מסתורי אי הפסחא

מתחתי את רגלי במטוס הנוח להפליא של חברת LAN הצ'יליאנית. חשתי דגדוג מוכר ונעים של סקרנות, התרגשות ממפגש עם מקום חדש. התבוננתי מהחלון אל אי קטן, נקודה חומה בתוך הכחול האינסופי של האוקיינוס. אי הפסחא (Easter Island), בדרך לשום מקום, אחד הקודקודים של המשולש הפולינזי – שני הקודקודים אחרים הם ניו זילנד והוואי, כשביניהם מפרידים 40 מיליון קמ"ר של ים כחול, זרוע אלפי נקודות חומות של איים, איונים שוניות אלמוגים.

אי הפסחא הוא המקום המבודד ביותר בעולם הראוי למגורי אדם. הוא נמצא 3,703 ק"מ ממערב לאמריקה הדרומית, כשבינו ובין האי המיושב הקרוב אליו מפרידים 1,819 ק"מ. נזכרתי בדבריו של פייר לוטי, סופר ויורד ים צרפתי, שכתב בשנת 1872: "בלב האוקיינוס הענק, באזור שאיש טרם עבר, נמצא אי מבודד ומסתורי; אין אדמה בקרבתו, במרחק של 800 ליגות לכל כיוון, רק ריק ומרחב סביבו. האי זרוע פסלים גבוהים ומפלצתיים, מעשיו של גזע נעלם, שעברו הוא תעלומה בלתי פתורה".

פסלי האבן העצומים הם האטרקציה המרכזית באי, אבל בהחלט לא היחידה

האירופאי הראשון שהגיע לאי היה הנוסע ההולנדי יקוב רוגבן, במסגרת חיפושיו אחרי טרה אוסטראליס, אותה יבשת דרומית אגדית, שהיתה אמורה להיות משקל נגד לאירו-אסיה. כיוון שהגיע לכאן ביום ראשון של חג הפסחא, כך כונה האי מאז ועד היום.

התעלומה העיקרית הקשורה לאי הפסחא היא אופן יצירתם של המואי (Moai), פסלי הענק, שמשקלם עשרות טונות ואף יותר. לא פחות מסקרן הוא אופן הובלתם למרחקים של עד עשרה קילומטרים מהמחצבה הענקית והצבתם על במות מוגבהות, כשעל ראשם מונח גוש אבן גדול, שאף הוא שוקל כמה טונות. הדבר מפתיע במיוחד לאור העובדה שלתושבים לא היו כלי עבודה ממתכת והטכנולוגיה שלהם היתה פרימיטיבית ביותר. בנוסף, טרם פוענח הכתב הייחודי שבו השתמשו התושבים. חידה נוספת קשורה לאסון האקולוגי שפקד את האי, והסיבות לאסון החברתי-דמוגרפי שפקד את דייריו.

טבור העולם
על איי הפסחא שמעתי עוד כשהייתי בן 14. הספר "מרכבות האלים" היה אז פופולרי מאוד, ומחברו, אריך פון דניקן, שהיה להוט להוכיח את קיומם של מבקרים מכוכב אחר בעולמנו, השתמש, בין היתר, בפסלים המוזרים הפזורים באיי הפסחא לביסוס התיזה האזוטרית שלו. עוד טען דניקן, שהגילופים האמנותיים בסלע (פטרוגליפים) המפוזרים ברחבי האי נעשו באמצעות קרני לייזר. לימים הוקע דניקן כהוזה ואחר כך כרמאי, אבל לרבות מהשאלות שהציג עדיין לא נמצאה תשובה.

על ראשיהם של כמה מהפסלים באי יש מעין כתרים מאבן אדומה

אנטואן המתין לי מחוץ לשדה התעופה וכרך סביב צווארי זר פרחים. "ברוך הבא לפסחא", הכריזה אשתו לוליטה טוקי בשפת ראפה נוי (Rapa Nui). ראפה נוי הוא השם שהמקומיים קוראים לאי, לעצמם ולשפתם. זהו שם חדש יחסית, שניתן רק ב-1863. עד אז כינו הילידים את האי בשם טה פיטו או טה הנואה (Te Pito O Te Henua), שפירושו "טבור העולם".

האי מונה כ-45,00 תושבים, מחציתם ממוצא פולינזי. רבים מהתושבים מעורבים, ורואים את עצמם חלק מצ'ילה, שסיפחה את האי ב-1883, כחלק מהמוטיבציות המסחריות שלה עם מזרח אסיה. אנשים לא מעטים, כמו אנטואן, דיברו איתי בהתלהבות על כור ההיתוך המקומי. עם הזמן גיליתי שהמציאות מורכבת יותר.

