בדרך צפונה ממונטנגרו לכיוון סרביה, ביום הלפני אחרון של הטיול, אנחנו עוצרים לצלם סוס הרועה בשדה פסטורלי של סיתווניות. בחצר שמאחוריו, בעל הבית קוטף שזיפים מאחד העצים. לפתע הוא חדל ממלאכתו, ומתקרב אלינו חמור סבר. אנחנו בטוחים שהוא עומד לנזוף בנו על שהתקרבנו מדי לשטח שלו ולשלוח אותנו לדרכנו. בפועל, הוא מושיט לנו חופן שזיפים שהרגע נקטפו, ומזמין אותנו לסיור בחוותו הצנועה, כולל הרמת כוסית ראקיה תוצרת בית איתו ועם אשתו.
הסצנה הזו מסכמת היטב את ההתרשמות שלנו מהאזור המקסים והמרתק, והקצת פחות מוכר, של דרום סרביה וצפון מונטנגרו – טבע יפהפה, לא מלוטש במובן החיובי, והרבה אנשים מחוספסים למראה, אך נדיבים ומזמינים.
אנחנו, רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק, צלמים בני 50+, אוהבים לטייל בטבע, בעיקר בעונות המעבר.
הלוח העברי סידר השנה יופי של חגים, "מעורסלים" היטב בין סופי שבוע, אז שריינו את התאריכים מבעוד מועד, וכל מה שנותר לנו היה לבחור יעד. לבסוף, אחרי התלבטות בין מספר אפשרויות, בחרנו, כמעט ספונטנית, אבל עם אינטואיציה בריאה, לנסוע לדרום סרביה וצפון מונטנגרו, ואנחנו לא מצטערים על כך לרגע.
נוף מכביש P14 במונטנגרו (צילום אורית גוטרבוים-פרטוק)
שני כוכבים
הקונספט שבחרנו הפעם היה להתמקם בשני יעדים, האחד בסרביה והשני במונטנגרו, לשהות מספר ימים בכל אחד, ולצאת מהם לטיולים בסביבה. "שני כוכבים" קראנו לזה.
כהרגלנו, ועם הפריבילגיה של טיול מחוץ לעונה, הזמנו מראש רק את הרכב לכל ימי הטיול, ואת 2 המלונות הראשונים, והותרנו כל היתר לבחירה ספונטנית ומותאמת חשק ומזג אוויר. כרגיל, זו גם התגלתה כבחירה מוצלחת.
אחרי טיסת ערב ישירה וקצרה לבלגרד שבסרביה נחתנו בשדה התעופה הבינלאומי ע"ש טסלה, והתמקמנו במלון סמוך שהזמנו מראש, כולל שירות שאטל יעיל וזול הלוך וחזור. בבוקר, שכבר קיבל את פנינו באוויר קריר ומזמין, חזרנו רעננים לשדה וחברנו לרכב השכור שהזמנו עוד מהארץ, בתהליך מהיר ונוח.
נוף טיפוסי בדרך (צילום רפי קורן)
זלאטיבור והסביבה, סרביה
נמרצים וסקרנים שמנו פעמינו אל עבר היעד הראשון שלנו – העיירה זלאטיבור ZLATIBOR, בחורף עיירת סקי יפהפיה בדרום מערב סרביה, שבעונת הסתיו כמובן אינה מושלגת, אך מתמרקת ונמצאת בתנופת בניה לקראת החורף. במשך שלושה ימים התארחנו במלון חמישה כוכבים מפנק, שכלל ארוחות חצי פנסיון עשירות, בריכות מקורות, ספא עם ג'קוזי ומגוון חדרי סאונה, וחדרים מרווחים, במחירים שאנחנו לא מכירים מהארץ – כ-450 יורו ל-3 לילות (מומלץ להזמין ישירות דרך אתר המלון). שירותי המלון פינקו אותנו בבוקר (אח, הבוריק של ארוחת הבוקר…!) ובערב (רחצת ערב בבריכה וסאונה לפני ארוחה רבת אפשרויות), ואת רוב היום בילינו כמובן בחוץ.
