מסע אל גן העדן האבוד

גן עדן זה עניין פשוט למדי, לפחות ממבט ראשון. כפי שהרמב"ם מסכם השקפה אחת מקובלת על רבים, זהו –
 
"מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יגיעה, ושיש להם בתים מאבנים טובות ומיטות מוצעות במשי, ונהרות מושכות יין, ושמנים מבושמים והרבה דברים מזה המין… יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות, יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבוא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו, ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאוד מועילים תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו".

יש תמיד השתוקקות קטנה לגן עדן, עם אגם קטן וציפורים, והמון עצי פרי ופרחים, ועם קצת בני אדם אחרים באותו ראש

גם בגן העדן של המוסלמים – לצד נהרות של מים שלא מתעפשים ונהרות של חלב שלא מתמקמק, ונהרות של דבש טהור – יש "נהרות מושכות יין". האם זה לא אסור? כנראה שלא לצדיקים אחרי מותם, אבל אין לי ספק שיש בעניין זה מחלוקות בין חכמי דת, וחוץ מזה אין כנראה גן עדן שאינו מוליד תמיהות. כך, למשל, הסעודה הגדולה שעתיד הקב"ה לערוך לצדיקים בגן עדן, ושאת התפריט שלה אנחנו מכירים – לווייתן ושור בר שאותם הכין עוד בטרם נברא האדם, ויין משומר מענבים שנבצרו גם הם בששת ימי בראשית – האם זו ארוחה של ממש, או רק משל לסודות נעלים?

הארץ הטהורה
גם אצל הבודהיסטים הדברים לא פשוטים. גן העדן המערבי של חסידי "הארץ הטהורה" – הבודהיזם המקובל ביותר בקרב ההמונים בסין, שכן כדי להגיע אליו לא צריך אלא להגיד שוב ושוב אַמִיטוֹפוֹ (שמו הסיני של הבודהא אמיטאבהא) – מתואר בפרוטרוט באחד הכתבים שתורגמו מסנסקריט. אמנם אין שם כנראה לא יין ולא אוכל, אבל יש שם מים מרובי סגולות, והנאות העין והאוזן והאף מצויות שם בשפע אינסופי, הרבה זהב וכסף ואבנים טובות שדי בהם לשמח את לבו של הקפדן בצורפים, ובין עצי המרגליות המדיפים ניחוחות מנשבות רוחות קלות המנגנות באינספור צלילים את האמיתות של הבודהא, ופרחים שנושרים מן השמים שש פעמים ביום, והמאמינים לוקחים אותם ועפים להביא מנחה למיליארדי הבודהות בכל העולמות, וחוזרים להקשיב לציפורים הנפלאות ששרות להם במקהלה את הדרך הנאצלת כפולת השמונה.

צילום : asap/Bridgeman Art Library/ Leeds Museums and Galleries Lotherton Hall U.K

מה שמעלה שאלה: הייתכן שבאותה ארץ טהורה יחיו ציפורים אמיתיות, יצורים שכמו כל בעלי החיים נולדים כעונש על קארמה רעה? כמובן שלא. אלה אינן אלא דמויי ציפורים שהבודהא המקומי יצר כדי לשמח את לב המאושרים שנולדו בגן העדן המערבי, חפים מכל זרעי קארמה. אבל השאלה המטרידה יותר היא למה בכלל התחנה הזאת בדרך לקץ כל הגלגולים, הנירוואנה. התשובה כנראה היא שבעידן מושחת זה אין סיכוי שבני אדם יגיעו לנירוואנה באמצעים הבדוקים של סיגופים ופרישות, וצריך לסמוך על האמונה, שאותה מחזקים באמצעות דימויים עזים של גיהנום וגן עדן, ולקוות שאחרי מספיק זמן בגן עדן – ולא צריך להיות ציניקן כדי לחשוב שנצח זה קצת יותר מדי אפילו בשביל גן עדן – תהיה גאולה כללית וכולם יגיעו לאושר המוחלט של האי קיום.  
אבל מאחר שרובנו חיים בעולם לא כל כך מוצלח, והיינו שמחים לחשוב שאת הסיבוב הבא נעשה בעולם הרבה יותר טוב, גם אם קצת משעמם, מוטב אולי לא להיכנס לשאלות של היתכנות וסבירות, ובמקום זה להצביע על מה שנראה משותף להרבה גני עדן, אוטופיות סטייל מועדון הים התיכון: אולי לא אבנים טובות ויצועי משי כמו אצל הרמב"ם, אבל אקלים נוח, ואנשים רגועים, והרבה אוכל ויין, ובלי יגיעה, ובעיקר פשטות.

