מסעותיו של יאנוש קורצ'אק בארץ ישראל וחלומו שלא התגשם

בערב יום השואה תש"ף 2020, רחל סגל רבינוביץ בת כפר גלעדי, חודש לאחר שחגגה 94, מתוך דמדומי הדמנציה שלה, פרצה בבכי ובדיבור קטוע הביעה את טענתה הנוקבת, על כך שאין אנו מנציחים את חלומו הגלילי של יאנוש קורצ'אק. במהלך השנים סיפרה רחל פעמים רבות על ביקורו של קורצ'אק בבית הספר בכפר גלעדי, היא הייתה אז ילדה כבת 12 והתרשמה ממנו עמוקות. המורה שלה, אביה, מרדכי סגל, הכיר את קורצ'אק באחת מנסיעותיו בחו"ל, וקיים קשרי מכתבים עם קורצ'אק והזמינו לבקר בכיתתו. קורצ'אק שהה שלושה ימים בכיתה של מרדכי סגל אשר פיתח גישה חינוכית "שיטת התהליכים" ולימים ייסד מרדכי את סמינרי הקיבוצים בתל אביב ובאורנים והיה מנהלם הראשון במשך עשרות שנים. רחל סגל ביתו זכרה גם שבעקבות אותו ביקור באצבע הגליל, היה לקורצ'אק חלום עליו כתב ביומן הגטו. היא תבעה מאיתנו לא לשכוח אותו ולהנציחו בדרך כלשהי.

יאנוש קורצ'ק וספרו המפורסם "המלך מתיא הראשון"

את דבריה שמע שמואליק בעלה בן ה-98 אז ושמעה בתה מיריק שניר, והחלו יחד לרקום תוכנית ברוח זאת. אנשים ששמעו התרגשו ונרתמו, וביניהם גם אני.

בהמשך מאמרי זה אספר על אותו חלום מופלא.

יאנוש קורצ'אק הוא הנרצח הכי מפורסם שנשלח באוגוסט 1942 למחנה ההשמדה טרבלינקה יחד עם עוד כ-200 ילדים, 12 אנשי צוות והעוזרת המופלאה סטפה.

ציטוט עד ראייה: "זה לא היה מצעד לקרונות המוות, זאת הייתה מחאה מאורגנת אילמת נגד הרצח! כל הילדים הסתדרו ברביעיות וקורצ'אק הלך בראשם בעניים מורמות כשהוא מחזיק בידיהם של שני ילדים…".

עוד בחייו היה קורצ'אק "סלב" בפולין, בעולם ואף בארץ ישראל. רופא, מחנך ופעיל חברתי.

קורצ'אק כתב ספרים לילדים שזכו להצלחה רבה. ספרו הראשון נקרא "בקייטנה". ספרים אחרים שכתב ותורגמו לעברית כוללים : "כאשר אשוב ואהיה קטן", "המלך מתיאו הראשון" ו"המלך מתיא השני", "יותם הקוסם", "לבד עם אלוהים". עוד כתב קורצ'אק סיפורים לעיתון הנוער החלוצי בפולין והיה לעורך של שבועון ילדים ונוער שכל כותביו היו ילדים.

כמחנך היה ממבשרי זכויות הילד ובית היתומים שהקים וניהל השריש את התפיסה של החינוך הדמוקרטי. בית היתומים התנהל בדרך שוויונית בין הילדים והמבוגרים.

בית היתומים בוורשה – תמונה משנת 1935. קורצ'אק התגורר בעליית הגג

במשנתו עמדו בראש אהבת הילדים וכבודם. לטענתו, חינוך וערכים יכולים להשפיע רק מתוך יחס של כבוד, הערכה ודיאלוג. לכל ילד עולם פנימי משלו מלא ועשיר ואין לזלזל ברצונותיו ובדברים המעסיקים אותו. בתפיסת עולמו האמין קורצ'אק כי אסור שהחינוך יבוא מתוך פחד וכי חינוכו של הילד חייב לאפשר התפתחות חופשית. חינוך אינו חיקוי התנהגות אלא השפעה הדדית. מטרת החינוך צריכה להיות הקניית עצמאות ותחושת אחריות והילד צריך לקחת חלק פעיל בתהליך חינוכו וללמוד מתוך עולם החוויות וההתנסות שלו.

