מסע המוזות: נשים אל האולימפוס

"הנשים התמזגו עם העשב הירוק, שכבו פרקדן ונתנו לכנפי האלים ללטף את הפנים ולשחק משחק מחבואים בין השמש לעננים…" (מיומנה של משתתפת)

עצרנו באנו חורה (Ano Hora), כפר הררי קטן בחבל נפפקטיה (Nafpaktia) במרכז יוון, על מנת לגנוב כמה דקות של התפעלות מהנוף שלמטה. לאחר כמה ימים בדרכים הספקנו כבר לטעום משהו ממראותיה המופלאים של יוון ההררית. יוון סובלת במקומותינו מבעיית דימוי. איי יוון הקסומים, יעדים אטרקטיביים ומושכי תיירים מובהקים, גורמים לפעמים לאנשים לפספס את היופי של היבשת עצמה: הנוף ההררי, האלפיני, רכסי ההרים הגבוהים והמיוערים, האגמים העמוקים וערוצי הנהרות השוצפים מים.
הנשים הגיחו מהרחובות הצרים של אנו חורה והתכנסו במהירות אל הפלטיאה, הכיכר שבמרכז הכפר. למרות שעת הבוקר המאוחרת, רק מעטים מתושבי הכפר נראו בחוץ. כמו ברבים מהכפרים היווניים, היתה הפלטיאה בנויה סביב עץ דולב עתיק, ובסמוך לה קלחו בזרם דקיק מי מעיין צוננים. מרפסות הבתים שמסביב היו מקושטות בשיחי קיסוס ובגפנים.

שירת המוזות של האולימפוס

המשכנו בשיירת ג'יפים לכיוון כפר מבודד ליד הנהר קריקלופוטמוס (Krikelopotamos). לקראת צהריים חצינו את הנהר ועלינו בנסיעה איטית ברכס הקליאקודה (Kaliakuda). הדרך התעקלה, חרטה מעגלים במדרונות ויצרה מערבולות ענני אבק. באוכף הרכס, בגובה של 1,700 מטר, ירדנו מכלי הרכב והבטנו בנוף המרתק. מסע המוזות הגיע ליומו השלישי.

"הג'יפים הפכו למין בית זעיר, שבין קירותיו היו צפופים ודחוסים בגדים, מזוודות, מחברות וכלי איפור, שעם הימים הושמו בצד. המסכות הוסרו, קליפות הבצל קולפו, והנשים נשארו כמעט עירומות, מהלכות על חבלים דקים כדי שלא לפגוע ולא להפריע זו לזו בתהליך היצירה…"

ההכנות למסע החלו במערכת "מסע אחר" חודשים רבים לפני המסע. הרעיון המרכזי היה לקיים מסע שבמהלכו יופגשו נשים יצירתיות עם סדרה נמשכת של גירויים שאמורים לעורר בהן

