מסע מאתגר ביוון

את המסע נתחיל באיגומניצה (Igoumenitsa) שלחוף הים היוני ונסיים כעבור 1,217 קילומטרים בנמל לאכסנדרופולי (Alexandroupoli) הסמוך לגבול עם תורכיה. לא רק המרחק מאתגר אותנו אל גם הרצון לסיים את המסע בתוך 11 הימים שהקצבנו לעצמנו. את רוב הדרך אפשר לעבור באופני הרים, אבל על פי תנאי השטח, מן הסתם נזדקק גם לג'יפ, לקיאק ולנעלי הליכה.

מחפשים אוצרות בהר
אנחנו קמים השכם בבוקר ורוחצים במי הים הקרירים. באיגומניצה אנחנו בודקים את האופניים ומוודאים שהבלמים, ההילוכים, הצמיגים והשרשראות תקינים. השביל תובעני, והכל מוכרח להיות תקין לגמרי לפני שיוצאים לדרך. לאחר שסימנו את השביל במפות שלנו, אנחנו נוסעים בעקבות הסימנים הצהובים שמסמנים את המסלול אל עבר הכפש הנטוש אמבליה (Ambelia). אנחנו עוברים דרך גבעות עגלגלות עם צמחייה נמוכה ודרך עיירות ריקות ומתקרבים אל פרמיתיה (Paramythia). אפשר לראות למרחק קילומטרים את העבודות על כביש אגנטיה, שהפכו את הנוף לאתר בנייה ענקי והותירו צלקות בצדי ההר. אמנם האגנטיה היא אחת העבודות הציבוריות הראשונות שתוכננו לפי תקנים של איכות הסביבה, אבל בפרויקט בסדר גודל כזה, זה לא משנה באילו אמצעי זהירות נוקטים – אפשר לדבר רק על צמצום הנזק לסביבה, לא על הימנעות ממנו.

אנחנו משאירים מאחור את רכס פרמיתיה ומגיעים לאתר העתיק דודוני
(Dodoni), לרגלי הר טומרוס (Tomaros). "ההר בעל שתי הפסגות ומאה המעיינות". האגדה מספרת שיצאו המעיר טבס שתי יונים שחורות: אחת מהן הקימה בלוב מקדש לכבוד זאוס, והאחרת הגיעה לדודוני והכריזה ששם יש לבנות אורקל לכבוד זאוס. דודוני הוא האורקל העתיק ביותר ביוון, ולתקופה מסוימת, היחיד. הוא היה פעיל מכאלפיים לפני הספירה ועד המאה הרביעים לספירה, אז החליפה הנצרות את האמונה באלים.
אנחנו משאירים את האופניים בכניסה לשרידי תיאטרון עתיק. במושבים האלה ישב פעם קהל שצפה ביצירות המופת של טובי המחזאים. מאוחר יותר, תחת השלטון הרומי, שימש התיאטרון זירת קרבות, ובשורות הראשונות נבנתה חומה כדי להגן על הקהל.

השמש כבר מתחילה לשקוע, ואנחנו מתקרבים לעיר ההיסטורית יואנינה
(Ioannina), שיושבת על גדות מימיו השלווים של אגם פמבוטיס (Pamvotis), בצילו של הר מיציקלי (Mitsikeli). הסימנים הצהובים מפצירים בנו להמשיך מעלה, אל עבר רכס לאקמוס (Lakmos). מחוץ לכפר גוטיסטה
(Gotista) אנחנו מאבדים את השביל. הכוורן שממנו אנחנו מבקשים הוראות חושב שאנחנו מחפשי אוצרות שבאו לחפש תיבות גדולות מלאות בזהב. הוא פגש לא מעט טיפוסים הרפתקנים כאלה בעבר, והוא "יכול לזהות אותם כבר מרחוק". הוא אינו מנסה להסתיר את החשדנות שלו כלפי "אנשים שמגיעים משם", כפי שהוא מכנה אנשים עירוניים. אנחנו מתעקשים שאנחנו מחפשים את השביל, והוא מתעקש שהוא יכול לעזור לנו למצוא אוצרות אבודים. לבסוף מתברר שאין איש בכפר שיכול לעזור לנו למצוא את הדרך, אז אנחנו פונים במעלה השביל לכיוון העיירה המסורתית מצובו (Metsovo), הממתינה לנו בפסגה. הרכיבה קשה. בהגיענו מקבלים את פנינו קול פעמונים של מנזר סמוך וקבוצת נשים מבוגרות בלבוש מסורתי.