האזור סביב זלאטיבור שופע באטרקציות, מהליכה רגועה ביער, דרך שייט נהרות ורכיבה על אופניים ועד רכיבה על סוסים, טרקים, טיפוס הרים, דהירה קשוחה על טרקטורונים, ועוד. כן אפשר למצוא בו גם מענה חביב לרכישות מזכרות ומתנות תיירותיות למדיי, אך אותנטיות.
מוקדי העניין העיקריים בחבל הארץ הזה מגוונים – הפארק הלאומי טארה TARA (שמרכזו בעיירה הקטנה מיטרובאץ') ובו מסלולי הליכה יפים ותצפיות נהדרות, כולל על מפגש הגבול בין סרביה ובוסניה-הרצגובינה (BANSKJA STENA) (לא להתבלבל עם נהר טארה שזורם במונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה, אליו נגיע בהמשך), מוקרה גורה MOKRA GORA, כפר עתיק ממנו יוצאים לנסיעה ברכבת קיטור עתיקה (הרגשנו שזה תיירותי מדי עבורנו וויתרנו על הנסיעה ברכבת), תצפית יפהפיה על בית מיוחד באמצע נהר דרינה DRINA, אליה מומלץ להגיע לקראת שקיעה. בנוסף, מסלול הליכה קצר שבסופו תצפית על נהר מפותל במיוחד (UVAC VIDIKOVAC MOLITVA), בהופעת אורח של הנשרים שחגים מעליו, ומסלול יפהפה בין סדרת מפלים קטנים ופוטוגניים (GOSTILJE Waterfalls).
בניסקה סטנה (Banjska Stena) – פארק טארה (צילום אורית גוטרבוים-פרטוק)
הגשר על נהר טארה (צילום אורית גוטרבוים-פרטוק)
מפלי גוסטיליה (צילום רפי קורן)
מסגד בכפר מוסלמי בדרום סרביה מפלי גוסטיליה (צילום רפי קורן)
מוקרה גורה (צילום רפי קורן)
דיסנילנד פרטי בכפר סרבי (צילום רפי קורן)
ביום הראשון טיילנו במרחב שממערב ומצפון לזלטיבור, ולמחרת נסענו דרומה ומזרחה. האזור הזה פחות מתויר והתשתיות בסיסיות יותר. נסענו באזור חקלאי מיוער בחלקו, משובץ כפרים מוסלמים קטנים עם מסגדים מרשימים, ואפילו בית פרטי דמוי-דיסנילנד שמישהו בנה סתם כך במעלה הגבעה.
החוויה האמיתית היתה הדרך והמפגשים האקראיים שזימנה לנו, בין הבתים המחופים בגגות קש, עצי הנשירים העמוסים לעייפה, ומצבורי החציר הגדולים שנאספים לקראת החורף (ראו הרחבה כאן). פגשנו נערה מוסלמית בת 17, בשם אסיה, שרעתה פרות שנהנו מטבילה בנחל, פועלים שהעמיסו תוך דקות משאית עם שקי תפוחי אדמה, חוטב עצים מחוספס ופוטוגני, זוג מבוגר שאסף תפוחי אדמה בגינתו הצנועה וכיסח את העשבים בה עם חרמש, ואפילו כיפה אדומה שמכרה לנו שיקוי אלכוהולי מתוצרת עצמית, שעד רגע זה לא ברור מה הוא הכיל, אבל חימם, שלא לומר שרף, לנו את הלב, וגם ליווה ונתן נופך חגיגי לארוחת ראש השנה שעשינו במלון. כולם האירו לנו פנים ושיתפו פעולה עם הצילומים, גם ללא תקשורת מילולית.
באסם לצד הדרך (צילום אורית גוטרבוים-פרטוק)
חוטב העצים הסרבי (צילום אורית גוטרבוים-פרטוק)
ז'בליאק והסביבה, מונטנגרו
אחרי שלושה ימים חצינו את הגבול למונטנגרו והתמקמנו בכוכב השני – העיירה ז'בליאק ZABLJAK. מעניין לחפור קצת בהיסטוריה העקובה מדם של האזור הזה ולהיזכר שעד לא מזמן (2006) סרביה ומונטנגרו היוו מדינה אחת, אחרי שנותרו שריד אחרון ליוגוסלביה הגדולה (ובשמה המלא – הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה), עם פרישתן של קרואטיה-סלובניה-מקדוניה-בוסניה והרצגובינה. בכל אופן, ז'בליאק הפסטורלית היא עיירת סקי שקטה בליבו של אזור נפלא ומושלם לטיולים.
