מנהטן – דאונטאון היא הדבר הבא

חנויות אופנה ועיצוב יוקרתיות תפסו את מקום הגלריות בסוהו. "שימי כיפת פלסטיק מעל לסוהו, ותקבלי קניון ענק", אומר הצייר יעקב אלחנני שגר כאן כבר 25 שנה

תחושה שהעיר מתאמצת להגיע לאיזה מקום, גם אם לה עצמה לא ברור מהו.

שנות הארבעים והחמישים ראו את פריחת הווסט וילג', על הברים שלו, מועדוני הג'אז והסופרים שפקדו אותם – עדנה וינסנט מיליי, ג'ון סטיינבק, טנסי וויליאמס, ג'ק קרואק ואחרים. הווסט וילג' נחשב אז למרכז האנרגיה היצירתית. בסוף שנות השישים ובשנות השבעים פרץ הסוהו לתודעת ניו יורק, עם הלופטים הגדולים של האמנים והגלריות רחבות הידיים שצצו שם כפטריות. האמנים ז'וליאן שנאבל, קית' הרינג, דייוויד סאלה ובאסקיאט הפכו בן לילה לכוכבים. שנות השמונים ראו את התחדשות טְרַיְיבֶּקָה ואת התעוררותו של האיסט וילג'. ב־1987, שנת מותו של אנדי וורהול, מלך החיים ה"אלטרנטיבי־ים", הכריז העיתון הפופולרי "הווילג' ווֹייס" במאמר שער כי ה"דאונטאון" שבק חיים, ותהה לאן יעבור מרכז ההתרחשות היצירתית הבא. התשובה הגיעה בשנות התשעים, שעדיין עדוֹת לתהליך השתנותו והתפתחותו המואצת של רובע צֶ'לסי.

את הדינמיות המשתנה הזאת, היצירתית והקטלנית בו בזמן, חוויתי על בשרי. יום אחד, ללא הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי ממולכדת במערבולת ההווה המשתנה של ניו יורק, שהשתלטה על חיי והכתיבה אותם.

פסולת תעשייתית ולופט האמנים
מעגל ההתרחשויות התחיל בקיץ 1976, כשחיפשתי מקום לגור בהישג יד. "חפשי לופט בסוהו", יעצו לי אחדים מחברי האמנים. התחלתי לחפש לופט – חלל מסחרי־תעשייתי – כדי להתקין לי אותו למגורים. על אף שמגורים באיזור

מסחרי לא היו חוקיים, נהגו כך אמנים רבים, ובדרך זו הצליחו לשכור חללים גדולים במחיר נמוך בבתי מלאכה שהתפנו בסוהו – רובע לא מוכר באותה תקופה, אשר קיבל את שמו בזכות מיקומו מדרום לרחוב האוסטון
(SOuth of HOuston – Soho). זהו איזור של בניינים מסיביים מהמאה ה־19, בנויים מברזל יצוק, רבים מהם מונומנטליים ומזכירים ארכיטקטורה איטלקית מימי הרנסאנס.

במסע החיפושים פגשתי את הפסל אברהם לובלסקי, אחד האמנים הראשונים שהתיישבו בסוהו, וראיתי איך אמנות ומלאכה חברו כאן תחת קורת גג אחת. "כשחיפשתי סטודיו לעבודה", סיפר לי לובלסקי, "הצלחתי לשכנע בעל בניין בסוהו להשכיר לי קומה שעמדה ריקה. אף אחד לא יידע, הבטחתי לו, ואתה תרוויח שכר דירה. אחרי שידולים רבים הוא הסכים. כך עשו כל החברים שלי. תוך כמה שנים הפך הסוהו למעין סטודיו גדול. היית פוגש חברים אמנים בכל פינה. הרחובות היו מלאים בפסולת תעשייתית – שאריות בדים, עצים, ברזלים – חומרים מעוררי השראה המגרים את הדמיון".