החיבור לארץ ישראל

החיבור של קורצ'אק לארץ ישראל ולחזון הציוני החל עוד בצעירותו, כשהשתתף בקונגרס הציוני השלישי בבאזל ב-1899, והתחזק מאוד כשבאמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת שתי חניכות מ"הבורסה" – פנימייה למחנכים שפעלה בבית היתומים – עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ עין חרוד. חניכות אלו שמרו על קשר מכתבים הדוק עם קורצ'אק וסטפה, עד שזו החליטה ב-1931 לבקר בקיבוץ עין חרוד שהיה הקיבוץ הגדול בעמק והיו בו כ-200 ילדים. סטפה הצטרפה כעובדת בבתי הילדים. לאחר שלושה חודשים חזרה סטפה לפולין קורנת מאושר וכל מחשבותיה נתונות לדרך בה היא משיגה את אשרת הכניסה לארץ ישראל בכדי שתוכל לחזור לעין חרוד. סטפה החלה ללמוד עברית ולא פסקה מלתאר ולהתרגש מהחיים בקיבוץ וממערכת החינוך האידאלית דבריה לא ריגשו את קורצ'אק, ולא השפיעו על שותפה בבית היתומים, אשר החשיב את פולין כבית הלאומי שלו, ולא נזקק לעוד אחד. זרם השליחים שהגיעו מארץ ישראל לפולין הלך וגבר, הם הביאו עימם סיפורים על חלום הבית הלאומי שקורם עור וגידים בפלשתינה, וסטפה האזינה לדבריהם בשקיקה. בנוסף התמקמו אנשי השומר הצעיר בקרבת בית היתומים, הרבו לספר לחניכים על ארץ ישראל, הציגו בפניהם את מפת הארץ וגם לימדו עברית. בנוסף לאלה ב-1925 הגיעה לפולין משלחת של קרן הקיימת בראשותו של מנחם אוסישקין והתקבלה בהתרגשות רבה. יאנוש קורצ'אק התחיל להבין שהחלום על בית לאומי קורם עור וגידים ונרתם למשימה והצטרף בקריאה לאינטליגנציה היהודית בפולין להיענות למבצע גיוס כספים לקרן הקיימת. וכך כתב קורצ'אק:

"יתרום נא כל אחד מכם את הכנסות יום זה למען הקרן הקיימת לישראל שמטרתה היא גאולת אדמות ארץ ישראל לקניין עולם ולצמיתות לעם היהודי".

בתחילת שנות ה-30 החלה החרפה בגילויי האנטישמיות בפולין, ומצבה של הקהילה היהודית הורע מיום ליום.

קורצ'אק, שהתשישות אחזה בו החליט שהוא זקוק לחופשה קצרה וגמר אומר ללכת ולראות בעצמו האם נכונים הסיפורים ששמע מהשליחים הארץ-ישראלים? והאם נכונים סיפוריה של סטפה על מערכת החינוך האידאלית בקיבוץ? האם לא הפריזה בתאוריה את החלום הציוני? וכך, ב-1934 נסע קורצ'אק ליוון והפליג משם לחיפה, סקפטי לחלוטין.

"בראותי את חוף חיפה הרחוקה פיעמה בי המחשבה, שהמשאלה, שמדי שנה חוזרים עליה בתפילה, לשנה הבאה בירושלים, מתקיימת! כאן גבול הגלות, השיבה לאחר אלפיים שנות נדודים ורדיפות. זכיתי והגעתי לכך".

רחל (סגל) ושמוליק רבינוביץ מול החרמון במקום בו חלם קורצ'אק להקים את בית היתומים שלו, מעל קיבוצם כפר- גלעדי. צילום: מיריק שניר

המסע הראשון – ספטמבר 1934

(יום לפני ראש השנה).

בירידתו בנמל חיפה קיבל את פניו דוד שימחוני נציג עין חרוד. לפי תיאוריו של שמחוני הדבר הראשון שעשה קורצ'אק הוא לשוטט בעיר התחתית עד להגעת האוטובוס שנסע לקיבוץ. קורצ'אק עבר בין הדוכנים וקנה לעצמו ממתק מאחד הילדים הערבים, לקח ביס אך הטעם לא ערב לחיכו והעביר את הממתק להנאתו של ילד אחר ברחוב. עוד מספר שמחוני שבנסיעה באוטובוס על ברכיו של יאנוש היה מונח התנ"ך. קורצ'אק מגיע לקראת ערב לעין חרוד וכולם מתרגשים מבוגרים וילדים. קורצ'אק הוא דמות מפורסמת  וידועה. למבוגרים הוא אחד המחנכים המשפיעים באירופה ולילדים הוא הסופר של "המלך מתיאו הראשון" שתורגם לעברית וכל ילד הספיק לקראו. הקיבוץ מנה אז 330 חברים, 26 הורי חברים, 191 ילדים ו 70 נערים שעלו מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. מיד בהגיעו הבין קורצ'אק שהעניבה והחליפה לא תואמים את רוח הקיבוץ ונשאר עם החולצה ללא העניבה. בביקורו זה התגורר קורצ'אק בביתם של רבקה זביקסקי ודוד שמחוני.

