מסע לעתיד

"אפילו היית נביא, איש לא היה מאמין לנבואות שלך". כך אמר אצל, המו"ל של ז'ול ורן ב-1863, וגנז את ספרו "פריס במאה ה-20". הספר המתין בכספת יותר ממאה ושלושים שנה, ורק לפני מספר שנים פתח אותה נינו של "נביא העת החדשה", והוציא את הספר לאור. מתברר כי ורן חזה עיר מודרנית על כל הטוב והרע שבה: חשמל בכל בית ומים זורמים, פקס וטלגרף, אוויר מזוהם וצפיפות רבה. הכוחות השולטים הם הכסף והטכנולוגיה.
התעלומה הגדולה מכל היתה תמיד מה צופן לנו העתיד. אנו חיים בהווה ומנסים להתמודד איתו, לומדים על העבר ומגלים דברים חדשים עליו. אבל מה יהיה מחר? בעוד שנה, בעוד אלף שנה? רופאים, אנשי מדע, מגידי עתידות, אורקלים, אסטרולוגים ונביאים למיניהם, יכולים רק לנחש. לעיתים הם מנחשים נכון, כמו ז'ול ורן, אבל לרוב לא. גם מחשב העל המשוכלל ביותר לא יוכל לנבא דברים פשוטים ויומיומיים, כמו למשל, אם יהיה היום קורבן להפסקת חשמל. ספרות שלמה, המכונה מדע בדיוני התפתחה סביב הניסיון לנחש אירועים, שיקרו אולי בעתיד.
לאן מובילה אותנו הטכנולוגיה? הפוליטיקה? הדת? החיים החברתיים? הסביבה שלנו? מה יהיה עלינו, על הבית שלנו, על המדינה בה אנו חיים, על העולם, על היקום? על המגזין הזה? בינתיים, עד שנדע, אנחנו מסתפקים בניחושים. הפסימים מנבאים שחורות והאופטימים – חושבים חיובי (וגם מאמינים בזה), ואנחנו, נעים בתווך, ממשיכים לתהות.

"בנפול המסמר נפלה הפרסה,
בנפול הפרסה נפל הסוס,
בנפול הסוס נפל הרוכב,
בנפול הרוכב נפלה העיר,
בנפול העיר נפלה הממלכה".
(שיר עם)

ב-1960 עסק אדוארד לורנץ, חוקר באוניברסיטת MIT בבוסטון, בהדמיית מזג האוויר. המטאורולוגים סברו תמיד כי החזאות אינה ממש מדע, אלא אלתור. לורנץ התעניין בבעיה מהצד המתמטי שלה. אם ניקח בחשבון את כל הנתונים, ונבנה נכון את המשוואות, הוא טען, אין סיבה שלא נדייק בתחזית. הרי כשאסטרונום אומר: "כוכב השביט האלי יעבור כאן שוב בעוד 76 שנה", הדבר נשמע כקביעת עובדה, לא נבואה. זהו חיזוי דטרמיניסטי מספרי, המתווה מסלולים מדוייקים לחלליות ולטילים. אם כך, מדוע לא לרוחות ולעננים?
לורנץ הכניס למחשב ה"מקבי" החדש שלו, שהיום נחשב למחשב פרימיטיבי מאוד, נתוני מצב התחלתי של האטמוספירה, וניסה לעשות הדמייה של המצב העתידי, לאחר כמה חודשים ושנים. הוא בחר ב-12 חוקי טבע מספריים – יחסים בין נתוני לחץ, טמפרטורה, מהירות הרוח וכדומה – ומצא סדר מסויים בתוצאות. היו מעט הפרעות, אבל היה היגיון והוא המשיך לבדוק.
בחורף 61', במהלך אחת הבדיקות, עשה לורנץ קיצור דרך. הוא התחיל את ההרצה באמצע, במקום בהתחלה, אולי כדי לחסוך זמן. במקום לחזור על הקלדת הנתונים מחדש, הוא הקליד נתונים מדוייקים של מצב נתון מהתדפיס המוכן. לכאורה זה לא צריך היה לשנות דבר. אבל כשבדק את התוצאה כעבור שעה, גילה שההרצה החדשה שינתה לחלוטין את התוצאות. לפי התוצאות החדשות מזג אוויר כעבור כמה חודשים, היה שונה.