הדם קופא, ולא מקור
בבוקר מצובו מכוסה בשכבת שלג טרייה. אנחנו מתחילים לנסוע במעלה ההר לכפר מיליה (Milia). מצד שמאל מתנשאים מעלינו שיפוליו של המוורובוני
(Mavrovouni). לאורך הרכס ניצבות גפנים עמוסות בשלג של אתמול, שנראות כרוחות רפאים אילמות. הגפנים העתיקות האלה הן מהמינים הנדירים בחצי האי הבלקני. אפשר למצוא אותן בעיקר בשמורת פינדוס (Pindos), והן יכולות לחיות יותר מ-400 שנים.
המקומיים מספרים שבפינדוס חיו רועים נודדים עוד במאה השביעית לפני הספירה. כיום נותרו מעט מאוד רועים שעדיין חיים את חיי הנדודים ועוברים מאזור לאזור. הם מדברים בגאווה על כלבי הרועים היווניים המפורסמים, גזע שתחילתו בעת העתיקה. אנחנו נתקלים ביצורים הלבנים הענקיים האלה כשאנחנו חולפים על פני אחת הבקתות. חמישה או שישה מהם מקיפים אותנו, נובחים ברשעות וחושפים את שיניהם. הדם שלנו קופא. למרבה המזל, הרועה מתערב ומרגיע את הכלבים, והדופק שלנו חוזר לפעום כרגיל.
העיניים שלנו דומעות ברוח הקרה, אנחנו מאבדים תחושה בידיים ובכפות הרגליים. כשאנו מגיעים למעבר ופונים לשביל עפר, מזג האוויר נרגע פתאום. אנחנו במרחק קילומטרים אחדים ממרכזו של הפארק הלאומי ואליה קלדה
(Valia Kalda), "עמק חמים" בניב המקומי.

כשמגיעים לכפר, מרגישים כאילו נפתח פתאום ספר אגדות ילדים. תחת שמים כחולים וצלולים, שקופים כמעט, אפשר למצוא כל גוון אפשרי של אדום, צהוב וחום. כשאנחנו צוברים גובה, הצבע הזהוב של עלי השלכת והאדום הכהה של הקרקע בולטים לנוכח הכפור הלבן. פתיתי קרח מכסים את ענפי העצים ואת מדרונות ההר. יש דממה מוחלטת, הקול היחיד שנשמע הוא קול נשימותינו החמות.

לאחר ארבע שעות הליכה אנחנו מתקרבים לנהר ארקרודורמה
(Arkoudorema). את פנינו מקבל צליל המים הזורמים. כשאנחנו מגיעים אל היציאה מגדת הנהר, השמש כבר מתחילה לשקוע. כשהחשכה יורדת,, אנחנו יכולים להבחין רק בקווי המתאר של הסלעים המציצים מהמים, בנצנוץ הטל על הסלעים ובפס הכסוף של המים העושים את דרכם בחשכה.
המקלט שבפארק הלאומי ואליה קלדה שבוובוסה (Vovousa) מספק לנו מחסה, חופ ואוכל. הקור (שש מעלות מתחת לאפס) והלחות מעירים אותנו השכם בבוקר. שכבה דקה של קרח מכסה את האוהל. השמש עוד לא יצאה יצאה, אבל אורה העמום משתקף בשלג.

הכניסה לפארק הלאומי ואליה קלדה. שם אפשר לראות את כל גוני האדום

עיירת רפאים
קול הזרימה של הנהר אאוס (Aoos) הוא הצליל היחיד בשעה זו של בוקר. הגשר בעל הקשת האחת שמולנו מכונה "פונדי" בפי המקומיים, והיתה לו חשיבות אסטרטגית בעת העתיקה. על הגשר הזה עברה הדרך הרומית העתיקה, שעדיין אפשר לראות שרידים שלה. היא התחברה לדרך אגנטיה בסלוניקי (Thessaloniki) והמשיכה לביזנטיון. הדרך הזאת היא הסיבה ללטיניזציה של השבטים המקומיים, ובניב שלהם אפשר למצוא שורשים לטיניים.