את רוב זמנו הקדיש להכרת אורחות החיים בעין חרוד, וסרב לכל הצעה לביקור מחוץ לקיבוץ. הוא למד את החינוך הקיבוצי, ביקר בבית הספר ושהה בשיעורים, עבד בבית התינוקות ואף קילף תפוחי אדמה במטבח הקיבוץ. בערבים העביר 12 הרצאות בנושאי חינוך לחברי עין חרוד ולקיבוצי הסביבה. בנוסף הצטרף לטיולים לעמק יזרעאל, למעין חרוד ולגלבוע עם בתי הילדים.

קשר מיוחד ואף חברות נפש נוצרו בין קורצ'אק ויהודה גור אריה, סנדלר הקיבוץ. אחרי שבועיים בעין חרוד מבקש קורצ'אק מגור אריה לבקר בבית העלמין של הקיבוץ. בית העלמין היה מרוחק כ-4 ק"מ ממקומו החדש של הקיבוץ שנאלץ לנדוד צפונה לגבעה סמוכה עקב אילוצי ביטחון והגנה. את בית העלמין השאירו במקומו.

והינה תיאורו של יהודה גור אריה את המסע הלילי:

"היה ליל ירח מלא, אין יופי כזה בעולם כמו לילות ירח מלא בעמק. שקט, שקט. יצאנו לטייל, בשעה 23:00 הוא אמר – בוא נעלה לבית הקברות… בבית הקברות שקט ודממה. וביקש לגשת לקבר של החבר הראשון שמת. עשה עליו רושם רב שאדם אחד איבד את עצמו לדעת. נחמן גולדמן (המת הראשון) ביקש לשמור שבוע נוסף במחצבה, אף אחד לא שם לב למצוקה הנפשית שלו עד שהם שמעו ירייה באמצע הלילה. הסברתי לו שהיו אנשים שלא היה להם מספיק כוח, הוא ביקש ממני לומר יחד קדיש וביקש שאגיד לאט לאט בכדי שיוכל לחזור איתי על כל מילה, ביקש  הסברים לקדיש וכל הזמן בכה. הסברתי לו על המחלות המלריה והטיפוס שהפילו חללים רבים… לפנות בוקר חזרנו לקיבוץ".

וגור אריה מממשיך בתיאוריו: "היה לו קשה להיפרד מאתנו. אני האמנתי שאיש זה יחזור לעין חרוד. כאשר נפרדנו נתתי לו נשיקה. הוא היה מעורער ומהורהר אחרי הביקור בעין חרוד… נראה לי שהוא תפס שזה משהו מיוחד שקם לעיתים פעם יחידה במשך דורות".

לאחר שובו לפולין כתב קורצ'אק למשפחת שמחוני: "ופליאה היא בכמה אפשר להתעשר בעשרים ימים קצרים כאלה. כמה אפשר ללמוד, להבין, לרכוש – לימים רבים ולתמיד".

בשובו חזרה לפולין כתב סיפור קצר "כך אני מהרהר". הסיפור מתאר את הרפתקאותיו של ילד יהודי מפולין בדרכו לארץ ישראל ומאבקיו במקומיים הערבים. את הסיפור חתם כך:

"לא את הכול אני יודע אבל הסוף יהיה כזה שליהודים תהיה מדינה בארץ ישראל…."

המסע השני, 20 ביולי 1936

(יומיים לפני יום הולדתו)

פולין של אמצע שנות ה-30 היא יותר ימנית קיצונית, יותר אנטישמית, והפרעות נגד יהודים היו עניין שבשגרה. קורצ'אק יוצא למסעו השני כשהפעם המסע ארוך יותר ובסיסו עדיין קיבוץ עין חרוד בו הוא ממשיך לקיים הרצאות, עובד במטבח ואף בפלחה.