בשעת בוקר יצאתי לשוק המקומי, שם מוכרים החוואים מפרי עמלם. בולטים במיוחד הבטטות ומינים שונים של תפוחי אדמה, אננס ריחני ואבטיחים ענקיים, שאין כמותם למתיקות. רבים מהתושבים בריאי בשר, כמו מרבית הפולינזים, שהולעטו בשימורי בשר שפיזרו האמריקאים בתום מלחמת העולם השנייה. פה ושם ראיתי נערות יפות, שהזכירו מעט את הציורים של גוגן.

שוק מקומי. טעמם של האבטיחים הענקיים מתוק להפליא

צורתו של האי משולשת. אורכו המרבי 23 ק"מ, רוחבו 11 ק"מ ושטחו 164 קמ"ר. הנוף הוא בעיקר של גבעות בעלות שיפועים מתונים, זרוע חרוטים געשיים ומישורי לבה. אי הפסחא נוצר על ידי שלוש התפרצויות געשיות מקרקע האוקיינוס, בשלושת קודקודי האי. בנוסף, יש כאן עוד כ-70 לועות געשיים, כולם כבויים. ההתפרצות האחרונה אירעה לפני יותר מ-10,000 שנה, הרבה לפני שבואם של התושבים הראשונים.

האי התברך באקלים נוח, בין היתר בזכות מיקומו הסוב-טרופי (27 מעלות מדרום לקו המשווה) והקרקע הוולקנית הפורייה. לכאורה, זהו צירוף היאה לגן עדן, אולם, למרבה ההפתעה והצער, כאשר הגיע לכאן האירופאי הראשון, יקוב רוגביין, הוא לא פגש גן עדן סוב-טרופי, אלא רק ערבות עשב. הגבוהים בעצים ובשיחים לא הגיעו לגובה של שלושה מטרים. במקום לא חיו בעלי חיים גדולים מחרקים, אף לא מין אחד של עטלף, עוף יבשה, חילזון או לטאה, וחיות הבית היחידות היו תרנגולות. רשמיו הראשונים אינם מתארים גן עדן, אלא ארץ שוממה. יושבי האי שפגש רוגביין היו מבודדים לחלוטין, לא מודעים לקיומם של אנשים אחרים. מאז ביקורו ההיסטורי ועד היום, לא מצאו החוקרים ולו רמז לקיומם של קשרים בין יושבי אי הפסחא לבין העולם החיצון: מחוץ לאי טרם נמצא מוצר או אבן שמקורם בו, ובאי טרם נחשף פריט שיכול היה להגיע מבחוץ.

אחת הדרכים המוצלחות לטייל באי היא על גבו של סוס

מסע בעקבות יוצרי הפסלים
יצאתי לשוטט בג'יפ מקרטע אל הר הגעש Ranokao. ללועו הענק יש צורה עגולה להפליא, קוטרו ק"מ וחצי והוא סימן הנוף הבולט ביותר באי. שביל צר מתוח על פני שפת הלוע, מתחתיו נפער נופו הקסום של הלוע, המוצף בחלקו מים ומוקף צמחיה ירוקה רעננה, כשבשמיו מרחפים בזים. מעברו השני, גולש ההר במדרון תלול אל הים שסלעי ענק מבצבצים ממנו. באתר הארכיאולוגי שבקצה האי בנויים בתים עגולים, שתושביהם צפו אל המרחב הימי כולו. במקום ששימש כנראה כמקדש נותרו ציורי סלע מוזרים. מכאן החל המסע שלי בעקבות תושביו הקדומים של האי, יוצרי הפסלים.

