"שום דבר בעולם לא הולך אחורה", אומרת לטאה זקנה להיינריך היינה, "הכל שואף קדימה, ובסופו של דבר יהיה קידום כללי בטבע. אבנים יהפכו לצמחים, צמחים לחיות, חיות לבני אדם, ובני אדם לאלים".
"אבל מה יהיה על האנשים הטובים האלה, האלים הוותיקים?" שואל אותה היינה.
"כבר יימצא איזה פתרון, ידידי", עונה הלטאה, "או שהם יוותרו על השלטון, או שייצאו לפנסיה מוקדמת באורח מכובד כלשהו".
אין לי מושג אם האלים של מצרים הקדומה פרשו מרצונם או הודחו, או אולי סתם נעלמו אל תוך החולות; אבל גם כשהיו בשיא כוחם, לא שמרו על סולם ההוויה שהלטאה מפרטת, החביב כל כך על אנשי המערב – מדומם לאלוהים דרך הצמחים, בעלי החיים, בני האדם, המלאכים – ולא סיגלו לעצמם את דמותנו, אלא תמרנו בזריזות בין אנשים וחיות, ונטלו מזה גוף ומזה ראש ואיחדו באישיותם את התכונות הטובות והרעות גם של אלה וגם של אלה. כל זה בהנחה המתקבלת על הדעת שאל אינו יכול להיות מזוהה בצורה בוטה כל כך עם חלק מנתיניו. לאָנוּבִּיס היה איפוא ראש של תן, להוֹרוּס ראש של בז, לְסֶת ראש של חמור, לתוּת לפעמים ראש של בבון ולפעמים של איביס, וטאורט נראתה לעיתים קרובות כמו היפופוטמה בהריון.
אבל קְסֶנוֹפָאנֶס, משורר ופילוסוף שחי לפני 2,500 שנים בערך, והיה צריך לדעת את זה, כתב בכל זאת: "אילו היו לשוורים, לסוסים ולאריות ידיים, או אילו יכלו לצייר ולפסל כמו בני אדם, אז הסוסים היו מציירים את אליהם כסוסים והאריות כאריות, שכן כל אחד עושה את אלוהיו בדמותו". לא המצרים, כאמור, וגם לא הטולטקים עם הנחש המנוצה שלהם, קֵצַלְקוּאַטְל, וגם לא עמים רבים אחרים. היוונים דווקא כן, ומהם ככל הנראה מקיש קסנופאנס, בטענתו המפורסמת שהאלים של האתיופים שחורים ופחוסי אף, ואילו אלי התראקים אדומי שיער וכחולי עיניים, ולא פלא שהוא אינו מרוצה מקן הצפעונים האנושי מדי של האלים האולימפיים נוסח הומרוס. שכן אפילו איש גדול מאוד עם זקן הוא בסך הכול בן אדם, ואת אלה אנחנו מכירים יותר מדי, וקשה לנו לפיכך להתייחס אליהם ביראת כבוד.>>>
אז לוקחים את האידיאה הבסיסית הזאת, הילדה הכי יפה בגן או הילד הכי חזק, ומתחילים לשחק איתה. נותנים להם חיי נצח, למשל, מה שמאפשר להם לשתות ולעשן ולזיין כמה שהם רוצים, בלי לשלם את המחיר. ביג דיל. גם נמאס, וגם לא מוסרי; ומעשים לא מוסריים אנחנו מוכנים אמנם לקבל כש"האחר" עושה אותם, כפי שיעידו הצדקנים הפוליטיים של זמננו, אבל לא ממי שדומה לנו כל כך. אֶל אֵל שנראה כמונו קל לנו לבוא בטענות, אם התנהגותו לא נראית לנו, אבל אֶל אֵל עם ראש של אריה – לא. רק רואים אותו, מבינים שזה לא המגרש שלנו.
