מעגל היום והלילה – מה לנו ולזה?

כשאדיסון הדליק את הנורה הראשונה הוא סימן ציון דרך משמעותי בהיסטוריה של האנושות, אבל לרווח הטכנולוגי היה מחיר, לפחות בעולם המערבי. מרגע שהיה לנו אור גם אחרי שקיעת החמה, הפסקנו להתייחס למעגל היום והלילה, למחזוריות הירח והשמש, ובמידה רבה למחזוריות הטבע בכלל. חורף, קיץ, סתיו, אביב, היום הקצר ביותר בשנה והיום הארוך בשנה – מה לאדם המודרני ולכל אלה?
בעולם שבו מטוס ממריא בשעה 7:59 ורצים באולימפיאדה מנסים לקזז מאיות שנייה, קצת קשה לחוות את המשמעות של חילופי העונות. כדי להתחבר אליהם צריך להאט ולנסות לראות את המחזוריות, את ההשתנות ואת האפשרות להיות חלק מהעולם, מהטבע, ממערכת היחסים שבין כדור הארץ ליקום ובין האדמה לשמים.
במחזוריות הטבע, מלבד ימי הירח המלא, ארבעת הימים החשובים בשנה קשורים למחזור השמש: שני ימי השוויון (Equinox) ושני ימי המפנה (Solistice). ימי השוויון – 21 במרץ ו־21 בספטמבר – מסמלים בתרבויות רבות איזון והרמוניה. בימים אלו אורך היום שווה לאורך הלילה, יש שוויון בין חושך לאור ואלו הם גם שני הימים היחידים בשנה שבהם אורך היום והלילה שווים בחצי הצפוני ובחצי הדרומי של כדור הארץ.
ימי המפנה – היום הקצר ביותר בשנה והיום הארוך ביותר בשנה – מסמלים, לפי אותה תפיסה, את ההפך הגמור. בחצי הצפוני של כדור הארץ, ביום הארוך ביותר בשנה, 21 ביוני, השמש זורחת בנקודה הצפונית ביותר ומגיעה לנקודה הכי גבוהה שלה בשמים. האור שולט. באותו יום בחציו הדרומי של הכדור העניינים הפוכים, וזהו היום הקצר בשנה. ב־21 בדצמבר, היום הקצר ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני, השמש מגיעה לנקודה הדרומית ביותר, היא לא גבוהה בשמים, "כוחות החושך" שולטים. הלילות ארוכים, הימים קצרים, החושך דומיננטי, ולכן בתרבויות רבות בחצי הכדור הצפוני חוגגים אז את תחילת ההיחלשות של כוחות החושך ואת החזרה של כוחות האור בשפע של חגי אור ואש (כתבה כאן>>).
הסיבות המדעיות לשינויים הללו של האור והחושך הן כמובן העובדה שכדור הארץ מקיף את השמש הקפה מלאה במסילה אליפטית במשך כשנה, תוך שהוא סב כל העת סביב צירו הנטוי.
השמש, כפי שידוע לכל, זורחת במזרח, אבל הנקודה המדויקת שבה היא עולה באופק המזרחי משתנה במהלך השנה. בחצי הצפוני של כדור הארץ נעה השמש בחורף דרומה מנקודת המזרח האמיתית, ובקיץ היא נעה צפונה מנקודה זו. תצפיות רבות נעשו על תנועת זריחת השמש, ובמיוחד במועדי ההיפוך שלה. שם, בקצוות, השינוי הוא כה מזערי, עד שנראה שהשמש עומדת במקום. לכן זכו ימים אלו לכינוי Solstice – הימים שבהם השמש
(sol) עומדת (sistere). אחרי כמה ימים משנה השמש את כיוונה ונעה לעבר הקצה השני, שאליו היא תגיע לאחר חצי שנה. בנקודת האמצע, בדיוק בחצי הדרך בין הנקודה הצפונית ביותר שבה זורחת השמש ובין הנקודה הדרומית ביותר שבה היא זורחת, נמצאת השמש רק פעמיים בשנה – בימים שבהם אורך היום ואורך הלילה שווים (Equinox).
בתרבויות קדומות השקיעו מאמצים רבים כדי לחשב ולמצוא את ימי המפנה ואת ימי השוויון, שהיו חגיה הגדולים של אמא אדמה: הם ציינו את מעבר עונות השנה וגם עזרו לתכנון המחזור החקלאי. ימי המפנה וימי השוויון קשורים למערכת היחסים של האדם עם השמים במובן הרחב ביותר, ולכן היו חלק בלתי נפרד מהאמונה הדתית, וכך גם המבנים שבנו בני האדם כדי לחשב את הימים האלה.
אלה היו לא רק שעונים אסטרונומיים מסוגים שונים, אלא מבנים ומקומות מקודשים, הקשורים למערך האמונה והמחשבה של בני המקום. מהמפורסמים שבמבנים אלה הם מעגל האבנים בסטונהנג' (Stonehenge) שבבריטניה, שם ביום הארוך בשנה פוגעות קרני השמש במרכז המעגל, והפירמידה המושלמת של צ'יצ'ן איצה (Chichen Itza) ביוקטן (Yucatan) שבמקסיקו, שבימי השוויון יש לצל הנופל מראשה צורת נחש המתפתל על מדרגותיה (ראו כאן). דוגמאות נוספות אפשר למצוא באתרים רבים של בני האינקה בפרו וגם בגרמניה (ראו כתבה כאן).