לפני כ-50 שנה ניבאו רופאיו הדגולים של הפיזיקאי סטיבן הוקינג, שנותרו לו שנתיים בלבד לחיות (חלה ב-ALS). למרות זאת התמודד עם המחלה עוד 5 עשורים. הוקינג טוען בתוקף כי הכל צפוי, וכי חוקי הטבע אחראים לכל המורכבות ולכל פרטי הפרטים שאנו רואים סביבנו, כולל הופעתה של מדונה על שער הקוסמופוליטן. הכל דטרמיניזם גמור. אומנם חוקי מכניקת הקוואנטים, המתייחסים לחלקיקי החומר הבסיסיים, מכילים בתוכם אלמנטים של אי-ודאות, שעל פיהם לא ניתן לדעת לעולם את המיקום והמהירות גם יחד. אבל שידוכה – ההכרחי על פי הוקינג – של תיאוריה זו לתורת היחסות, ועצם ההתעסקות עם מספר חלקיקים גדול, מכתיבים את כל התנהגות היקום ועתידו, כולל את התנהגות פרטי הפרטים בו.
אולם, לפני שיעלצו כל חוזי העתידות למיניהם, מזהיר הוקינג: לעולם לא נוכל לחזות את העתיד, למרות שהוא צפוי ומוכתב מראש. הסיבה (מביכה מעט): זה קשה מדי. החוקים הפיזיקלים הבסיסיים, גם אלה המכתיבים התנהגויות אנושיות, ידועים לנו. אבל כשעוסקים ביותר ממספר זעום של חלקיקים, הופכות המשוואות למסובכות עד כדי כך שאיננו מסוגלים, גם בעזרת כל המחשבים שבעולם, לפתור אותן. מוח אנושי אחד מכיל 10 בחזקת 26 חלקיקים (מאה מיליון מיליארד מיליארד). לכן אין לנו כל אפשרות לחשב את ההתנהגות האנושית, למרות ידיעתנו את חוקי המשחק, זאת בנוסף לעובדה שיש קושי לבדוק את המצב ההתחלתי, המדוייק של החלקיקים במוח. אבל זה לא אומר שההתנהגות האנושית אינה צפויה ומוכתבת מראש.
ומה בדבר הרצון החופשי, והאחריות למעשים שונים (כגון פשעים שנשפטים עליהם)? האם הם קיימים? "אני חושש שלא", אמר הוקינג, "אין בחירה חופשית, כנראה שהכל מוכתב על ידי תיאוריה מאוחדת". אבל לצרכי היומיום נוח להשתמש בתיאוריה של רצון חופשי, ומומלץ להסתכל לצדדים כאשר חוצים את הכביש, כיוון שאינך יכול ולא תוכל לדעת לעולם מראש, אם תגיע לצידו השני אם לאו. אחדים מאלה שלא הסתכלו, פשוט לא נשארו, כדי לספר את סיפורם.

הדבר יוצר פרדוקס לוגי: ניסיון ניבוי כשלעצמו יכול לשנות את העובדות. הדבר דומה למסע במנהרת הזמן: ההגעה לעתיד עלולה לשנות את העבר, ואילו החזרה לעבר עלולה לשנות את ההווה והעתיד. תוכל להגיע לעבר שלך ולשנות בעזרתו את ההווה, כמו למשל את עצם לידתך.
בכל מקרה מבקש הוקינג לשמור על הפרדה בין חקירת חוקי היסוד של המדע והטבע ובין חקר ההתנהגות האנושית. שילוב יצר התוקפנות, שבתקופת המערות הגן עלינו, עם הטכנולוגיה והמדע המודרניים, מאיים על סיכוי הישרדותו של המין האנושי. כוחות ההרס גדלים במידה דומה לאבולוציה של המידע, המוכפל כיום, בתקופה של עשרים או שלושים שנה. אם לא נשתמש בתבונתנו, כדי לרסן את תוקפנותנו, אין לנו סיכוי. אבל הוקינג אופטימי: תנו לנו צ'אנס עוד מאה שנה, ונצליח לפזר את המין האנושי בכוכבים אחרים, וכך נשרוד.