הנוף מתחלף והופך דרמטי. אנחנו מטפסים מעל העננים ולא מפסיקים להתפעל מהדרך היפהפיה, מטעי הפירות שלצידה, וההרים הדומיננטים של רכס הדורמיטור DORMITOR, שמתגלים מבעד לערפילים.
לאחר נסיעה קצרה ממעבר הגבול, אנחנו חוצים את גשר טארה Đurđevića Tara Bridge המרשים, וממשיכים ישירות לעיירה ז'בליאק. גולת הכותרת של האזור הוא "האגם השחור" שקל להקיף אותו, ונעים לשבת במסעדה החמימה שבגדה המערבית שלו. למרות שמו, צבעו של האגם הוא דווקא טורקיז חזק. הגשם הדק, אך העיקש, מאתגר מעט,️ אבל לא פוגם בתחושת האושר הפסטורלי שאנחנו חווים, ועדיין מאפשר ליהנות, וגם לצלם, את היופי (וגם מאפשר לנו לחזות בו כמעט לבד).
למחרת, בהמלצתה של המארחת החביבה שלנו, לאור תחזית מזג האוויר, ובשינוי ספונטני על הבוקר של התכנית המקורית, בחרנו להישאר באיזור ז'בליאק (אחד היתרונות של אי הזמנת כל המלונות מראש). שבעים ומרוצים מההחלטה, חצינו דרך העננים על כביש P-14 את שמורת דורמיטור האימתנית, ובה עשרות פסגות שמגיעות עד גובה של 2500 מ' מעל פני הים. למרות שהשם "דורמיטור" עושה קונוטציה מרדימה, מדובר באחד מתאי השטח הדרמטיים והעוצמתיים שיצא לנו לחוות ולתעד בשנים האחרונות. זהו אחד מארבעת הפארקים הלאומיים של מונטנגרו. שטחו כמעט 400 קמ"ר, והוא מוגדר כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו. יש בו כמעט 50 פסגות מעל גובה 2000 מטר וכ 20 אגמים קטנים, שהמפורסם שבהם הוא, כאמור, האגם השחור.
ערפילים במונטנגרו (צילום רפי קורן)
נוף דרמטי בדורמיטור (צילום רפי קורן)
מקלחת יער (צילום רפי קורן)
הגשם לא עוצר אותנו – האגם השחור (צילום רפי קורן)
האגם השחור בשקיעה (צילום רפי קורן)
את החלק הראשון של היום הקדשנו לחציית ההרים בנסיעה נינוחה מערבה לצידו השני של הרכס הקשוח, כשהעננים טסים במהירות והכביש הצר מתפתל מעלה-מטה. מלבד הפוגות צילום בלתי נמנעות, עצרנו רק לקפה חזק-טורבו בתוספת פינוק-הבית המפתיע בדמות צ'ייסר ראקיה (הברנדי המקומי) מבעל הבית החביב, מה שיתגלה לנו אחר כך כהכנסת אורחים טיפוסית ומשמחת בכל פעם מחדש. בהמשך הדרך הגענו לתצפית יפהפיה על קניון פיבה (PIVA) והאגם התכול. כשפנינו לחזור מזרחה, מזג האוויר התבהר, וסיפק הזדמנויות צילום חדשות, כולל הרים מחורצים, עדרי צאן וערימות חציר מרשימות. בשובנו בסוף היום ניצלנו את הראות הנהדרת לסיבוב נוסף באגם השחור, כולל צילום שקיעה בחשיפה ארוכה, רגע לפני שסיכמנו את היום במסעדה מקומית טעימה וזולה.