הדר חייקון, אחת המשתתפות במסע, במיצג ספונטני בתיאטרון העתיק בדיון

במהלך המסע, ואולי גם אחריו, את רוח היצירה. במסלול שולבו אירועים ומפגשים שאנחנו כינינו אותם "תחנות השראה": מקומות פולחן ואתרים ארכיאולוגיים, נופים מרהיבים, אתגרים פיזיים, סדנאות יצירה וגירויים שונים מעולם המיתולוגיה והדמיון – עולם שהגיבורות הראשיות בו היו תשע המוזות, בנותיהן של זאוס ומנמוסינה (אלת הזיכרון), שנהגו לשעשע את האלים בזמרתן ובנגינתן ולתת השראה לאמנים. בערב האחרון של המסע, בתיאטרון עתיק למרגלות האולימפוס (Olympos), אמור היה להתקיים מופע הסיום, ערב יצירה שייתן ביטוי לאוסף החוויות הייחודיות שנצברו בדרך.
המשתתפות במסע נבחרו מתוך מאות נשים שביקשו, כפי שאמרה המודעה, "לתת ליצירתיות שלהן לצאת למסע". בתהליך הבחירה המוקדם, שכלל סדנאות וחוויות גיבוש, חיפשנו אחר נשים יצירתיות שיוכלו לעבוד יחדיו ואולי גם ליצור יחדיו. המוזות המקוריות נתחמו, על פי המיתולוגיה, לתשעה סוגי אמנויות; אנחנו ביקשנו להסיר את ההגבלות, לאפשר למשתתפות לבוא מתחומי יצירה שונים וליצור, אם ינוחו עליהן הרוח והמוזה, בתחומים שיחפצו.
מה מביא קבוצה של נשים בוגרות, זרות זו לזו, לנסות ולהתחבר אחת לאחרת ברבדים העמוקים ביותר? מה מניע נשים דעתניות לצאת מגדרן ולהשיל את בגדי היומיום על מנת לנסות ולרקום במשותף יצירות מן הדמיון? השאלות הללו ריחפו בחלל האוויר במשך כל ימי המסע, שנמתח מאתונה, מערבה וצפונה, בואכה האולימפוס והתיאטרון העתיק בדיון (Dion), שריד לעיר מקדונית, שלמרגלות ההר. התשובות, כפי שקורה לא פעם, לא היו אחידות. לכל אחת מהמשתתפות היתה, כך נראה, סיבה משלה. לכל אחת היה מסע משלה.

"אנחנו שרות, קוראות, מדברות, צוחקות ולאט־לאט מסירות מסכות. עוד כוס ועוד כוס זורמות ישר לתוך הגרון, החושים מתערפלים ובצעדים קטנים מזיזים את הכיסא ויוצאים לחולל ברחבת הריקודים הטבעית, כאשר מעלינו שמים זרועי כוכבים, מתחתינו אדמת יוון…"

בצוהרי יום שלישי, כשלוש שעות לאחר הנחיתה באתונה, הגענו לג'יפים שחיכו לנו בגשר סיריוס, צפונית לעיר. סעדנו ארוחת צהריים בלקנית קלה ויצאנו לדרך בנסיעה איטית. מהר מאוד למדנו כי מקומות ההשראה שלנו היו, בדרך כלל, באתרים שקשה להגיע אליהם, על רכסי הרים, בערוצים ומצוקים תלולים. הנהיגה בדרכים הצרות

יציאה מאתונה. הגיאוגרפיה של יוון עמוסה זכרונות הסטוריים ומספקת הזדמנויות למכביר להתרגש

חייבה איטיות וזהירות, וכך קרה שסיפורי המקום והשטח, שהועברו במערכת הקשר המשותפת, נקטעו  על ידי עצות כמו "כדאי להעביר ל־Low" או "אפשר לחזור ל־High".
הגיאוגרפיה של יוון עמוסה זכרונות היסטוריים ומספקת הזדמנויות למכביר להתרגש. זמן לא רב אחר התחלת הנסיעה ראינו לשמאלנו את רכס הליקון (Elikonas) המפורסם. לפי המסורת, במאה השמינית לפני הספירה נגלו כאן המוזות לראשונה, לעיניו של רועה צאן צעיר בשם הסיודוס. מרגע זה אחזו בדמיוננו המוזות אוטרפה, תליה, מלפומנה ואחיותיהן והיו לבנות לוויה קבועות במסע אל הר האלים.
עשר בלילה, רכס פרנסוס (Parnassos) המיוער. לאחר נסיעה סבוכה ופתלתלה הגענו לקרחת יער בכפר קלניה (Kalania). יער אשוחים, שמים זרועי כוכבים וחצי ירח השופך מלמעלה אור מסמא. בסיום ארוחת הערב עטו על עצמן הנשים שמלות צבעוניות, מהודקות לגוף בעזרת כמה סיכות, ממש כמו הפפלוסים, אותם בגדים שנהגו ללבוש הנשים היווניות בתקופה הארכאית, בתקופה הקלאסית ובתקופה ההלניסטית. מוזיקה יוונית בקעה מאי שם, ו־21 נשים, עדיין זרות זו לזו, החלו לנוע כמו בפולחן קדמון.