כזכור, גם היוונים, למרות מוגבלות הדמיון התיאולוגי שלהם, הבינו את זה. ולכן, פרט לאלמוות (שזה לא עניין גדול כפי שאפשר ללמוד מבני האלמוות המרובים בסין, שיכולים אמנם לעוף וגם לחיות בלי למות, אבל בכל זאת הם מוגבלים למדי, מחמת ההיררכיה השמימית המעיקה, ואינם ראויים להיקרא אלים), העניקו לאלים שלהם גם את היכולת לשנות צורה. זֶאוּס, למשל, בגבור עליו יצרו, היה נוהג כתלמיד חכם, מחליף בגדים והולך לעיר זרה ועושה מה שעושה. אבל מי שזוכר את קרב הקוסמים המפואר בסרט "העורב" של רוג'ר קורמן, יבין בוודאי שגם סתם שינויי צורה זה לא ממש פתרון. זה מלהיב, אמנם, לראות אבל עד מהרה מתעוררת השאלה הפילוסופית: מה מאחורי השינויים (ברבור, או גשם זהב, או מה שלא יהיה). וילדות פיקחיות ומעצבנות כמו דורותי בארץ עוץ הולכות מסביב ומציצות ורואות איש קטן, או את זאוס עם שרירים מנופחים וזקן.
וישנו, כמובן, הפתרון היהודי; מעניקים לאל את כל התכונות, אבל לא נותנים לו צורה, מה שלפי עקרון זהות־הבלתי־נבדלים מחייב שיהיה לנו רק אחד. זה פתרון שאינו מתיישב עם הרצון שלנו בפלוראליזם, אבל נחשב משום מה להישג גדול, ועל כל פנים התקבל בשמחה על ידי המוסלמים (הנוצרים גם כאילו, אלא שאצלם הדחף היווני להעמיד פסלי אדם בכל מקום חזק מדי). אין לי ספק שישנם יחידי סגולה, שדי באידיאה מופשטת להוביל אותם אל האלוהים; אבל דומה שסתם בני תמותה זקוקים למשהו קונקרטי, פחות או יותר, להיאחז בו ולרכז את שרעפיהם ולנתבם אל האלוהות: איקונות ומחרוזות תפילה וטוטפות, או השם המפורש כתוב באותיות גדולות, ואפילו קיר של אבנים עם זכרונות, או לינגאם (שהוא אברו בנבדל של שִיוָוה, ויש לו חלק גם במופשט, וגם בקונקרטי), וכמובן שצְלָמִים.
אבל לא משהו שיזכיר לנו יותר מדי את עצמנו, לא משהו שנראה כפי שהיינו רוצים אולי להיראות: "האדם החושב" של רודן, למשל. זה אולי יפה, אבל אלוהים לא יוצא מזה (או שוכן בזה). וגם לא צֶלם של בעל חיים, אפילו לא חיות אציליות כמו אריות או פילים, שככל שידיעתנו את הטבע העמיקה, וככל שהתרבו גני החיות והמוזיאונים הזואולוגיים, הלך ופחת ערך המיסתורין שלהם, כך שצֶלם שנראה כמו אריה או פיל (או קוף, גם אם אנחנו יודעים שזה פסל של האנומן, הקוף שעזר לרָאמָה, שניחן גם הוא – למרבה אי־ההפתעה – ביכולת לשנות את צורתו), במקרה הטוב אין בו יותר משיש בפסל של בן אדם, ובמקרה הרע הוא סתם פוחלץ.
