פנינו לדרום אתיופיה. בנסיעות קופצניות ארוכות מדי יום, בדרכי עפר מחוררות בבורות, בין עצי שיטה סוככנית ותילים גבוהים של טרמיטים, גילינו את בתי העץ והקש החבויים של השבטים.
שבטים בהם עשרות אלפי אנשים שנדמה שעבורם הזמן קפא מלכת כיוון שהם שומרים על מנהגים, מראה ואורח חיים מסורתי – אבל הם מורעלי תיירות. הם גובים תשלום על כל "קליק מצלמה", מתגודדים סביבך ומנהלים משא ומתן כלכלי מודרני מדוגם. זה הפער, המרחק שנוצר, בין הרצון האגואיסטי שלנו לשימור האותנטיות שלהם והריגוש שלנו, לבין השינוי והשיפור בתנאי החיים שלהם, שאותם הם מבקשים לעצמם.
במהלך הטיול זכינו להכיר את הופי, בן לשבט המורסי שעזב את הכפר ועבר לגור ב"עיר". לשמחתנו הוא הזמין אותנו להצטרף אליו לביקור של משפחתו שנותרה בכפר. כפר שכוח-אל ולא מתויר, באזור שמאוכלס בכ-14,000 בני שבט המורסי, הגרים ב-47 כפרים. שבט המורסי נחשב לאחד השבטים הציוריים והמיוחדים ביותר בעמק נהר האומו, קרוב לגבול סודן ואתיופיה.
שבט המורסי נחשב לאחד השבטים הציוריים והמיוחדים ביותר בעמק נהר האומו
אל שבט המורסי
בוואן ישן ומקרטע, שהתחפש לג'יפ, יצאנו לדרך אפריקאית מאובקת שחלקה חדרה לתוככי הג'ונגל. עצרנו לקנות לבני משפחתו ולשבט שני אשכולות בננות, אותם העמסנו על הגג. גשם עז החל לרדת והדרך המסולעת הפכה לבוצית. לאורכה חלפו על פנינו – בבונים, דיקדיקים, פניניות וחזירי יבלות. לאחר שעתיים של טלטול בנופים מרהיבים, פנה לפתע הרכב אל בין העצים. שם, כמעט מוסוות, התגלו לנו הבקתות של שבט המורסי – כיפות הדומות ל"איגלו" אסקימואי, בגובה של מטר וקצת, עשויות קונסטרוקציה של ענפים המכוסים קש. ביניהן ישבו בני השבט על הבוץ.
בני השבט שמחו לראות מבעד לגשם הזלעפות, את בן דודם – הופי, אך אולי יותר מזה שמחו לראות אותנו תחת מטריות. בתוך רגעים ספורים בלבד, הצטופפו איתן תחת המטריות, כל בני הכפר. המשפחות פוליגמיות, כל אישה כאן "נקנתה" תמורת 38 פרות וקלצ'ניקוב אחד (מה שנדרש להגנת השבט מטורפים ומשבטים אחרים). מקל הנעוץ מחוץ לבקתה מורה לבעל שאשתו מתייחדת ברגע זה ממש עם בעליו של המקל. מה שאולי לא מקל על הבעל… הילדים שייוולדו יטופלו על ידי הבעל.
בני השבט שלא יוצאים מתחומי הג'ונגל הקיפו אותנו וביקשו מייד תרופות, בעיקר עבור העיניים הדלוקות שלהם. טוב שהבאנו איתנו הרבה… הנשים החלו למשש את סנדליי, התלהבו מכך שהם עשויים חבלים. הן מיששו את האף ה"לא פחוס" של בעלי, והנערים – את שרירי זרועותיו.
למדנו עובדות לא פשוטות על שבט המורסי. שידוך נעשה מגיל צעיר, על ידי המשפחות ובמתן בקר כנדוניה. עם הגיעם לגיל ההתבגרות נערך קרב מקלות בין שני כפרים, ובין החתן המיועד לנציג מהכפר של הכלה. הקרבות מגיעים עד לזוב דם. אם החתן המיועד יפסיד בקרב, תחפש הכלה חתן אחר והפרות שניתנו עוד בילדותה, יוחזרו למשפחתו.
שידוך נעשה מגיל צעיר, על ידי המשפחות ובמתן בקר כנדוניה. עם הגיעם לגיל ההתבגרות נערך קרב מקלות בין שני כפרים, ובין החתן המיועד לנציג מהכפר של הכלה
צלחות חרס כקישוט
אך מה שריתק אותנו ומשך את תשומת לבנו היו צלחות החרס שחוררו לשם קישוט, את השפה התחתונה של בנות השבט.