בניגוד לתיאוריה המפורסמת של תור היירדאל, סבורים מרבית החוקרים, ארכיאולוגים ובלשנים, שתושבי אי הפסחא לא הגיעו אליו מדרום אמריקה אלא מאיי מרקיז (Marquesas) שבפולינזיה הצרפתית, מרחק אלפי קילומטרים משם. הם הגיעו הנה, בין המאות השישית לתשיעית, בסירות קטנות או ברפסודות דמויות קונטיקי, שדגמים שלהן מוצגים במוזיאון המקומי. לפי מספר הפסלים וגודלם, האוכלוסייה במקום מנתה אלפי אנשים. מה קרה להם? יתרה מכך, המשאבים פזורים על פני האי: האבן המתאימה ביותר לייצור הפסלים נחצבה ברנו ראראקו בצפון-מזרח האי; האבן האדומה, ששימשה לכתרים הגדולים שעיטרו כמה מדמויות האבן, נחצבה בפונה פאו, בדרום-מערב האי; מרבית כלי האבן לגילוף יוצרו באריי, שבצפון-מערב האי; האדמות החקלאיות הטובות ביותר שכנו בדרום האי ובצפונו, ואזורי הדיג הטובים ביותר – לאורך החופים בצפון ובמערב. כדי להפיק את כל אלו ולהפיצם נדרש סדר חברתי וארגון ברמה גבוהה. כיצד יכול היה סדר חברתי כזה להתפתח בנוף כה שומם? ומדוע קרס?

בדידות מזהרת. כ-1,800 ק"מ מפרידים בין אי הפסחא לאי המיושב הקרוב ביותר

תעלומה נוספת האופפת את האי קשורה לדרך בה הגיעו אליו המתיישבים הראשונים. נוסף על המרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא, כיוון הרוח על פי רוב הוא ממזרח למערב, דבר שחייב את הפולינזים לשוט נגד הרוח. הספנים האמיצים הללו, שהיטיבו לנווט לפי גורמי השמים ולהילחם בגלי הענק של האוקיינוס, הביאו עמם את כל מה שהיו צריכים כדי להקים חברה חדשה: אנשים, כלי עבודה ובעלי חיים. למרבה הצער, הם הביאו גם חולדות, שחוללו שמות בצמחייה.

היערות שנעלמו
האי אליו הגיעו נראה היה שונה מכפי שהוא היום. כיום רוב האי הוא ערבות עשב, אך בעבר, טרם בוא האדם, היה רובו מיוער. היערות רחבי העלים הסוב-טרופיים אינם קיימים עוד, אבל מחקרים פליאו-בוטניים מעידים כי האי היה מיוער בעבר, עם מגוון של עצים, שיחים, שרכים ועשבים.

כאמור, הקרקע הוולקנית של אי הפסחא פורייה והאי התברך באקלים נוח, אולם האוכלוסייה לא השכילה לנצל את גן העדן שאליו נקלעה. עם הגעתם של המהגרים הפולינזים החל תהליך בירוא היער – מן הסתם לצורכי הסקה (בחורף קר כאן למדי) ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק האיצה את התהליך. המואי נהפכו סמל סטטוס של הקבוצות באי, שהתחרו ביניהן בבניית פסלים בממדים גדלים והולכים. עוד ועוד חקלאים, דייגים ובעלי מלאכה גויסו לסייע בחציבה ובהעברת הפסלים למקומם.

אגם בלועו של הר געש. באי פזורים כ-70 לועות געשיים, כולם כבויים

הם ניצלו יתר על המידה את העצים כמשאב, ואלה לא הצליחו להשתקם ולהתחדש. התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באזור האוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות בעולם כולו: היער נעלם כליל, וכל מיני העצים, לפחות 16 מינים, נכחדו. סופם של בעלי החיים היה עגום לא פחות: ללא יוצא מן הכלל, נמחו כל מיני עופות היבשה שחיו באי. מושבותיהם של כמחצית ממיני עופות הים שקיננו באי הפסחא נשמדו. גם הרכיכות נוצלו יתר על המידה: חלזונות הים הגדולים התמעטו ואנשים נאלצו להסתפק בחלזונות ים קטנים יותר. עצמות הדולפינים נעלמו מאתרי הפסולת באופן פתאומי בערך בשנת 1500 – בלי העצים ששימשו לייצור סירות הקנו הגדולות, לא היה עוד אפשר לצאת ללב ים כדי לצוד אותם.

המאה ה-15 ציינה לא רק את אחריתו של הדקל המקומי, אלא גם את סופו של היער כולו. הקץ קרב ככל שביראו המתיישבים את היער כדי לפנות מקום לגינות, וגדעו עצים כדי לייצר סירות קנו, להוביל פסלים ולהבעיר אש, ככל שהחולדות כרסמו את הזרעים, וקרוב לוודאי שגם ככל שנידלדלו אוכלוסיות הציפורים שהאביקו את פרחי העצים ופיזרו את פירותיהם. מה שהתרחש באי הפסחא הוא אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר להשחתת יער – היער איננו, ומרבית מיני העצים שצמחו בו נכחדו.

