשמש ובשלג. הבריכה מסתתרת לה מאחורי סלעים גדולים על גדותיו של הריו גרנדה (Rio Grande) הארוך, בערך קילומטר מתחת לדרך העפר, כך שרוב הזמן אי־אפשר לראות מי מגיע עד שהוא או היא ממש נוגעים בבריכה. בשלב הזה, בדרך כלל, הם כבר בלי בגדים.

ככה זה היה גם עם האיש הגבוה ממוצא מקסיקני שהצטרף אלינו בשעה שהתפעלנו משני העורבים המקומיים אשר חגו בדיוק מעלינו. "אני מת עליהם", אמר המקסיקני הגדול בזמן שפינינו לו מקום במים. "פעם מצאתי עורבת פצועה וטיפלתי בה שבוע עד שהיא חזרה לעוף. בשנה שאחרי זה, היא היתה באה לבקר כל חודש־חודשיים, תמיד עם מתנה מבריקה. פחית בירה ריקה, עט. יום אחד היא הביאה לי שעון רולקס שבור, זהב טהור".

דיברנו קצת על עורבים, עד שהגיעה שעת השקיעה. אחד משני הריינבו שלף מבין הסלעים מקטרת קטנה עטופה בקטיפה, מפוטמת בניצן גדול ושמנוני. הוא עישן, פלט ענן כחלחל וריחני והעביר את המקטרת אל המקסיקני הגדול.
"אני מוותר", הוא אמר, "תודה".
"אתה בטוח?", שאל הריינבו השני, "זה צמח משובח. גידול אורגני, בלי כימיקלים. זהב טהור".
"אני בטוח שזה גראס מצוין", הוא חייך והעביר את המקטרת הלאה, "אבל אני שוטר".

התברברתי לי שעות בשבילי עפר מסביב לעיירה המכסיקנית הרדומה, בין קניונים תלולים לעדרים של בופאלו (נשבע), בהצלחה זערורית. בסופו של דבר, עצרתי ליד תחנת דלק מאובקת ושאלתי את המקסיקנית הקשישה בחנות הבירה אם היא יודעת במקרה על מעיין חם בסביבה. לרגע ארוך היא בהתה בי בלי הבעה, ואני נאלצתי לחטט במעמקי ארכיון הספרדית שלי. בינתיים היא כבר גמרה לבחון אותי, וכנראה החליטה שאני בסדר. היא נעלמה לאחורי החנות וחזרה עם מפה מפורטת מצוירת בעיפרון. "כשתגיע לשם", הפטירה באנגלית טובה משלי, "תשמיד את המפה".

האמת היא שאין לי הרבה מה לומר על המעיין החם של ארויו הונדו. יכולתי לתאר את האוויר הסמיך כל כך בריחות מרווה מתוקה עד שלעולם אי־אפשר לחוש רעב.

יכולתי לתאר את צלילי הנהר הזורם והמלטף בחושניות סלעי בזלת אדירים. יכולתי לספר על הגילוי המבורך של הטמפרטורה האידיאלית המשותפת לכולם (98 מ"פ, או בעברית 37 מעלות צלזיוס, טמפרטורת הגוף. כך אפשר לשכשך שעות, בכל מזג אוויר).

יכולתי להשתפך עוד ועוד בקשר לשבילים ההוביטיים שמוליכים למעיינות קרים נסתרים, ובהם המים הכי מתוקים על פני האדמה.

ובאמת, כל הדברים האלה תופסים בהתחלה את תשומת הלב. אבל ככל שנקפו הימים, כבר לא יכולתי לעסוק בהגדרות ובהבחנות. הייתי צב ים עתיק, שקוע לנצח ברחם של פלנטת גאיה      הטובה, מחייך באהבה אל ההשתקפויות שלי במים בתור עורב, אחות רחמנייה ממינסוטה, שפירית, נער אינדיאני מתבגר, שקיעה סגולה, מסומם, שוטר.

ורק ימים רבים אחרי שגורשתי מגן עדן על ידי הרשויות (אין להחנות קרוואנים), וחודשים אחרי שעזבתי את ניו־מכסיקו ואת יוטה ואת אריזונה ואת מסע הקרוואן – הבנתי יום אחד לעומק את מלותיו האחרונות של המאסטר השמנמן והמקריח שלי.

ביקרתי במעיינות הארבין (Harbin), מוסד מרכזי בקרב הקהילה האלטרנטיבית של צפון קליפורניה. היה לילה, ירח מלא צהוב וענק, בלי חשמל, בלי דיבורים, ומהנקודה שלי בבריכה דמוית הלב התבוננתי בכעשרים רוחות רפאים יפהפיות. אחת הרוחות ענדה פתאום את המסכה של המאסטר שלי, וחזרה בשקט על המלים ההן שלא טרחתי לכתוב באותם ימים קדומים של בורות: "קודם אתה לומד על מעיינות חמים שונים ואיך למצוא את הטובים. אחר כך אתה לומד שיש רק מעיין חם אחד, עם שערים שונים".