בגלל הקור אי אפשר לסמוך על הבלמים ועל ההילוכים של האופניים, כך שאי אפשר לנסוע באופניים לפני זריחת השמש. אנחנו בוחרים להשתמש בג'יפ בחלק הבא של המסע, שעובר במבוך של דרכי עפר. רק בצהריים אנחנו מגיעים לכפר דיסטרטו (Distrato), שנבנה לרגלי וסטיליצה (Vasilitsa) שבמזרח וסמוליקאס (Smolikas) במערב. מכאן יוצאים שלושה שבילים – אחד מוביל מזרחה לכיוון גרוונה (Grevena), השני מוביל מערבה, לאורך עמק אאוס, לקוניצה (Konitsa), והשלישי, שבו אנחנו בוחרים, מוביל צפונה לאורך שיפוליו הצפוניים של סמוליקאס אל הכפר סמרינה (Samarina). סמרינה הוא הכפר הוולאכי המפורסם ביותר, וגובהו – 1,450 מטרים – הופך אותו לכפר הגבוה ביוון.

אנחנו עוברים דרך סמרינה, נוסעים בזהירות לאורך גדות הנהר ומחפשים את האורות שיעידו על כך שהגענו לכפר. מאוחר בלילה אנחנו מגיעים לפנדלופוס
(Pendalofos).
בבוקר הכיכר המרכזית של פנדלופוס מלאה במהגרים אלבנים שמחכים למעסיקים שישכרו אותם ליום עבודה. דרך וויו (Voio) היא אחד הנתיבים המרכזיים של המהגרים האלבנים. המדריך שלנו נוסע לכפר קוטילי (Kotyli) בג'יפ ומשאיר לנו את האופניים. אנחנו מטפסים ברגל ומגלגלים את האופניים לצדנו. לא קל לטפס כך, אבל הנוף נפלא וממתינה לנו נסיעה פראית ונפלאה במורד. דרכי העפר עוברות ביער עבות של עצי אשור על שטיח של עלי שלכת.
אחרי 25 קילומטרים אנחנו מגיעים לנסטוריו (Nestorio), על גדות נהר אליאקמונאס (Aliakmonas). מה שנשאר מהשביל הוא נסיעה משעממת לצד כביש אספלט. אנחנו מעמיסים הכל על הג'יפ כדי שנוכל להגיע לעיר כל עוד יש אור. קסטוריה (Kastoria) היא עיר עם קסם מיידי. למרבה הצער, העייפות מונעת מאיתנו לשוטט ברחובותיה המרוצפים אבנים עגולות ולטייל בין הכנסיות הביזנטיות ובתי האצולה שנבנו בתקופת הכיבוש העות'מאני – עדות לעושר האזור במאה ה-17 וה-18.

הכפר הראשון שאנחנו עוברים בדרך צפונה, כעשרים קילומטר מחוץ לקסטוריה, הוא גוורוס (Gavros). זו עיירת רפאים, עם בנייני אבן נטושים ורחובות עפר ריקים. הכפר קוטאס (Kotas) מדיף היסטוריה – הוא נקרא על שם הפטריוט דובר הסלאבית המפורסם קפטן קוטאס, שמת במאבק המקדוני (הקרבות בתחילת המאה ה-20 בין יוון לבולגריה על השליטה בחלק ממקדוניה). במותו זעק את המשפט היחיד שידע ביוונית: "תחי יוון!"

העיר שטבעה במבול
אחרי בערך שישים קילומטרים של רכיבה אנחנו מגיעים אל מיקרולימני
(Mikrolimni), "אגם קטן" ביוונית. זה הכפר הראשון שרואים כשמגיעים לאגמי פרספה (Prespa) מדרום. סירות דיג קשורות לגדת הנהר בין הקנים. מיקרי פרספה (Mikri Prespa, "אגם פרספה הקטן") הוא הפארק הלאומי היחיד שבו מותרים פעילות מסחרית וניצול משאבים טבעיים, והוא דוגמה ייחודית לסימביוזה מוצלחת ומאוזנת בין האדם לסביבה. פארק פרספה הוא אחד מאזורי הביצות הכי חשובים בעולם, ויש בו מינים אנדמיים ונדירים, בייחוד של שקנאים.