חוף בהוואי, אלמוגים במלדיביים
כשחושבים גן עדן, רואים חוף בהוואי, אלמוגים במלדיביים, דקלים בקראלה, עמק בהרים, אי יווני. דומה שמעטים חושבים על עיר גדולה. כי יפה זה קטן, יפה זה לא מסובך. העולם הזה הוא לא רק מקום של רשע ואומללות ואסונות לא צפויים, הוא גם גדול ומורכב מדי. ולכן אוטופיות אוהבות כל כך קומונות קטנות, גני עדן מתוכננים, חזרה אל הטבע – לא ממש אם קוראים בעיון את רוסו, לא בהכרח לגן העדן שלפני הנחש, אבל לאיזשהו שלב מוקדם יחסית בהתפתחות האדם, לפני שהתפתחו הערים, כמו פעם בבנימינה של אהוד מנור, כשהכל זרם לאט, וחבר היה חבר.
רובנו המכריע מעדיף אמנם לחיות בערים גדולות, עם הרעש ועם הזיהום, ועם מיזוג האוויר, אבל בראש יש תמיד השתוקקות קטנה לגן עדן, עם אגם קטן וציפורים, והמון עצי פרי ופרחים, ועם קצת בני אדם אחרים באותו ראש.
התאווה הזאת לחזור לפשטות היפותטית הניעה קבוצות רבות במאה ה־19, באמריקה ובאירופה, וכמובן גם אצלנו, עם הקיבוצים. קומונות דתיות ואחרות קמו ונפלו, ולמרות הכישלון הכמעט ודאי, שהיה גם מנת חלקן של הקהילות הקטנות שפרחו בשנות השישים של המאה שעברה, דומה שעוד נכונו לאוטופיות חיים חדשים.   
בצורה הכי תמציתית ונוגעת ללב ניסח את החלום הזה משורר סיני מהמאה הרביעית בשם טאו צ'יין. הוא מספר על דייג שתעה בהרים והגיע לעמק מבודד שבו חיים בהרמוניה ובטעם של פעם דייגים וחוטבי עצים, שהם גם קצת בני אלמוות (הסיפור מופיע באנתולוגיה "המלומד והזונה" שיצאה בהוצאת כתר, 1995). הסיפור נתן השראה למשכילים, ציירים ומפתחי אתרי תיירות במשך מאות שנים. לא מאוד רחוק מביתו של המשורר, ליד צָ'אנְג־דֶה בחבל הוּּנָאן, נמצא עמק שעונה לתיאור, ושנקרא לפיכך על שם הסיפור: "מעיין פרחי האפרסק". המקום נזנח ושוקם פעמים אחדות, ולפני כ־15 שנה עשו ממנו שמורת טבע, עם כפר עתיק.

הר גבישי הסוכר הגדול
אבל אם מדובר בחלומות פשוטים, אין פשוט מ"הר גבישי הסוכר הגדול", שיר נוודים אמריקאי ידוע למדי בזמנו – לפני כ־75 שנה – שחזר אלינו בסרטם של האחים כהן "אחי, איפה אתה": על ארץ זבת חלב ודבש, ועצי סיגריות, ומעיינות לימונדה ואגמי ג'ין, שם לא קר ואין גשם, והאנשים טובי לב, ולשוטרים יש רגליים מעץ ולבולדוגים שיניים מגומי, והתרנגולות מטילות ביצים רכות, והעצים מלאים פירות, והאסמים מלאים שחת, וגם לא צריך כסף, ואף פעם לא מחליפים גרביים.
השיר התפרסם די הצורך להוליד הר, או לפחות לתת שם להר. זמן קצר אחרי שהשיר יצא לאור ב־1928 כמה מתושבי האזור תקעו שלט לרגלי הר צבעוני במדינת יוטה וכתבו עליו: Big Rock Candy Mountain. ועל ידו שלט אחר ל"מעיינות הלימון". השם נקלט והר גבישי הסוכר המיתי הפך לאחד האתרים הגיאולוגיים המוכרים ביותר במערב יוטה.
מעבר כזה ממלים לעובדות בשטח קרה גם לגן העדן הכי מוכר במאה העשרים, שנגרי־לה. בראשית היה הספר, "האופק האבוד" של סופר אנגלי בשם ג'יימס הילטון, שראה אור ב־1933, היה רב מכר ענק, והבמאי ההוליוודי פרנק קאפרה עשה ממנו סרט מצליח ארבע שנים לאחר מכן. בעקבות תאונת מטוס אי שם בהימלאיה, מגיעה קבוצה של חמישה לבנים לעמק פורה מוקף הרים מושלגים שבו האנשים בריאים ומאושרים וחיים בהרמוניה ובמתינות, ומאריכים ימים כמו קווקזים שאכלו הרבה יוגורט. הילטון עצמו המציא את שנגרי־לה מחומרים שמצא בספרייה עירונית בלונדון, אבל משהו בספר שלו הצית את הדמיון, השם שנגרי־לה נהפך במהירות למלה נרדפת לגן עדן עלי אדמות, וכמובן לשם של מלונות ואתרי נופש ומסעדות, ורבים יצאו לחפש את מקומו המדויק.
אחד מאלה הוא עורך דין אמריקאי בשם טֶד וֵוייל, שיחד עם חבר עורך דין ומטפס הרים בשם פיטר קליקה, התחקה אחרי מקורות ההשראה של הילטון. ג'יין ווייאט, ששיחקה בסרט של פרנק קאפרה, סיפרה להם שהילטון רמז לה שהמקור העיקרי היה בוטנאי אוסטרי בשם רוֹק שישב שנים בלִי גְ'יָאנְג – במערב חבל יו'נאן וגן עדן למדי בזכות עצמו – וטייל הרבה בסביבותיה. בעקבותיו הגיעו שני הפרקליטים – אחרי ארבעה ימים בג'יפ ועל גב סוס ועוד עשרה ימים ברגל – למקום נידח בשם מוּלִי, בדרום סצ'ואן. הם משוכנעים שמה שרואים שם, וזה כנראה נפלא מאוד, מתאים ביותר לתיאורים בספר.
 אבל הסינים חושבים אחרת. פרנסי נפת ג'וֹנְג־דְיֶן בצפון־מערב חבל יו'נאן (חלק מהרמה הטיבטית שסופח לסין אחרי כיבוש טיבט) החליטו ב־1997 לשנות את שם הנפה לשנגרי־לה (האיש שתרגם את "האופק האבוד" לסינית גר שם). שלטונות סין אימצו את ההחלטה ולפני שנתיים החליטו לפתוח לתיירות את כל האזור – בפינה של החבלים יו'נאן, סצ'ואן וטיבט, מסביב להר מֵיילִי הקדוש לטיבטים, מקום שבו מתקרבים זה לזה שלושה נהרות גדולים, של מים בלבד. יהיה שם גם שדה תעופה.