מסע לתוך ראשי

קוראים לי שי כהן, בן 38 מתל אביב ואני בן אדם נדיר. בשיא הצניעות, אין הרבה אנשים כמוני… למה? כי העולם כפי שהוא משתקף בתוך הראש שלי – שונה. אם אתם רוצים לחוות את העולם כמוני, תעצמו עין אחת ובשנייה תביטו דרך חור של קשית.. ועכשיו תאטמו את האוזניים.

נולדתי עם מחלה ששמה תסמונת אשר (Usher Syndrome) וכתוצאה מכך אני חירש, סובל מפגיעה במערכת שיווי המשקל וליקויים בראייה. למרות המגבלות שהמחלה כפתה עלי, תמיד הייתי פעלתן; מילדות אהבתי לטייל ברחבי הארץ, אחר כך הייתי מדריך של קבוצות חירשים. אחרי שרות צבאי כצלם צבאי (לא גילתי להם שראייתי מוגבלת) הלכתי ללמוד צילום ואדריכלות, אבל ההתדרדרות בראייה גרמה לי להבין שמה שאני באמת רוצה, זה לראות את העולם.

אז זרקתי הכל ויצאתי למסע בארצות המזרח. נדדתי בין הודו, נפאל, טיבט, תאילנד, וייטנאם, לאוס ויפן; לרוב טיילתי לבד, תמיד עם המצלמה.

לא לתכנן את המחר
בתחילת המסע שלי בהודו ביקרתי במקומות המתויירים, כמו כל הישראלים. חיפשתי ריגושים מידיים; במשך חצי שנה רצתי מאתר לאתר מבלי לתת לעצמי זמן. ואז הייתה לי תאונה. משאית פגעה בי כשניסיתי לחצות צומת סואנת במרכז העיר ג'ודפור (Judhpur) במערב הודו. בגלל שדה הראייה המצומצם שלי לא הבחנתי במשאית שנסעה במהירות גדולה. עפתי שניים וחצי מטרים באוויר. נפגעתי קשה בחלק האחורי של הגב. נאנקתי מכאבים.

תחנת ריקשות בדלהי | צילומים בכתבה: שי כהן

כמה הודים הובילו אותי לבית חולים מקומי. הרופאים לא הבינו אותי. הזריקו לי משככי כאבים נגד רצוני, ממש התאכזרו אלי. בית החולים היה מסריח ותנאי ההיגיינה מאוד ירודים. ברחתי משם. ההורים שלי התחננו שאחזור לארץ, אבל לא הסכמתי, החלטתי לנסוע לגואה לתת לגוף שלי להתאושש. התאונה היתה סימן עבורי לעצור. להתאפס. הבנתי שאני רוצה לטייל ברגוע. ללכת לשוליים, למקומות האותנטיים.

מאותו רגע התחלתי לטייל כמו נווד. משתקע במקומות. חושב רק על הרגע, בלי לתכנן את המחר. נותן לרוח להוביל אותי.

רחצה משפחתית בנהר Muang Noi, לאוס

"אתה תהיה גדול!"
נמשכתי לעולם של הבאבות (באבא הוא מנהיג רוחני הינדי, שפרש מחיי המשפחה וחי כנווד), רציתי להכיר את עולמם ולצלם אותם לפרויקט מיוחד. ב- 2008 נסעתי לרישיקש (Rishikesh) שבצפון הודו, מקום קדוש ורוחני להינדים. הכרתי שם כמה באבות. הם מאוד ידידותיים, מסטולים לגמרי. עשיתי איתם מדיטציות, נחשפתי לעולמם הרוחני ולמיסטיקה.

יום אחד פגשתי באבא צעיר ג'ינאי היה שמו, דיברנו ארוכות. בעזרת ג'סטות וסימני ידיים הוא אמר שאני חייב ללכת לאומקארישוואר (Omkareshwar).
"למה?", שאלתי.
"תיסע לשם בירח המלא ואתה תהיה גדול!", אמר.

מתוך פרויקט הבאבות

הנסיעה לאומקארישוואר הייתה סיוט. בבוקר הגעתי לאשרם הקטן שג'ינאי סיפר לי עליו, באותם שנים כמעט ולא היו שם תיירים. פגשתי את הגורו והוא מיד אימץ אותי לחיקו. אחרי שיחה קצרה גם הוא חזר על אותו משפט "עוד יומיים, כשהירח יהיה מלא אתה תהיה גדול!".לא הבנתי במה דברים אמורים. סקרנות גדולה הציפה אותי.

אחרי יומיים, כשהירח התחיל להתמלא, החלו להגיע המוני צליינים ועולי רגל; אלפים רבים של מאמינים באו לתפילות ולטבול את גופם בנהר הסנגם (Sangam). הגורו ניהל את הטקס. נחיל ארוך של מאמינים התגודד בשביל המוביל לאשרם.

הגורו של אומקארישוואר

הלכתי אחריהם, סקרן לראות לאן הם הולכים. לפתע ראיתי שכל האנשים מתחילים להשתחוות אלי. אלפי הינדואים עוברים על פני ומנשקים את כפות הרגליים שלי! נאלמתי דום. התרגשות עילאית הציפה אותי, ובעיקר לא היה לי מושג מה לעשות. חששתי לעשות משהו שיתפרש כמו זלזול בדת שלהם.

ככה זה נמשך ארבעה או חמישה ימים, אנשים באו והשתחוו לפני, אי אפשר היה לעצור את הזרם של אנשים. אני לא יודע מה היה שם, אבל זו הייתה חוויה רוחנית עוצמתית. היה מוזר להיות נושא לסגידה.