אנחנו עוברים דרך איוס ירמנוס (Agios Germanos) ומתחילים לטפס לאט בדרך עפר. עם רדת החשכה פני האגם נעלמים והופכים להמון צורות קטנות. פתאום מופיעים שרידים של עיר אבודה. האגדה מספרת על בחור צעיר שהתאהב בנימפת מים. "אם תינשא לי, יקרו לעיר דברים איומים," הזהירה אותו. אבל אהבתו היתה חזקה מדי, והוא החליט לשאת אותה לאישה. במהלך החתונה נפתחו השמים, ומבול נורא הטביע את העיר כולה.
הדרך הכי טובה לחוות את נוף האגמים היא ממרום הפסגה שמעליהם, בגובה 2,165 מטרים. ההרים של אלבניה ומקדוניה הניצבים מולנו נראים קרובים כל כך, שהם גורמים לנו להבין בפעם הראשונה שאנחנו נמצאים בקצה של יוון – קצה שנעלם את תוך מי האגמים.
אנחנו ממשיכים אל עבר מקלט ההרים פיסודרי (Pissoderi), שמקדם את פני כל מי שמגיע ברגל – בין שהוא הולך ב- E6 ובין שהוא הולך ב-E4, השביל הבינלאומי השני, שמתחיל בדרום יוון ועובר למקדוניה בנקודה הזו.

הרכיבה בהרים מעל קסאנתי קשה בגלל הרוח החזקה שנושבת

האיזון הופר
אנחנו נוסעים באופניים בדרכי עפר לאורך אסטרופוטמוס (Aspropotamos), בצל עצי אשור גדולים. מולנו מתנשאת פסגת ווראס (Voras) של ההר קאימקטלאן (Kaimaktalan), המכונה גם "הפסגה המושלגת". מאוחר בערב, אחרי נסיעה שלווה ביער הדומם, אנחנו מגיעים אל קרקיני (Kerkini). אנחנו עייפים מהמרחק הרבה שעברנו היום ומחליטים לחנות ללילה ליד האגם. החשכה עוטפת הכל.
הג'יפ מתקרב ככל האפשר כדי שנוכל לפרוק את הציוד שלנו, אבל הוא נתקע בבוץ. בכל פעם שהוא מנסה לצאת, הגלגלים שוקעים עמוק יותר. אנחנו שוכחים את העייפות ואת הבגדים הרטובים ומתמקדים במשימת החילוץ. אחרי כמה ניסיונות אנחנו מצליחים לשחרר את הג'יפ וחוזרים מותשים לקרקיני. בהוסטל אקופרייטיס(שפרוש שמו הוא "מטייל אקולוגי"), שהוא גם מרכז לפעילויות בטבע, מספר לנו בהתלהבות יאניס המנהל על האגם ועל האזור שסביבו. הוא מספק לנו קיאקים שיאפשרו לנו להיכנס לעולם הקסום של האגם.
מאחורי הר רודופי (Rodopi) מנצנץ אור ראשון – האור הכחול העמוק שגורם לכל דבר להיראות קסום. אנחנו חותרים לאט, כמו נזהרים מלהפר את שלוות המים. בלי שנשים לב אנחנו עוצרים את נשימתנו, בתקווה שנצליח להתקרב ללהקת פלמינגו שעומדים בלי תנועה במרחק מטרים אחדים מאיתנו, אבל הם חשים שאנחנו מתקרבים, וכמה רגעים לאחר מכן השמים מתמלאים במאות ציפורים שעפות בלהקות: נקודות לבנות על רקע השחור של קרקיני. אנחנו עוקבים אחריהן במבטנו ורואים אותן מתיישבות שוב באגם, במרחק מה מאיתנו.
אגם קרקיני הוא תחנה בכמה מסלולי נדידה של ציפורים, והוא אחד מאזורי הביצות העשירים ביוון. יש בו יותר מ-300 מינים של ציפורים, נמצאות בו מושבות הקורמורנים והאנפות הגדולות ביותר בדרום הבלקן, והוא אזור חריפה חשוב לשקנאים מכל רחבי אירופה. בגדה ממול עומדים עצים כפופים ומעוקמים, שיירים של היער שנבלע על ידי האגם.
נהר סטרימונאס (Strymonas), המקור של קרקיני, זרם בעבר במישור סרס
(Serres) ויצר בדרכו ביצות ואגמים קטנים, אולם כשהוקם סכר חדש בליתוטופוס (Lithotopos), הופר האיזון. המצבורים החדשים של אדמת סחף וגובה פני המים ההולך ועולה מאיימים על אזור הביצות. האגם הולך ומתרחב ומטביע עצים וקני ציפורים, וגובה פני המים ההולך ועולה מפריע לציפורים הנודדות.