רובם של הניבויים אודות עתיד היקום עד כה נכשלו. למרות זאת הכמיהה לדעת מה יקרה גדולה, ונביאי חורבן, גם בעת האחרונה, מסתכנים שוב ושוב וקובעים תאריכים להתרחשות סוף העולם. בדרך כלל, כשמגיע התאריך והסוף מבושש לבוא, הם דוחים אותו לתאריך אחר.
בכל זאת, למרות כשלונות אלה, גם מדענים רבים, כולל הוקינג, עוסקים ללא הרף בנסיונות ניבוי העתיד. הוקינג טוען, למשל, שהתפשטות היקום (שהתחילה ב"מפץ הגדול") היא חלקה ולא כאוטית. זאת הוא מניח מקרינת קרני המיקרו מהחלל, שהיא כמעט זהה מכל העברים. "כמעט", כי קיימות אי סדירויות מוכרות, כמו אלו שיוצרים הכוכבים והגלקסיות. לפיכך, טוען הוקינג, אפשר לנבא את עתיד היקום.
אם צפיפות היקום גדולה מערך קריטי מסויים, בסופו של דבר תיבלם ההתפשטות, והיקום יתחיל להתכווץ עד "הריסוק הגדול". כאן יתמוטטו חוקי הפיזיקה, כולל הזמן, ומשמעותם תהיה זהה לזו שהיתה להם לפני המפץ הגדול, היינו לא תהיה להם כל משמעות. אם זה יקרה, תחדל ההתפשטות רק בעוד עשרה מיליארד שנים, כך שכרגע אין לנו מה לדאוג. אם הצפיפות נמוכה מהערך הקריטי, ימשיך היקום להתפשט לנצח.
על סמך תצפיות המדענים, הצפיפות הממוצעת של היקום היא פחות משני אחוז מהמסה הקריטית. אם נוסיף את "החומר האפל", נקבל עוד עשרה אחוז. על פי זה, היקום יתפשט לנצח. בעוד חמישה מיליארד שנה תתנפח השמש לענק אדום, ותבלע את כדור הארץ וכוכבי הלכת הקרובים לו. אחר כך תתכווץ לננס לבן. כעבור עשרה מיליארד שנים ידעכו רוב הכוכבים. הגדולים שבהם יהפכו לחורים שחורים, וחורים שחורים נוספים ייווצרו במרכזי הגלקסיות, שיבלעו לאט לאט את הכל. ולבסוף הכל "יתנדף" (בגלל הפליטה מהחור השחור).
הוקינג מתאר עתיד כזה כ"משעמם". לכן הוא חוזה גם אפשרות אחרת – שהיקום יחזור לקרוס. אולי יש עוד "חומרים אפלים", שעוד לא גילינו את השפעתם. חומרים שנותרו, למשל, מהשלבים הראשונים של היקום: חלקיקי יסוד או חורים שחורים. במקרה כזה תתרחש הקריסה בעוד מאה מיליארד שנים, ולפיכך גם אפשרות זו משעממת את הוקינג.
בינתיים אפשר להשתעשע באפשרות (התיאורטית, לפי שעה) ליפול או לקפוץ לתוך חור שחור. אם נתעלם מהעובדה שניהפך מייד לספגטי, נוכל כך להיכנס לתוך "חור תולעת", שפִּתחו בחור השחור ומוצאו ב"חור לבן", שהוא היפוכו של חור שחור, במקום אחר ביקום ובזמן אחר. "זמן אחר" זה פעם, בהיסטוריה, או מתישהו, בעתיד. במשך שנים רבות האמין הוקינג שחוקי הפיזיקה לא יתירו מסע בזמן, אך בסופו של דבר חזר בו. "לא רק שהרעיון הזה אפשרי מבחינה תיאורטית", הצהיר, "אלא כדאי גם שממשלת בריטניה תממן את המחקר בתחום זה".