"שיתוף, כמה קושי יש בדבר. היכולת לפרגן, היכולת לקבל את האחר, השונה, היכולת לוותר, לשמוע זו את זו על גדות נהר שוצף, כאשר רעש המפלים מנסה להשתלט על השיחה, כאשר מי הטורקיז מהפנטים את נפש האשה, שכה זקוקה ללטיפה ולנקיון הגוף מאבק הדרכים…"

הפילוסוף פרידריך ניטשה טען פעם שיוצר צריך לסגור את פיו כאשר היצירה מתחילה לדבר. בצוהרי היום השני למסע, לא הרחק מהכפר אתנסיוס דיאקוס (Ath. Diakos), עוצרת המדריכה את השיירה לחניה בגבעה מוצלת. שעת המסכות הגיעה. למסכות היה תפקיד מרכזי בדרמה היוונית העתיקה. החלפת מסכות "קפואות", המשקפות דמויות

כנסייה על גבעה ברכס ורדוסיה. איי יוון הקסומים גורמים לפעמים לפספס את היופי של היבשת עצמה: הנוף ההררי, האלפיני, רכסי ההרים הגבוהים והמיוערים, האגמים העמוקים וערוצי הנהרות השוצפים מים

שונות, אפשרה לשחקנים לגלם כמה תפקידים בהצגה. המסכות הביעו רגש ש"אינו משתנה" וכפו על השחקן להמחיש את תפקידו באמצעים נוספים, שפת גוף למשל.
אחרי תדרוך קצר מקבלת כל אחת מהמשתתפות את חומרי היצירה: גבס, וזלין, שמן זית וגזות. חלוקה לזוגות. אחת שוכבת, חברתה, מעליה, מורחת בקפידה את פניה בתערובת גבס דביקה. הקול נאלם למשך שעה ארוכה כאשר המסכה הולכת ונוצקת על עור הפנים, לובשת בהדרגה את פני האשה המכוסים. מאוחר יותר תשמור כל אחת על מסכתה כאילו הפכה זו להיות חלק מנשמתה. כמה ימים אחר כך, כאשר עשינו את הלילה על גדת נהר, בחרה אחת המוזות שלנו להיסחף בצורה מבוקרת על מי הנהר במשך שעה ארוכה ומסכת הגבס שלה הדוקה על פניה.
ככל שהתקרב מועד מופע הסיום של המסע, תכפו הוויכוחים על מהותו וצורתו. מהי יצירה? מהי מוזה? האם אפשר להסב את המוזות המיתולוגיות ההן למוזות מודרניות? שאלות אלה חזרו ועלו תוך כדי נסיעה, באוהלים ובקבוצות שהתגבשו עם הזמן. לא פעם לבשו הדיונים אופי צורמני, שנמשך לתוך הלילה.
היו גם רגעים יפים של ביחד. אחד מהם החל להתפתח ביום שישי אחר הצהריים, היום הרביעי למסע. הגענו לטברנה של לינה, בכפר איוס ניקולאוס (Ag. Nikolaos). המפגש עם לינה נועד ללמד אותנו משהו על המטבח היווני. מקץ כמה שעות של בישולים משותפים התקבל ערב רב וססגוני של מאכלים ומיני מאפים: מוסקה, פרחי קישואים ופלפלים ממולאים, תבשיל כבש, סלט יווני וקינוחים. כל אלה נארזו והובאו אל חדר אוכל טבעי – שטח הררי חשוף, לא הרחק מהכפר הציורי פידקיה (Fidakia). שקיעה. שולחן עץ ומפה לבנה. מרימים כוס. לצידנו האגם, מעלינו זורחים הכוכבים. קבלת שבת.

"ההר רחש קולות. אוושת הרוח המנשבת בין העצים והשיחים, שירת בעלי הכנף, צלצול פעמוני הבהמות ורעש הנעליים הבוטשות בקרקע. כל אחת מהנשים יצאה למסע הסיום הפרטי שלה, בדרך לפסגה, למפגש עם האלים"

השיא עוד לפנינו. ביום ראשון בילינו על גדות נהר הטריקריותיס (Trikeriotis), כדי להתכונן לקראת העלייה על ההר. האולימפוס, הגבוה בהרי יוון, נמצא בקרבת מפרץ תרמייקוס (Themaïkos Kolpos), בים האגאי, בגבול שבין מקדוניה (Makedonia)

האולימפוס, הגבוה בהרי יוון. האם ההר הזה הוא שחיכה לנו או אולי ההר המיתולוגי שבו התגוררו האלים ושם ניזונו מנקטר והאזינו לצלילי נבלו של זאוס?