אחרי עשרה קילומטרים על כביש אספלט אנחנו מגיעים לקפנופיטה
(Kapnofyta) שלרגלי הר ורונדו (Vrondou)ץ מדי פעם קולו של מסור חשמלי מחריש את ציוץ הציפורים. אנחנו נוסעים באופניים ביער ומרבים להיתקל בדרכנו בגזעים כרותים הפזורים בו למכביר. עץ האשור הטרי והבהיר חתוך לרצועות ומוכן למשלוח. יערות רודופי העבותים הם היערות עם התפוקה הגדולה ביותר ביוון – הם מספקים רבע מכמות העץ שהמדינה זקוקה לה. כריתת עצים בלתי מבוקרת היא אחד האיומים הגדולים ביותר על הסביבה הזאת. יש רק אזור אחד שניצל מההרס – היער הבתולי פרקטוס (Fraktos), שהוכרז רשמית כאזור לאומי מוגן.

כשאנחנו מתקרבים למקלט, צמחיית הבתה הנמוכה מתחלפת בעצי אורן, אשוחית ואדר. ביער לאיליאס (Lailias) הסמוך, שבעמק סרס יש מגוון רחב של צמחיה שחלק ממנה אי אפשר למצוא בשום מקום אחר ביוון. באמצע היער יש מוזיאון בוטני טבעי וייחודי: שכבות של אבקנים של עצים חושפים בפני המתבונן את ההיסטוריה של הצמחים שחיו בסביבה הזאת באלפי השנים האחרונות. גם על האזור הזה הכריזו כאזור לאומי מוגן.
אחרי טיפוס מתיש אנחנו מגיעים לנקודה הגבוהה ביותר במסע, הר פלקרו
(Felakro), שגובהו 2,230 מטרים. הנוף יבש וסלעי. השלג שבדרך כלל מכסה את הפסגה נמס, ואפשר לראות את הצלקות של ההר: הכבישים שמשמשים את מרכז הסקי הם כמו חתכים בצלעותיו, ובכל מקום בולטים מהנוף עמודים.
אנחנו יורדים במהירות בשביל שחוצה את המדרון הצפוני של פלקרו. אחרי האזור האלפי מגיע יער עבות של עצי אשור. אחרי שאנחנו חוצים את ליוודרו
(Livadero) ומסיימים בפרנסטי (Paranesti), השמים מתמלאים בענני גשם. אנחנו מחליטים לסטות מה- E6 כדי לבקר במפלי המים המקומיים. המפל ניצב מולנוץ אזוב ושערות שולמית יוצרים שטיח ירוק ועשיר, ואור מנצנץ על הסלעים השחורים הרטובים.

מסע בזמן
E6 קורא לנו שוב. אנחנו עוזבים את סטאוורופולי (Stavroupoli) ונוסעים בדך העפר מקומנינה (Komnina) לטוקסוטס (Toxotes) בחיפוש אחר הסימנים הצהובים על הסלעים בצד הדרך. אנחנו יכולים לראות נהר נסטוס (Nestos) יותא מערוץ סטנה (Stena), יוצר דלתה וזורם הלאה אל הים האגאי. לאורך השביל שלטים מעץ מספרים לנו שסוסי בר הסתובבו בחופשיות באזור הזה מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, ושבקירות הערוץ מקננים עופות דורסים שונים. לאזור יש חשיבות אקולוגית רבה, ומאז 1977 הוא מוגדר כ"אזור מוגן". עם זאת, פעולות אנושיות שונות מאיימות על המערכת האקולוגית של הערוץ. למרבה המזל, באזור התפתחו סוגים שונים של תיירות אקולוגית שמאפשרים למבקרים ליהנות וללמוד יותר על האזור ובו בזמן מדגישים עד כמה האזור הוא שברירי וצריך להתייחס אליו בכבוד.