לפני צאתו למסעו השני כתב קורצ'אק ליוסף ליכטנבוים:

"…לפי שעה אוכל להודיעך כי קבלתי דרכון והחלטתי לנסוע באוניה השנייה ביולי… ההחלטה גמורה. מה אעשה בארץ אינני יודע עדיין. לאחר הכרת החלוצים, הייתי רוצה להתבונן בחיי השומרים. מעניין אותי מאוד המשק האינדיווידואליסט (המושב) וחיי החרדיים (כפר הצדיק מיאבלונה). אם אפשר: חודש בנצרת וחודש בירושלים…"

במסעו השני הדגש היה יותר על הכרת הארץ לאורכה ולרוחבה. רק שטיול בתקופה הזו היה מסוכן מאוד. המרד הערבי הגדול בשיאו והערבים משליטים טרור בדרכים וביישובים היהודים וקיימת סכנת חיים ממשית. מארחיו בארץ ניסו לשכנעו לרדת מהרעיון של הטיול בארץ וכך השיב להם קורצ'אק בהומור:

"מי אומר שדווקא מחר ירו הערבים, ואם הם יורים, מי אומר שזה יהיה על המסלול שלי, ואם זה יהיה בדרך שלי, מי אומר שזה יהיה דווקא על האוטובוס שלי, ואם זה יהיה על האוטובוס שלי מי אומר שיפגעו, ואם יפגעו, מי אומר שיהרגו מישהו, ואם יהרגו מישהו מי אומר שזה דווקא אני. ולכן מכיוון שהסכנה קטנה כל כך אז אפשר לצאת לדרך".

במסעו זה "חרש" קורצ'אק את הארץ מדרומה ועד לצפונה. ההספק היה גדול מאוד מגבעת ברנר באר טוביה ונען שבדרום דרך יישובי עמק יזרעאל, עפולה, מרחביה, גבע, עין חרוד, העיר המקראית יזרעאל עבור לטבריה משמר העמק נצרת וחיפה. בחיפה הגיע להדר הכרמל, חוף בת גלים והגנים הבהאים. כמובן שלא פסח על תל אביב וירושלים שם הגיע לכנסיית הקבר.

וצפונה צפונה לקיבוץ כפר גלעדי. קורצ'אק לא התלהב מתל אביב וטען שזו דומה לעיירות בפולין לדעתו החידוש בארץ נמצא בהתיישבות העובדת קיבוצים ומושבים.

משערים שתמונה זו מנציחה את ביקור קורצ'אק בבית הספר בכפר גלעדי. האיש בחליפה במרכז המרפסת. בקצה השמאלי מ. סגל.

מסעו השני בארץ, בכל המקומות שטייל הותיר בו רושם עז והפך אותו לאוהד נלהב של החלום הציוני. פגישותיו עם חברי הקיבוצים והמושבים וחשיפתו לחינוך המשותף גרמו לו להבין שכאן שלובים חיי הילדים בעולמם, בחייהם ובחזונם של המבוגרים ,ועם זאת נשמרים עצמאותו וכבודו של הילד ומובטחים לו תנאים אידאלים להתפתחות. מסקנתו העיקרית בתום מסעו השני הייתה שהעתיד הוא בארץ ישראל.

החלום שלא התגשם

ביקורו של קורצ'אק בכפר גלעדי ארך שלושה ימים. לכפר גלעדי הגיע בכדי להכיר את הגליל ולפגוש את מרדכי סגל, כפי שסופר בפתיח של כתבה זו.

קורצ'אק ביקר בכיתות הלימוד, בחדרי השינה, בחדרי המלאכה ובספריה והצטרף לילדים בעבודה בדיר. כמו כן ביקר באנדרטת האריה השואג לזכר 8 חללי קרב תל חי. למחרת יצא לטיול רגלי ברכס הרי נפתלי וטיפס עד לקו הרכס בו ממוקמים היום מושב מרגליות וקיבוץ משגב עם.

חלומות רבים היו לקורצ'אק. חלם לעלות לארץ ישראל, חלם לכתוב ספר חדש לילדי ארץ ישראל שגיבוריו הם ילדים השבים למולדתם החדשה ישנה. את הספר חלם לכתוב באחת מסמטאות ירושלים.

חלום נפלא נוסף היה לו, עליו ניתן לקרוא ביומן הגטו ששרד אחריו, ואותו בניגוד לאחרים ניתן ואף חובה עלינו לפעול להגשמתו, כצוואה גשמית-רוחנית שהותיר לנו.