היערות שנעלמו מהאי פינו מקום לערבות עשב, כמעט ללא עצים

עקירת היערות הובילה לסחף אדמות והאי הפך בתהליך מהיר למדי לערבת עשב, כפי שהוא נראה כיום. המהגרים הפולינזים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. את העופות שבעבר חיו באי, הם צדו עד תום. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת, עד המפגש ב-5 באפריל 1722 עם האירופים הראשונים.

מאות פסלים בגדלים שונים
לאורך הכבישים המעטים של האי פזורים אתרים ארכיאולוגיים קטנים ובהם נראות במות לא גמורות וכפרים חרבים, שבתיהם הפרימיטיביים למראה, עומדים בסתירה ליכולת הטכנולוגית הגבוהה שהפגינו בוניהם בפסלים ובתבליטים. אולי הם לא היו אותם אנשים? במקומות אחרים יש אבנים הנראות כגלגלי ענק, שלא ברור למה נועדו, אך אף הן מעידות על יכולת טכנולוגית גבוהה.

באי פזורים יותר מ-1,200 בתי אבן עגולים, שהיה צריך להיכנס אליהם בזחילה. באתר אהו וינאפו (Ahu Vinapu) שבחצי האי אורנגו (Orongo) נראות חומות שנבנו ללא שימוש במלט, על ידי סיתות של סלעים בגדלים שונים כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק. הבנייה, שדומה לה ניתן למצוא רק בתרבות האינקה של פרו, היא עוד דוגמה ליכולות הגבוהות במלאכת האבן שהפגינו תושביו הקדומים של האי.

במקומות שונים באי אפשר לראות אבנים מסותתות, שלא ברור למה נועדו

תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב האתרים מצויים לאורך החופים, ולעתים קרובות הפטרוגליפים הם חלק מאתרי פולחן. כמה מבימות הפסלים בנויות מאבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן ציורי סלע מסתוריים. נושאי התרבות הזאת התאפיינו גם בכתב הירוגליפי הקרוי רונגו-רונגו (Rongo-Rongo), שלא פוענח עד היום. אולם האטרקציה עיקרית היא המואי, הפסלים הענקיים. בימים הקרובים יצאתי למסע בעקבותיהם ברכב, ברגל, על גבו של סוס ובצלילה מתחת למים.

קרוב ל-800 פסלים נחצבו בהר הגעש ראנו רארקאו, מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבימות המצויות לאורך כל חופי האי. יש פסלים בגדלים שונים – הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה, ולו הושלם היה גובהו 21 מטר ומשקלו כ-270 טון. הפסל הגדול ביותר העומד הוא בגובה של כ-10 מטר ושוקל 80 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של ארבעה מטרים. במרבית המקרים הפסלים הם מונוליתיים, כלומר חצובים מסלע בודד, ולחלקם כיפת סלע נוספת המכונה פוקאו, המכסה את ראשם – מעין "פאה" גלילית מאבן אדמדמה. הפאות הגדולות ביותר שוקלות כ-12 טון.

צבעי השקיעה משמשים רקע קסום לפסלים המסתוריים

הפסלים הקדומים היו קטנים וקוויהם מחוספסים, אך ככל שהתקדמה היכולת הטכנולוגית של החוצבים, כך הם הלכו והתפתחו. על אף שנוטים לתאר את הפסלים כראשים, למרבית המואי יש כתפיים, זרועות וגוף, שבמשך השנים כוסו בעפר. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר, שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. לכל הפסלים אף ישר, "יווני" כמעט, נחיריים בולטים ועיניים מודגשות. בכמה מהם קושטו העיניים באלמוגים. בכול פעם שמנהיג באחד הכפרים היה מת, היו קרוביו חוצבים מואי במחצבות של ראנו רקאו, ומעבירים אותו בדרך כלשהי אל כפרו, למקום בו יוכל להשקיף על צאצאיו. ילידי האי האמינו שהפסלים ילכדו את ה"מאנה", הכוחות העל-טבעיים של המנהיג. הם האמינו ששמירת המאנה של המנהיגים על האי תוביל לתוצאות חיוביות: הגשם יירד בעתו והיבול יהיה גדול.