לתסליה (Thessalia). האם ההר הזה הוא שחיכה לנו או אולי ההר המיתולוגי ההוא, שבו התגוררו האלים ושם ניזונו מנקטר והאזינו לצלילי נבלו של זאוס?
בבוקר העלייה אנחנו נפרדים מהג'יפים. היעד הוא הבקתה של המועדון האלפיני היווני, שמוקמת בגובה של 2,100 מטר. טיפוס קשה. הנשימה כבדה. עם הזמן מתפזרות הנשים לאורך המשעול הצר, כל אחת על פי כושרה ונחישותה. מדי פעם מרעידים את האוויר צלילי פעמונים של פרדות היורדות מהבקתה. כעבור כשבע שעות כולנו נמצאים על ההר.
כאן, על ההר, קל להשוות בין מיתוס למציאות. ההר שייך לאלים, אבל החוקים שייכים למריה, מנהלת הבקתה. הרהורים על זאוס, על מיתוסים ועל מוזות נדחקים הצדה. בעשר יש כיבוי אורות וצריך לסדר את השמיכות ולהלך בחדרים רק בנעלי בית, שאותן מספקים במקום. למחרת בבוקר, לאחר ארוחה קלה, מתחילה הירידה. הירידה מהאולימפוס מבקשת, כמעט דורשת, מטפורה מתאימה. אלא שקשה לעסוק בפרשנויות ובחיבוטי נפש כאשר שרירי הרגליים כואבים. הרגליים המכווצות יישאו עימן את זכר ההר כמה ימים נוספים, אבל בינתיים, לקראת ערב, מתחילות ההכנות להופעה בדיון.

"יש לך מכחול, יש לך צבעים, צייר לך גן עדן והיכנס לתוכו"
(נ. קזנצקיס, מחבר "זורבה היווני")

בכניסה לתיאטרון ניגנו שתי צעירות יווניות לבושות לבן בחליל ובאורגן. על שולחן לידן הונחו גביעי זכוכית מלאים ביין אדום וקערות עמוסות בדובדבנים קרים. השמש עדיין להטה בשמים מעל שרידי העיר המקדונית, ואפשר היה לחשוב שמביימים כאן סרט היסטורי. הבמה היתה מוכנה להופעת המוזות.
במשך שמונה ימים הן נסעו, צעדו במים, טיפסו, רקדו, התווכחו וישבו על מדוכת היצירה. 21 נשים יצירתיות שקיבלו על עצמן תפקיד של מוזות מודרניות. התיישבנו בחצי המעגל של התיאטרון העתיק. השעה היתה קצת אחרי שבע וחצי בערב כאשר צלילי המוזיקה של ונגליס, "1492 – כיבוש גן העדן", החלו להרעיד את האוויר. שורה של נשים, לבושות בגלימות צבעוניות, פוסעות לכיוון מרכז המעגל. ערמת קמח, מים, וידיים בוחשות ולשות. המוזיקה מתגברת. כל אחת מהנשים אוחזת בגוש הבצק הלח, מועכת ומטיחה אותו בסדין שנפרש על הקרקע. נירה ושירלי מגיעות מאחור ומזליפות מים וצבע מתוך שפופרות קטנות. ערמות הבצק הופכות לעיסות צבעוניות, הפושטות ולובשות צורה במגען עם הקרקע. הסדין נצבע בזיקוקים של כתמים, קווים וצורות.
שעה אחר כך אנו כבר באוטובוס, בדרך אל שדה התעופה של סלוניקי. מהחלון אפשר לראות במשך דקות ארוכות את צלליתו של ההר, עד שזו מתחלפת באורות הראשונים של בתי העיר