ביום הבא, שמנו פעמינו מזרחה אל עבר שמורת ביוגרסקה גורה BIOGRADSKA GORA. הדרך לשמורה היפהפיה מתפתלת לאורכו של נהר טארה המרשים, שזורם בקניון השני הכי עמוק בעולם! בצידי הכביש משובצים כפרים קטנטנים, מטעי פרי, מפלים פוטוגניים, פרות וכבשים, ומקומיים שעוסקים באיטיות בהכנות לחורף. העצים שמתחילים לשנות את צבעם לאדום-כתום-צהוב, מסמנים שהוא ממש מעבר לפינה. נקודת עצירה מומלצת לחילוץ איברים בדרך היא מסלול קצרצר בין מפלים קטנים אך שוצפים ב- TARA SPRINGS PARK.
ההליכה בין העצים הכהים מסביב לאגם ביוגרסקה הזכירה לנו שהיפנים קוראים לזה "מקלחת יער", ומאמינים שלשהייה ביערות יש סגולות מרפאות כמו הפחתת מתחים, ירידה בלחץ הדם ובקצב הלב. אנחנו מאמינים שהליכה של 4 ק"מ ביער, עוזרת להוריד את המאפה המושחת איתו פתחנו את היום.
בדרך חזרה לז'בליאק אנחנו פוגשים במנזר דוברילובינה את האחות מקרינה שמברכת אותנו בעברית, תוך כדי גריפת עלים בשדה. לפני שנשתגע מרוב רוגע ושלווה, החלטנו לסכם את היום עם הקפצת אדרנלין בדמות גלישת אומגה (ZIP LINE) מצד אחד של הנהר לצידו השני. בכלל, אזור ז'בליאק מלא באופציות לפעילויות אתגריות מהנות שמתאימות לכל המשפחה – בין היתר, ראפטינג, פארקי חבלים, רכיבה על סוסים, וכאמור – מתקני אומגה שפרוסים מעל הקניון העמוק.
בז'בליאק התגוררנו ב-Borovnica sweet apartments אחרי שקראנו על המקום המלצות חמות, ונהנינו מהאירוח הנהדר של ורה, ובמיוחד מארוחות הבוקר המגוונות והטעימות שהיא מכינה לאורחיה מדי יום, עליהן עשתה לנו פרומו בכל בוקר, לגבי בוקר המחרת. ואם נצטט: "ביקוז יו אר היר פור טרי דייז, טומורו איי ויל מייק יו מיי ספיישל צ'יז פאי".
אחרי שלושה ימים נוספים חזרנו צפונה לבלגרד, דרך לילה נוסף בזלאטיבור, שגם סיפק לנו עוד הזדמנות ליהנות מהעיר עצמה, והאגם במרכזה, ואיזור התיירות השוקק אך הנעים, כולל דוכני הריבות והדבש, ומוצרי העץ והצמר הבלתי נמנעים. הזדמנות לרכוש מתנות. אנחנו אגב בחרנו לקנות את הריבות שלנו בסופר מקומי בעיירה שמחוץ לאיזורי התיירות, רכישה יותר משתלמת ולדעתנו גם יותר איכותית ומפוקחת.
אגם פיבה (צילום רפי קורן)
אינטרקציה קלאסית (צילום רפי קורן)
הנזירה מקרינה (צילום אורית גוטרבוים-פרטוק)
באגם השחור במונטנגרו (צילום אורית גוטרבוים-פרטוק)
בדרך לבלגרד
בחרנו לנסוע בדרכים צדדיות, והן סיפקו לנו שפע של מפגשים מרגשים ומרתקים (ראו הרחבה במסגרת). משני עברי הגבול פגשנו גברים שעוסקים בזיקוק ראקיה חזקה ובועטת, דבוראי שרודה דבש מעשרות כוורות צבעוניות בחצרו ונזירים פוטוגנים במיוחד במנזר מבודד לצד הדרך. עם כולם תקשרנו, למרות קשיים משמעותיים בהבנת השפה, ונהנינו משיתוף פעולה בצילומים.
בערב שלפני הטיסה הביתה הגענו לבלגרד, ושוב חיפשנו מלון קרוב לשדה התעופה. איתרנו מלון-בית צף בשם SWAN על נהר סאבה (SAVA), אחד מיובלי הדנובה, ונהננו מחוויה מיוחדת ומתנדנדת קלות, ובעיקר מהתצפית על הזריחה הפוטוגנית שעלתה מעברו של גשר המיתרים של העיר.