הפסלים הוצבו על בימות אבן מיוחדות המכונות אהו (Ahu) – כמה מהפסלים צופים אל הים, אולי כדי להגן מפולש אפשרי, אך מרביתם מסתכלים פנימה, אל יושבי האי, כשגבם אל הים. הפסלים נחצבו בעזרת נקרים מאבן, שאלפים מהם עדיין מפוזרים באזור המחצבה. אין יודעים בוודאות את מטרתם, וקיימות תיאוריות רבות מדוע נוצרו, אך אין ספק כי שימשו למטרות הקשורות בפולחן הדתי. התיאוריה המקובלת ביותר היא שהפסלים מייצגים את האבות הקדומים (כמצבות לקברים), מייצגים אנשים חשובים שחיו בזמן הפיסול ואף היו סמלי מעמד משפחתיים או טוטם. קרוב לוודאי שהחציבה היתה יקרה, בשל הזמן הנדרש לה ובשל הצורך לגרור את הפסלים למרחק רב. נראה שבני האי נלכדו במערבולת של תחרות שלוחת רסן, כשכל קבוצה מנסה לגבור על יריבותיה במפגני עושר ועוצמה, בדומה לפרעונים במצרים, שהתחרו זה בזה בגודל הפירמידות שהקימו (ואולי גם כמו אילי ההון של ימינו, המפגינים את עושרם בבניית בתים מפוארים).

יתכן שהפסלים מייצגים את האבות הקדמונים או שהיו סמלי מעמד משפחתיים

מי יהיה איש הציפור?
הר הגעש רנו קאו, שבדרום מערב האי, צופה אל כמה איונים קטנים המבצבצים ממי האוקיינוס. זה היה הדבר הראשון שראיתי באי. נסעתי בדרך עפר, עצרתי בצד הדרך, מבלי שיהיה אפילו רמז למה שעומד להתגלות כעבור 150 מ'. לפתע פערה האדמה את פיה ולמרגלותי התגלה לוע געשי מושלם, מוצף מים בחלקו ועטור צמחיה מרשימה. הנוף, יפה ככל שיהיה, הוא רק רקע לעניין האמיתי. על שפתו החיצונית של הלוע בנויים בתים עגולים ונמוכים, הפונים לכיוון הים. האתר, הקרוי גם "כפרם של אנשי הציפור", הוא אחד החשובים והמסתוריים באי, הגם שאין בו פסלים גדולים. הריינג'ר העובד כאן טוען שמכאן יצאו השליחים מדי שנה, בדרכם להפוך לטנגטה מאנו, איש הציפור.

התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הובילו להיחלשותו של המלך שנקרא אריקי ולהתחזקותם של מנהיגי השבטים. מדי שנה בחרו מנהיגים אלו נציג מכל שבט, שהיה צריך לשחות לאיון מוטו נוי (Motu Nui) , שנמצא כשני קילומטרים מהחוף, כדי להביא משם ביצה של שחפית כהה – עוף ים בעל זנב ממוזלג, המקנן בצוקים ונקרא בפי אנשי האי מאנוטארה (Manutara). הראשון ששב ובידו ביצה הוכתר כ"איש הציפור" ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. רוב המוטיבים של הפטרוגליפים ברחבי האתר הם של בעלי חיים, ובולטת ביניהם דמותו של איש הציפור. המסורת המוזרה הזאת, התקיימה עד בוא האירופאים הראשונים.

חופי האי. כיצד הגיעו למקום המבודד הזה התושבים המקוריים ומאין באו?

תרבות הראפה נוי באה אל קיצה
שנת 1862 תיזכר לדראון עולם בהיסטוריה של האי. בשנה הזו, טוענים היסטוריונים ואנתרופולוגים, תרבות הראפה נוי באה אל קיצה. פרו, שהוציאה את העבדות מחוץ לחוק בשנות ה-50, נזקקה נואשות לעבודה זולה. הפתרון שמצאו הוביל לחיסול תרבות הראפה נוי. יזמים פרואנים שלחו כמה משלחות לאוקיינוס השקט כדי להביא משם כוח עבודה זול, אך אי הפסחא נחשב למקור הטוב ביותר, הן משום קרבתו היחסית לחוף הדרום אמריקאי ומשום שתושביו לא היו תחת חסות של מדינה אחרת. כאלפיים תושבים נחטפו, כולל לא מעט מנהיגים ואנשים משכילים שידעו לקרוא את לוחות הרונגו-רונגו. קמה צעקה בינלאומית, אבל זה היה מאוחר מדי. רבים מבני האי מתו בדרכם לפרו ורק בודדים שבו לארצם. כמה מהם היו נגועים באבעבועות שחורות וחיש קל פרצה מגיפה באי. ב-1866 נוסד באי מיסיון קתולי. בעוד שחפצים שימושיים רבים של הראפה נוי נשמרו הודות למיסיונרים, אמונתם העתיקה אבדה, כולל המסורת של תחרות איש הציפור.