בתי שאלה את הוטי, בת ה-16, שעמדה איתה תחת המטרייה, מתי ואיך הוכנסו דסקית החרס לתוך השפה שלה (כמובן בעזרת תיווך המדריך).
הוטי סיפרה לנו שאמה חוררה לה את השפה התחתונה באמצעות סכין גילוח וענפים למיניהם וללא הרדמה, כאשר הגיעה לגיל ההתבגרות.
הנקב הראשוני היה באורך של כשני ס"מ אליו הכניסה אמה תחילה, פיסת עץ. עם הגלדת הפצע, הוחלפה פיסת העץ בפיסה גדולה וכבדה יותר, עד שזו הוחלפה בצלחת חרס קטנה. גם צלחת החרס, הוחלפה בהדרגה בצלחת גדולה יותר ויותר.
כדי לאפשר את השחלת צלחת השפה מהחרס, נדרשה הוטי, בדומה לשאר בנות השבט, לעקור את שתי השיניים התחתונות הקדמיות.
זהו תהליך כואב וממושך אך הנערות נושאות אותו בגבורה משום שצלחת גדולה יותר נחשבת לאידאל היופי הנשי בשבט ומשמעה מוהר גבוה יותר שיינתן עבורה.
גודלה של צלחת השפה מהווה סמל סטטוס למעמדה של האישה. ככל שצלחת השפה גדולה יותר, כך מעמדה החברתי-כלכלי של האישה גבוה יותר וכמות הבקר הניתנת תמורתה ככלה עולה ויכול להגיע אפילו ל 60 פרות! הוטי "נקנתה" תמורת 38 פרות וקלצ'ניקוב אחד – הנדרש להגנת השבט מטורפים ומשבטים אחרים.
תהליך דומה קורה גם בתנוך אוזניהן, אלא שלתוך הנקב הזה הן תכנסנה דיסקיות מעץ.
צלחת גדולה יותר נחשבת לאידאל היופי הנשי בשבט ומשמעה מוהר גבוה יותר שיינתן עבורה
מאחר ודיסקית החרס מאד כבדה ומכבידה עליהן, לאחר הנישואין, כשהן עוסקות בפעולות הבית היומיומיות הן מוציאות אותה. מה שגורם לשפה התחתונה להפוך לרפויה ולהיראות כשארית בשר שמוטה.
מפגש עם תרבויות עמק האומו מצביע על כך שתרבות הניתוחים הפלסטיים השכיחים בתרבות המערב, אינה תופעה מודרנית ייחודית, אלא המשכה של מסורת תרבות אסתטיקה אכזרית המתקיימת בעולם מזה אלפי שנים.
לעת ערב, יצאנו חזרה לדרכנו, מג'עג'עים באותה הדרך ואל נמל התעופה. טיולנו עמד להסתיים והתגעגענו לבית ולאוכל טעים.
לרוע מזלנו, הוואן הנמוך חטף מכה שחוררה את מיכל הדלק. נכנסנו למרוץ נגד איבוד הזמן והדלק, כשאנחנו מותירים מאחורינו זרזיף קווי דק על הדרך הבוצית, התלולה והבלתי נגמרת. בשלב מסוים התעשת הנהג ופתר את הבעיה בעזרת ריבוע סבון שמעך עם מעט מים ודחק לחור שנוצר במכל הדלק, כטלאי, וזאת אף על פי שמעולם לא שמע על מקגאייוור. למרבה הפלא זה החזיק מעמד…
סיכום חוויית הטיול המשפחתי שלנו
בדרך לנמל התעופה העלינו כמיטב המשחק המסורתי שלנו, אסוציאציות המסכמות עבורנו את חוויית הטיול המשפחתי באתיופיה:
- התשתית התקשורתית האיטית יותר מיוני דואר
- הפסקות החשמל התכופות שהפכו לתופעה מהיציבות ביותר באתיופיה
- הפנטה הכתומה המוגשת חמה, נטולת גזים, בכד קרמיקה שחור עם צוואר ארוך
- הדרך שבה למדנו לומר שלום, בעזרת נגיעת כתף ימין בכתף שמאל של האחר
- החוק שהוא בגדר המלצה בלבד
- המפגש עם אוכלוסייה מכניסת אורחים שיש לה גאווה לאומית עם היסטוריה מהעתיקות בעולם
- ונוה – שבגלל תלתליו הארוכים חשבו שהוא בת, וכשחזר לארץ הדבר הראשון שעשה, היה להסתפר…
התמודדנו עם אתגרים ותנאי מחיה לא פשוטים, אותם בחרנו לחוות בדרך של הומור וחיבוק משפחתי. היה מדהים.
לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor