מסע של פיכחון – פרנהייט 451

זוהי הזמנה לטיול בעולם לא נעים. הספר שבו נולד העולם הזה קרוי "פרנהייט 451", כתב אותו ריי ברדבורי, מגדולי הסופרים של המדע הבדיוני הקלאסי, שחיבר גם את "רשימות מן המאדים". הרשימות תורגמו לעברית. "פרנהייט", משום מה, דווקא לא (אבל יש גם סרט, בספריות הווידיאו).

הטמפרטורה שבה נייר מודפס בוער היא 451 מעלות פרנהייט, ומכאן שם הספר. העולם שבו הוא מתרחש די דומה לשלנו, למעט נקודה קריטית אחת: אסור שיהיו בו ספרים. מדוע? מקורות הצו השלטוני לוטים בערפל: ההוראה ניתנה מזמן, וגם היא כבר לא מצויה בדפוס, כך שאי אפשר לדעת.

במקום ספרים יש מסך ענקי בכל בית, שמשדר ליושביו חידונים ושעשועונים וטלנובלות וקומדיות נמוכות מצח, 24 שעות ביממה. התכנים שבוקעים מן המסך הם מין תערובת של מבחר להיטי ערוץ 2, מוגשים בידי מנחים עם אנרגיות מניאקיות, כמו אלה מערוץ הילדים. במלה אחת: סיוט. במיוחד אם הצופה נאבק לשמר את שרידי האונה השמאלית של מוחו, שם מתרחשים תהליכים מילוליים שמובילים ליצירת מחשבות עצמאיות.

ולמה שניסע לשם בכלל? מפני שהעולם שברדבורי מתאר איננו אפשרות תיאורטית בלתי מתקבלת על הדעת. במאה הנאורה שלנו, היו מי ששרפו ספרים בכיכר השוק: לטעמם של הנאצים, "אמיל והבלשים" היה חתרני מדי. לטעמם של השלטונות הסובייטיים, כל מה שנדף ממנו ניחוח קל של חירות היה מסוכן. הם לא הרבו בשרפה פומבית של ספרים, ובמקום זה, מתוך מחשבה צלולה ותועלתנית, בחרו לחסל את היוצרים.

גם בדמוקרטיות הכי מתוחכמות, חופש המידע אינו רעיון בלתי מעורער. תמיד יימצאו נימוקים טובים למנוע אותו. פעם מפני שזה מעליב את המוסלמים, ולכן אי אפשר למצוא את "פסוקי השטן" במדינות שבהן נשים יוצאות לרחוב בגלימה שחורה ורעלה. פעם מפני שזה "משחית את נפש הנוער", ולכן "תום סוייר" של מארק טוויין ירד, בשנים האחרונות, ממדפים של מאות ספריות בבתי הספר בארצות הברית.

ב"פרנהייט" מנגנון ההכחדה ההמונית של ספרים הוא פשוט, ברוטאלי ויעיל. הממשלה, או כוחות השוק, או מה שזה לא יהיה, שולחים אליך הביתה איש עם מבער כדי להשמיד את הדפים המודפסים שמישהו הלשין שהחבאת. גאי מונטאג, אחד המבעירים, עושה את מלאכתו נאמנה עד שאשה אחת נשרפת יחד עם הספרים האסורים שלה. הוא מתחיל לחשוב. הוא קורא בספר אסור אחד ובעוד אחד. לאט לאט הוא מתנתק ממשפחתו, אוסף קטן של זומבים שצמודים למסך הענקי. בסופו של דבר הוא גם מגיע לקהילה קטנה של נוודים חתרנים, שכל אחד מהם מתחייב ללמוד ספר אחד בעל פה, למען הדורות הבאים. סיפור פשוט, עולם מצמרר, מפני שהוא אפשרי. מפני שהוא נוגע באימה גדולה: אובדן חירות המחשבה האישית, שבלעדיה לא היינו בני אדם אלא רק זומבים בשירות הממשלה, עם מבער או בלי.

כמטיילים, אנחנו פטורים בדרך כלל מן הצורך לחוות את המקום שנגלה לעינינו כפי שחווים אותו בני המקום. ישראלים אינם נוסעים לתורכיה כשבידיהם שלטים נגד דיכוי הכורדים. עיתונאים עזי נפש לא מסתכנים בטיול לאפגניסטאן כדי לחיות שם, ולו יום אחד, כאשה נטולת זכויות. תרמילאי בר דעת לא יפגין בכיכר העיר בלהסה, טיבט, את הערצתו לדלאי לאמה, מול כידונים מנצנצים של כוחות השיטור הסיניים. לתייר תמיד שמורה זכות לבחור לעצמו רק נתח מן החוויה המקומית, במקום לסבול את המכלול, ואחר כך לשוב הביתה ולהתענג על יתרונות חירותו היחסית.

אבל אנחנו לא רק מטיילים אלא גם בני אדם חושבים, ואי שם באונה השמאלית שלנו מצוי גרעין של עיקרון בדבר הדמיון הבסיסי בין כל בני האדם, באשר הם. מתוך זה נגזרו, פעם אחר פעם, כל הרעיונות הטובים אודות החירות כזכות אנוש. הרעיונות הללו לא היו שורדים חצי שעה בעולם של ריי ברדבורי, ברוסיה הסטאליניסטית, בדרום אפריקה הלבנה, בצ'ילה של פינושה, באפגניסטאן של הטאליבאן ובעשרות מדינות קטנות וגדולות לאורך ההיסטוריה של המאה ה־20.

למטיילים של ראשית המילניום, הייתי מציעה לסור לספריות הווידיאו ולהצטייד בעותק של הסרט "פרנהייט 451". כדי להתבונן בעולם באורח מפוכח יותר, כדי לראות את מה שמצוי מעבר לחוויה של הנוסע, צריך לפעמים להצטייד בתמונה של מציאות אלטרנטיבית מחרידה, כזו שהנוסע, בסופו של דבר, ייאבק נגדה, מתוך אמונה שלאף אחד לא מגיע לחיות בעולם כזה. ודאי לא באלף חדש ומופלא.