אבל זה לא היה פשוט. בלופט לא היה דבר מלבד ארבעה קירות ומרחב גדול וריק. היה צורך להתקין את המחסנים ואת בתי המלאכה לשעבר לעבודה ולמגורים, לבנות מטבח ושירותים, להתמודד עם מעלית חלודה שרוב הזמן לא עבדה, עם

חנות בסוהו

עכברים, סכנת שרפות ובעיקר – העדר חימום.

"חברים באו ועזרו זה לזה לשפץ את הלופטים", מספר לובלסקי. "במשך הזמן היו כאלה שהתמחו בנגרות, בחשמל, באינסטלציה. אמנים לא מעטים שהתקשו להתפרנס מאמנות עבדו בשיפוץ והתעשרו. אנשים הקימו משפחות, הולידו ילדים. היתה תקופה מרתקת, אבל לא היה קל. היו גם אסונות. מעלית צנחה והרגה בן של חבר שלי. שרפה כילתה יצירה של שנים של כמה אמנים. ולמרות זאת, היתה תחושה של שותפות והפריה הדדית. כשסוחרת האמנות פאולה קופר פתחה את הגלריה הראשונה בסוהו ב־1971, זו היתה שמחה גדולה לכולם".

בעקבות פאולה קופר, הגיעו גלריות אחרות והסוהו התפתח במהירות. החללים הגדולים והתקרות הגבוהות עודדו יצירת ציורים ופסלים גדולים, שלא תאמו את הגלריות הקטנות אשר היו מרוכזות אז במעלה שדרות מדיסון. בזה אחר זה ירדו לסוהו בעלי הגלריות הידועות – קסטלי, וובר, סונאבנד, פייס – והפכו את המחסנים שבקומות הקרקע, ואחר כך גם בקומות אחרות, לגלריות מרשימות, שם הציגו את העבודות הגדולות של אמניהם.

ווסט ברודוויי, הרחוב הראשי, הפך לרחוב שכולו גלריות, והן התפשטו אף לרחובות הסמוכים. זו היתה חגיגה של ממש, בייחוד בשבתות, כשאמנים וחובבי אמנות נהרו לסוהו לבדוק מה חדש בשטח האמנות, ואפשר היה לפגוש ברחוב חברים וידידים. בתי קפה, ברים, מסעדות ובוטיקים כבר נפתחו. ואז התחילו להגיע עורכי דין, רופאים, רואי חשבון, היאפים של ניו יורק. הם קנו לופטים, שיפצו אותם לדירות פאר ודחקו בהתמדה את רגלי האמנים, שנאלצו לעזוב ולחפש סטודיו בשכונות שוליים בניו יורק.

קור כלבים ואושר גדול
ב־1976 המחירים בסוהו כבר לא היו בהישג ידי. מודעה במדור להשכרת דירות הביאה אותי דרומה, אל איזור לא מוכר ליד גשר ברוקלין. הגעתי לבניין פינתי ברחוב ברודוויי 319, בלב האיזור המסחרי והמשרדי שבקרבת וול סטריט ועיריית ניו יורק, הנקרא טרַייבֶּקָה (The TRIangle BElow CAnal – Tribeca). שם יכלו אמנים, רבים מהם פליטי הסוהו, לשכור לופט במחיר זול יחסית.

ואכן, נפלה לידי מציאה: כל הקומה השלישית של הבניין. היא שימשה סטודיו ומגורים לצלמת שכבר התקינה בו מטבח, שירותים מינימליים ואפילו "מיטת לופט" – פלטפורמה מוגבהת שמטפסים אליה בסולם מדרגות. התאהבתי בבניין מיד: חמש קומות גבוהות, שני קירות שלו הם חלונות מקושתים, ענקיים, בין עמודים, שהעניקו לו חזות מונומנטלית, ויעניקו לו תוך עשר שנים מעמד של שמורה ארכיטקטונית. בניין מהמאה ה־19, אחד היפים מסוגו, אופייני לבניינים המסחריים של התקופה: השלד עשוי ברזל יצוק, כדי למנוע נזקים של שרפות שהשתוללו אז בעיר. רק מאוחר יותר התברר שבעת שרפה הופך הברזל לכור היתוך קטלני.