בשנת 1864 דיווח המיסיונר אז'ן אירו במכתב לממונה עליו כי הוא ראה "בכל הבתים" באי הפסחא מאות לוחיות עץ ומוטות חקוקים באלפי סמלים הירוגליפיים. שנתיים אחר כך אותר רק קומץ מהם. רובם נשרפו, הוחבאו או שימשו לבנייה. הכתב, שקיבל את השם רונגו-רונגו (שמשמעותו, ככל הנראה, "שלום-שלום") הוא הכתב המקורי היחידי באוקיאניה שלפני המאה העשרים. כל הניסיונות לפענח כתב זה לא צלחו, אם כי מדי פעם מתפרסמים מאמרים של בלשנים הטוענים כי הצליחו. הכתב פותח כנראה כתוצאה מהמפגש עם הספרדים בשנת 1770. נראה כי עצם הכתיבה קסמה לילידים ותוך זמן קצר הם המציאו כתב משל עצמם, עשוי מציורים (הירוגליפים). הידע נשמר במשך שלושה דורות, ואז נעלם.

מתרחצים בים. רבים מהתושבים חשים אי נחת מהריבונות הצ'יליאנית

ב-1883 ניצחה צ'ילה את פרו ובוליביה במלחמתה באוקיינוס השקט והחלה לחפש לאן אפשר להתרחב. ב-9 בספטמבר 1888 החתימו הצ'ילנים את המלך אטאמו טקנה על מסמך בספרדית, ממנו הבין רק את המילים "הגנה" ו"ידידות", אך למעשה היה זה הסכם סיפוח של האי לצ'ילה. התרמית הזאת היא הבסיס לחוסר הנחת המופגן שחשים מקומיים רבים כלפי הריבונות הצ'יליאנית.

איך מטיילים ומה רואים?
אי הפסחא אינו מצטיין בנוף מרהיב, למעט הר הגעש רנו קאו, שמראהו יפהפה. טיול רגלי נוסף הוא טיפוס לא קשה אל הפסגה הגבוהה באי, של הר הגעש ראנו ארוי (Rano Aroi). מגובה 510 מ' נשקף האי כולו. הנוף הכללי הוא של לועות געשיים קטנים וצוקים הנופלים אל הים. דרכי עפר מובילות את המטייל בקלות רבה לפסלים בודדים או לכאלו הניצבים בשורה, כמו צופים למקום לא ידוע – לעתים אל האוקיינוס ולעתים אל תוך האי. ל-Tahai מגיעים הרומנטיקנים בעת השקיעה כדי לראות קובץ פסלים שבגבם נצבעים השמים בגווני כתום, ל-Anu Tongariki נוהרים מטיילים חרוצים כדי לראות את הפסלים על רקע צבעי הזריחה המרהיבים.

בלב שונית האלמוגים שוכב לו פסל ענק, שמור להפליא

הריכוז הגדול ביותר של פסלים נמצא ב-Ranu Raraku, על מדרונו של הר געש במרכז האי. במקום לוע ובו אגם, אך גם כאן את ההצגה גונבים הפסלים, הפזורים במלוא הדרם על דופן ההר, אחד מהם, חציבתו נפסקה באמצע.

אפשר לטייל באי בג'יפ, ברגל, באופניים וכדאי שלא להחמיץ רכיבה על סוסים. באחד הבקרים יצאתי לצלול בריף האלמוגים שממערב לאי. בכול הנוגע לעולם החי התת מימי, התאכזבתי מעט. ניתן היה לצפות ליותר מאי פולינזי, אולם נראו שם עוגנים שכוסו באלמוגים, ואפילו פסל ענק, שמסיבה לא ברורה שקע במעמקים. במוזיאון הקטן ניתן לראות דגמים של הסירות הפולינזיות, שחותריהם מן הסתם הם אלו שבנו את האי, או שמא היו אלו אנשים אחרים לגמרי, שהגיע ממקום ומזמן אחר. המסתורין בעינו עומד והשאלה הזאת, כמו רבות אחרות הקשורות במקום הזה, נותרה לא פתורה.

מפת אי הפסחא:

אתר הבית של גילי חסקין – www.gilihaskin.com