>>>
ההודים הבינו טוב יותר מכולם את הצורך בצֶלם, באחֵרוּת של הצֶלם ובקביעות שלו. לא פלא, הם השקיעו את כל הגאונות התרבותית שלהם באלים ובחיבורים שלהם עם בני האדם, וליד הפוליפוניה ההינדואית, האולימפוס היווני נראה כמו גן ילדים, והפנתיאון הסיני – כמו ההסתדרות בימיה הטובים. כמו היוונים, הם מצאו שימוש לרעיון של שינויי צורה, אבל איזה הבדל. וִישנוּ (שהוא גם אל יחיד וגם חבר בשלישייה בראהמא, וִישְנוּ, שיווה; וגם אחד משלושת הגדולים – שיווה, וישנו והאלה; וגם כמובן אחד מרבים מאוד) לא ירד ארצה ולבש צורה אחרת פעמים אחדות סתם בשביל לתפוס זיון ולמהר לחזור הביתה, אלא כדי להציל את היקום. בסדרה הזאת, שלושת הראשונים הם בעלי חיים (דג, צב וחזיר בר) וששת האחרונים בני אדם, אבל הרביעי מעניין יותר מכולם: נאראסימהא, חצי אדם, חצי אריה.
וִישְנוּ עושה את זה כדי לגבור על יצור רב־כוח, שזכה לחסינות מפני אנשים ואלים וחיות, ומפני כל כלי הנשק, גם ביום וגם בלילה, גם בפנים וגם בחוץ, והוא מצליח משום שהוא אינו נופל בשום קטגוריה, ופועל בשעת הדמדומים, ועל מפתן הבית. אפשר לראות פסלים שלו בהרבה מקדשים ישנים, אבל אם אינני טועה, אין לו כיום חסידים פעילים (בניגוד לראמה, ובעיקר קרישנה, שהם אלים חיים לכל דבר); אולי משום שהוא מפחיד מדי. אבל העיקרון הפורה של צֶלם קבוע, שהוא "דומה ואחר גם יחד", מצא לו ביטוי ידידותי יותר באל אחר, חדש למדי (לא לפני המאה החמישית), אֵל ההתחלות והמכשולים. זה אל ארצי המבטיח הצלחה חומרית, וללא ספק האל הפופולרי ביותר בהודו כיום, האל בעל ראש הפיל, שֶחַט אחת שלו שבורה, והוא רוכב על עכברוש, גָאנֶש.
למה יש לו ראש של פיל? על זה יש הרבה מאוד סיפורים. הידוע ביותר הוא כנראה הסיפור הבא, בקיצור: פַּּארְוָוטִי, אשתו של שיווה, התרחצה באמבטיה, ומחמת שעמום כתוצאה מהיעדרויותיו המרובות של בעלה, עשתה כדור מהזיעה ומהשמן ומהלכלוך על עורה וזרקה אותו לגאנגס. ילד יפה נולד מזה, והיא העמידה אותו לפני דלת חדר האמבטיה, להגן על צניעותה. שיווה, שחזר הביתה, רצה להיכנס אל אשתו, אבל גאנש לא נתן לו. שיווה כרת את ראשו בזעם, ורק אחרי שפארווטי הפצירה בו, הבטיח לסדר לו ראש חדש. הוא שלח להביא לו את הראש הראשון שיעבור, וזה היה פיל.
ולמה חט אחת שלו שבורה? גם על זה יש הרבה גרסאות; ואחת מהן, מדרום הודו, מזכירה מאוד את הסיפור על נאראסימהא: גאג'אסורא, השד הפיל, זכה לחסינות מפני אנשים ואלים, חיות ושדים. גאנש, שהוא לא זה ולא זה, הוא היחיד שיכול לגבור עליו. גאג'אסורא שבר את החט הימנית שלו, אבל גאנש לקח את החט ותקע אותה בפיל השדי, שנהפך אז לעכברוש, ומאז הוא משמש כרכבו של האל.
והאם זה ראשו של סתם פיל? יש אומרים שזה היה אייראווטא, הפיל הלבן של מלך האלים מהסיבוב הקודם, אִינְדְרָה, שאיבד את מעמדו לטובת האלים החדשים, ולא רק שִיוָוה מתעלל בו, גם קרישנה, אבל יש לו בכל זאת מקום צנוע על קירות מקדשים, ובמיתוסים החדשים: סידור מכובד, כפי שהבטיחה הלטאה להיינה. |