פסל האריה השואג בכפר גלעדי. צילום: דר' אבישי טייכר

מתוך מחלת הטיפוס בה חלה בגיטו, חלם קורצ'אק שהוא יוצא למסע גיוס כספים למען בית היתומים בארה"ב, וכך תאר את אותה הזיה ביומנו: "אולם תיאטרון ענק, או אולם קונצרטים, המונים בלבוש חג. אני מספר על המלחמה והרעב, על היתמות והדלות. אני נואם בפולנית. והינה גשם שוטף של שטרי כסף, זהב ועדיים…"

קורצ'אק הנלהב ממשיך לתעד את הרהוריו ההזויים המתחברים לחלומות שרקם בביקוריו בארץ ישראל: "יהיו אם כך בידי אמצעים לא מוגבלים, ואני מפרסם תחרות על בנין בית יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר גלעדי. יהיו שם חדרי אוכל וחדרי שינה קסרקטינים גדולים. יהיו שם בתים מבודדים קטנים. על גבי גג שטוח יהיה לי חדר לא גדול וקירותיו שקופים, כדי שלא אפסיד אפילו זריחה או שקיעה אחת, וכדי שאוכל בשעת כתיבה בלילה, להציץ מפעם לפעם בכוכבים."

וכאן הוסיף משפט מצמרר, המסכם את התרשמותו מהמפעל הציוני ומוכיח עד כמה הרחיק ראות:

"ארץ ישראל הצעירה טורחת בנאמנות רבה להגיע לכלל הבנה עם האדמה. אך יגיע גם תורם של השמיים".

לארץ ישראל קורצ'אק לא זכה לחזור, אך זכרו מונצח בארץ בישובים רבים, ברחובות, בכיכרות, ובשמות בתי ספר. ב-1962, במלאות 20 שנה להירצחו, הנפיקו ממשלות פולין וישראל בול לזכרו. הקרן הקיימת מנציחה את זכרו ביערות ובפעילויות חינוכיות. מה שתמוה בעיניי וממש לא ברור איך אחרי כל השניים לא העלה איש בדעתו להגשים את החלום של האיש הדגול הזה.

אני מסיים בקריאה נרגשת לראשי המדינה להרים את הכפפה ולהגשים את חלומו הגלילי של קורצ'אק.

לקרן הקיימת אני רוצה לומר: לאורך כל השנים אתם עושים דברים נפלאים ומרגשים בתחום החינוך. מרכזי השדה והיער שלכם הם פרויקט מופלא. התפיסה החינוכית שמובילה לחינוך ציוני אקולוגי מרגשת מאוד, וכל הכבוד על החניונים, היערות ומסלולי ההליכה והאופניים המאפשרים לכולם כולל כולם ליהנות מיופייה של הארץ שלנו.

קורצ'אק היה תומך נלהב שלכם, האמין בדרכה של קק"ל ואף נרתם באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת בהוצאת קול קורא לקהילה היהודית העשירה בפולין לתרום להצלחתה של הקרן הקיימת. אני חושב שמונחת כעת לפתחכם הזדמנות יוצאת דופן להחזיר לו, ולרגש ולהעשיר את כולנו בהגשמת חלומו הגלילי.

בול שיצא לכבודו של קורצ'אק במקביל להוצאת בול בפולין

קורצ'אק בלי עניבה בין הדקלים בעין חרוד. שדרת הדקלים קיימת עד היום בעין חרוד.

ואנחנו (מיריק שניר ואני) חשבנו על שביל או "מעלה קורצ'אק" שיצא מכפר גלעדי ויטפס לקו הרכס ועד לחלום. החלום (שהוגשם בינתיים) יכול להיות מרכז יער שקק"ל יודעים לעשות טוב. לאורך המעלה יהיו מס נקודות עצירה עם ציטוטים של קורצ'אק שיאפשרו ויעוררו דיון בנושאים חינוכיים. בנקודות יהיו מקומות ישיבה במעגל. ככה ניתן לשלב טיול ולמידה. השיח יתאים לילדים, לסטודנטים, למחנכים ואנשי רוח.

מתאים לסיים באימרתו הידועה של קורצ'אק:
"הדואג לימים – זורע חיטים.
הדואג לשנים – נוטע עצים.
הדואג לדורות – מחנך אנשים".

—–
המחבר מודה לטלי שנר על מחקרה בנושא זה שפורסם בספרה "המלך מתיא בארץ ישראל – מסע בעקבות קורצ'אק בארץ התקווה".