עולים לרגל באומקארישוואר

צליינים עולי רגל באומקאשוואר

לבד במדבר הגדול
בזמן הנדודים שלי בהודו פגשתי זוג עיתונאים אמריקאי, הם סיפרו לי חווית מטיול גמלים שעשו במדבריות של רג'סטן. נדלקתי על זה לגמרי. אמרתי שאסע לשם למחרת היום. הם הזהירו אותי מפני שודדי מדבר, המליצו שלא אתבלט. נפרדנו והם המשיכו לדרכם.

למחרת לקחתי תיק קטן עם מעט בגדים, שק שינה, קצת אוכל, סיגריות, מים ואת המצלמה עם עדשת הזום הגדולה ונסעתי למערב, אל המדבר הגדול.

הגעתי לג'ייסלמר (Jaisalmer) ומיד התחלתי לברר איפה משכירים גמל. רציתי לחוות חוויה גדולה. לטעום משהוא ראשוני, תנכ"י. לנדוד במדבר הגדול לבד במשך חודש ימים!

כמובן שאף אחד לא הסכים להשכיר גמל לתייר שלא מכיר את האזור ובטח שהוא כמוני, חירש. לבסוף הסכמתי לשכור את שירותיו של מדריך, אבל הצבתי תנאי – שהוא יוביל במרחק של לפחות 30 מטר ממני, כדי שאוכל להרגיש לבד. רג'דה המדריך הסכים, התפשרנו שהמסע יהיה למשך חמישה ימים בלבד. לחצנו ידיים ויצאנו לדרך.

זה עבד: בזכות שדה הראייה המצומצם שלי – לא ראיתי את רג'דה. יכולתי להתחבר למרחבים העצומים של המדבר. מכל הכיוונים היה רק חול, פה ושם ראיתי באר מים וכפרים קטנים. סיקרנו אותי האנשים שחיו במדבר. ביקשתי לעצור ולהיכנס לבתיהם של המקומיים, הם היו מסבירי פנים. גם הם גילו בי עניין, היו ממששים את הראסטות הג'ינג'יות שלי והתעניינו בנוגע לחירשות שלי.

רג'דה והגמל

עם הזמן התחלתי לקבל ביטחון ושכחתי מהסכנות שהוזהרתי מפניהן. ביום השלישי של המסע הגענו לכפר מבודד. בהיסח דעת שכחתי לקשור את הגמל ורג'דה החל לרדוף אחריו בזמן שאני התקרבתי לאחת הבקתות. אחרי שעיניי התרגלו לחושך (עוד אחת מהלקויות בראייתי) גיליתי שעמדו לפני כתריסר גברים בחצי גורן. הצמדתי את ידיי ובירכתי אותם, אך הם מלמלו משהו שלא יכולתי להבין, מה שכן הבנתי זה שהם לא היו חביבים כלל וכלל.

פתאום שניים התחילו להתקרב לעברי. אחד מהם משך במצלמה שהיתה תלויה מסביב לצווארי. משכתי אותה בחוזקה אלי. מישהו מהצד השני ניסה את מזלו ושוב משכתי אותה, הפעם הצמדתי אותה חזק לגופי. בפעם השלישית צרחתי בכל כוחי. מעולם לא צעקתי כל כך חזק. הם נבהלו והתרחקו לרגע אבל שוב ניסו לשדוד לי את המצלמה.

הלכתי צעד לאחור והסברתי בתנועות ידיים שאם מישהו יתקרב אליי אשבור לו אצבע. הם התחילו לצחוק. ושוב מישהו שלח את ידו לעבר המצלמה; לקחתי את האצבע שלו והפלתי אותו לרצפה. כולם ברחו מהבית. שחררתי את השודד והתחלתי ללכת, הייתי בטוח שהם יהרגו אותי.
רג'דה הגיע ואמר שחייבים לברוח מהר, אבל לא הסכמתי. עליתי לאט לאט על הגמל והמשכנו במסע המדבר.

לא הרגשתי טוב עם זה, כי אני לא בן אדם אלים וכמובן שלא התכוונתי לשבור שום אצבע, אבל פשוט לא היתה לי ברירה. זו היתה הפעם האחרונה שבה התעלמתי מהזהרות.

ילדה חסרת בית בעיירה Bhuj, מערב הודו

ילד בפסטיבל גוקרנה, דרום הודו

אדם חופשי
המשכתי בנדודי במזרח משך שש שנים. עשיתי טרקים בטיבט ונפאל, התנדבתי בבית יתומים בווייטנאם, בבית ספר לחירשים בהודו, למדתי טיפול במגע בבנגקוק, קפצתי בנג'י, צללתי ופגשתי המון אנשים נפלאים.

כיום, אני הרבה יותר מוגבל בגלל שהעיגול הקטן שדרכו אני רואה – הולך ונסגר. אני תלוי בעזרה של אנשים ובטכנולוגיה. ברור לי מה צופן לי העתיד.

במסעות שלי למדתי לא לתכנן את העתיד, לכן אני חי את הרגע ויודע שכל הזמן צריך להסתגל למצב המשתנה. יש לי מזל שאני עדיין אדם חופשי שעושה מה שהוא רוצה. והמצלמה? אני יודע שמתקרב היום שבו היא תיפרד ממני. עד אז אני מתכנן לצלם פרויקט של אנשים עם תסמונת אשר, להראות איך הם חיים בסביבתם הטבעית. חשוב לי שיכירו את המחלה ולפתח מודעות.

צילום זה דבר מרגש, כמו אהבה. קשה להסביר את זה…

זה אני. החיים לימדו אותי למצות כל רגע ולא לעשות לעצמי הנחות

המערכת מבקשת להודות לגבריאל ושלר על העזרה בהכנת הכתבה ולנעמה בן אהרון על התרגום משפת הסימנים. מידע על תסמונת אשר תוכלו למצוא בקישור הבא >>

עוד מידע על טיול להודו