בטוקסוטס, כפר קטן בקצה הדרומי לש הערוץ, אנחנו עוזבים את הנהר ופונים צפונה אל העיר קסאנתי (Xanthi). הגיע הזמן לבקר בכפרי היוונים-המוסלמים ממוצא בולגרי, המכונים פומאקים. הפומאקים הם צאצאיהם של התראקים הקדמונים, ובייחוד של המשמר המיוחד של אלכסנדר הגדול. הם שמרו על מסורת, דת ושפה משלהם. לפי המסורת המקומית, תיבת נוח לא הגיעה למנוחה בהר אררט אלא בהרי רודופה (Rhodope), שיוצרים גבול טבעי בין יוון לבולגריה. אנחנו הולכים במסלול צפוני. E6 אינו מסומן כאן, אבל אנו יודעים שהוא מתחיל בקנדאוורוס (Kendavros), מהגדולים בכפרי הפומאקים. המסלול הזה בין הכפרים הוא מסע בזמן יותר משהוא מסע באזור גיאוגרפי. כשנכנסים לאזור, מרגישים שחוצים את הגבול לארץ אחרת – אפילו שהמחסומים והבדיקות הביטחוניות בוטלו לפני שנים מספר. אפילו הנוף שונה.
בכיכר המרכזית של קנדאוורוס אנחנו נתקלים בהתקהלות. שר כלשהו בא לביקור רשמי כדי להצהיר על תוכניות ועל חבילות סיוע. הילדים מקבלים את פנינו בשמחה מעורבת בסקרנות. הם מספרים בהתלהבות על בית הספר ועל המשחקים שלהם: "בבית הספר אנחנו לומדים שלוש שפות: אנגלית, יוונית (השפה הרישמית) ותורכית. בבית, בינינו לבין עצמינו, אנחנו מדברים בשפת הפומאקים, אבל אנחנו לא כותבים בה". שפתם של הפומאקים נשמעת כמו ניב סלאבו-בולגרי: חמישים אחוז מהמילים מגיעות מבולגרית, 15 אחוזים מתורכית, ו-35 האחוזים הנותרים הן מיוונית.

בניסיון להפוך את אוכלוסיית הפומאקים המקומית לתורכית יותר, תורכיה מספקת מגוון תמריצים. ברוב הבתים, עניים ככל שיהיו, יש צלחת לוויין, מתנת ממשלת תורכיה. המקומיים נאספים סביב המסגד בקצה הכפר. נשים לבושות בבגדי המקום – בשמלות מנוקדות בשחור ובאדום ובמטפחות שקשורות לראשן – הולכות בשקט לצד הכביש שבמורד הדרך. הלבוש הזה ומסורות רבות אחרות הם תוצאה של חייהם המשותפים של הפומאקים והוולאכים.

אורות הנמל של אלכסנדרופולי, שנבנה ב-1880. סוף המסע

בחזרה לים
סופת שלגים נוראה משתוללת וגוררת אותנו כמה פעמים אל מחוץ לשביל. ואף על פי כן אנחנו מצליחים להגיע לכפר פואה (Poa). הבתים הפזורים והמעטים בנויים מאבן, וגגותיהם עשויים קש. זוג קשישים פומאקים עובדים בחצר ביתם. כשאנחנו עוצרים לברך אותם הם מפסיקים את עבודתם ומסתכלים עלינו בהפתעה ובסקרנות. מבקרים הם מחזה נדיר כאן, בייחוד במזג אוויר גרוע כל כך. הם מזמינים אותנו לביתם, אבל הזמן קצר ואנחנו חייבים חייבים להמשיך במסע. מזג האוויר הולך ומידרדר. הגפיים שלנו כואבות, ואנחנו מתחילים לאבד את התחושה בהן. פתאום מופיע לפנינו הג'יפ שבא להושיע אותנו. אנחנו מסיימים את הסיור בין כפרי הפומאקים בקומוטיני (Komotini), עיר מודרנית, רבת פנים וקבוצות אתניות המתפקדת כגשר בין אנשים, דתות ומסורות ומציעה דו-קיום אל מול שוהות תרבותית עצומה.

נותרו רק עוד כמה קילומטרים בינינו ובין הים. הים, שאותו ראינו לאחרונה באיגומניצה, בתחילת המסע, נמצא עכשיו מולנו, בנמל אלכסנדרופולי. במהלך המסע לא יכולנו להכיל את כל הדברים שראינו בדרך, ועכשיו הם שבים ועולים מול עינינו: המים השלווים של האגמים, הדממה המוחלטת ביער אחרי הגשם, ההרמוניה של עלי השלכת בעמק החמים, שאין דומה לה, ואפילו מעופן חסר הדאגות של ציפורים שנעלמות באופק. E6 משאיר רושם שלא במהרה יימחה.