לסיכום – שוב הבנו עד כמה ההחלטה לנסוע בעונת הסתיו נכונה לנו. מזג האויר מושלם, גם אם יכול לרדת גשם ולהיות קריר לסירוגין, היעדים לא עמוסים, הדרכים נוחות והמחירים יורדים. בנוסף, כצלמים, מרתקת אותנו הגישה למקומות מיוחדים, ולתיעוד מעבר העונות וההכנות לחורף. חבל הארץ בו טיילנו, יכול להיות מחוספס ולא מהוקצע, אבל מצאנו שזה חלק משמעותי בקסם שלו. נעים לטייל במחירים שפויים, ולסיים, למשל, ארוחה זוגית מלאה, בפחות מ 100 שקלים.
אנחנו ממליצים בחום!
לידיה הסרבית הקתולית (צילום אורית גוטרבוים-פרטוק)
מידע מעשי וטיפים
- כדאי לבדוק אפשרות של טיסה חזרה מפודגוריצה או מטיוואט שבמונטנגרו, ולא לחזור עד בלגרד.
- האזור מלא בכפרים, עיירות ומנזרים. מומלץ לרדת מהכביש הראשי ופשוט להסתובב. פגשנו ככה אנשים נפלאים, שפתחו לנו את ליבם ואת ביתם.
- בחלק גדול מהמקומות, בעיקר מחוץ לעיר, לא מדברים אנגלית. בסופו של דבר, תמיד הסתדרנו בסיוע פנטומימה ויכולת אלתור.
- מעברי הגבול קלים ופשוטים, אפילו לא יורדים מהרכב, וגם אין בעיה לעבור למונטנגרו עם הרכב השכור מסרביה, ובחזרה.
- המטבע המקומי בסרביה הוא דינר סרבי. את ההמרה עשינו בבוקר הראשון בזלאטיבור (במלונות גם ניתן לשלם ביורו ותקבלו עודף במטבע המקומי, שיכול לפתור את השעות הראשונות). במונטנגרו – יורו.
- רמת התשתיות מגוונת – מצד אחד נסללו כבישים מודרניים מעולים, ומנגד כביש שנגמר בפתאומיות והופך לדרך עפר, גם אם הוא מוביל לתצפית מוכרת. כדאי להקצות מספיק זמן מראש, ולהבין שנסיעה של 100 ק"מ יכולה לקחת גם כמעט שעתיים.
- והעצה האחרונה, שתמיד עובדת לנו: תהיו ספונטניים, הקשיבו לעצמכם ולהמלצות ממקומיים, אל תהיו נעולים על תכנית, במיוחד בטיול שלא בעונה שמחייב גם התאמה למזג האוויר, והשאירו מראש פתח לשינויים ולזרימה. ומעל לכל, בכל יעד שתהיו, כל עוד אתם נהנים בו ומפיקים ממנו את המיטב, אין שום משמעות לסימון "וי" על כל יעד אחר אליו לא תגיעו.
הבית על נהר הדרינה (צילום רפי קורן)
זריחה מיוחדת על נהר סאבה (צילום רפי קורן)
לקריאה נוספת – "תעבירו את זה הלאה" – מפגשים חוצי גבולות
אורית גוטרבוים פרטוק ורפי קורן, זוג מכרכור בשנות ה-50 המוקדמות לחייהם, אוהבים לטייל, לצלם, ולספר סיפורים.
אורית, אם לארבעה בנים, בעלת משרד עורכי דין.
רפי, אב לבן ובת, מתמחה בהדרכת צילום בארץ ובחו"ל לצלמים מקצועיים ולחובבי צילום. מוזמנים לעקוב:
photog-rafi.com
facebook.com/photog.rafi.koren
מלבד מסעות הצילום של רפי בעולם, וצילומים בארץ, רפי ואורית מקפידים לצאת אחת לכמה חודשים לטיול זוגי בחו"ל, לגמוע מרחקים, לראות טבע ונוף ולצלם.
ג׳אני הגיב:
הייתי. סרביה ומונטנגרו שובות לב.