לא רבים גרו בתקופה ההיא באיזור מסחרי זה של העיר, שבו נמצאים בתי המשפט, משרדי העירייה והממשלה הפדרלית, הבנקים הגדולים והבורסה.

גלריה בצ'לסי. האם עליית צ'לסי מסמנת את נפילת הסוהו? האמנים אומרים שכן. מבקרת האמנות של ה"ניו יורק טיימס" לא בטוחה. לדבריה, אוכל, לבוש או רהיט מעוצב יכולים לעורר השראה כמו יצירת אמנות

כבמטה קסם היו הרחובות, הסואנים מאוד בימי השבוע, מתרוקנים מאדם והופכים בערבים ובסופי שבוע פסטורליים ושקטים.

זה היה אמצע ספטמבר. שמש סתווית פלשה פנימה דרך קיר החלונות והציפה את החלל הגדול באור ובחום. כשפתחנו את דלת הברזל הכבדה, שמובילה אל מדרגות המילוט המשתלשלות בזיגזג על חזיתות בתי ניו יורק הישנים, וישבנו, אני ובתי בת התשע, על המדרגות, יכולנו לראות רצועה של נהר ההדסון. העציצים שתליתי מעל ל־14 החלונות הגדולים הפכו את הלופט המואר לגן פורח. הייתי מאושרת.

הימים התקצרו. הקור התחיל לחדור דרך החלונות: קיר שלם של חלונות מקררים. מכיוון שזה היה בניין מסחרי, פעל החימום המרכזי רק בשעות העבודה. בחמש בערב, כשהמתפרה בקומה הראשונה סגרה את שעריה, הופסק החימום והקור השתלט על הלופט. מחמם הגז שהיה תלוי מהתקרה נשף אוויר חם, שהתנדף במהירות דרך שמשות החלונות והחרכים הרבים שסביבם.

הילדי, ציירת שגרה מעלי, בקומה האחרונה בבניין, וסוזי, ציירת שגרה עם בתה בת העשר בקומה שמתחתי, הדריכו אותי בהלכות דיירי הלופטים באיזור: ברחוב קאנאל קונים גליל של פלסטיק עבה ועוטפים את החלונות הגבוהים באמצעות שדכן ענק. החלונות היפים נאטמים ומאבדים את שקיפותם, אבל הקור לא מציק כמו קודם. בערבי חורף קרים במיוחד לבשנו סוודר על סוודר על סוודר כדי להתחמם. אימצנו חתול כדי שידאג לעכברים. למרות הקשיים, אהבנו את המרחב היפה שעמד לרשותנו.

מאפיה איטלקית והגירוש מטרייבקה
בשנה השלישית שלנו בלופט הגיע חורף קשה במיוחד. באחת השבתות צלצל הטלפון. קול של גבר זר שאל מתי אני עומדת לפנות את הלופט. "אני אחראי על השיפוצים", הודיע, "ואנחנו מתחילים לעבוד ביום שני. עד אז עלייך לפנות את הלופט".

היה זה אות הפתיחה לצרות שלי ושל שתי שכנותי, תחילתה של אודיסיאה ארוכה שנחתה בצורה זו או אחרת על מרבית מתושבי הלופטים בסוהו ו

בטרייבקה. ידענו שבעל הבניין היהודי מכר את הבניין לשכנו, בעל המסעדה האיטלקית היוקרתית "סטארק'ס". לא דאגנו. רוברטו סטארק היה איטלקי חביב, שהזמין אותנו מדי פעם לטעום מהספגטי שלו ולא פעם נתן לבתי שאריות אוכל לכלב שלה.

יום שני בא, ודבר לא קרה. כעבור שבוע הגיע עורך דינו של סטארק. הוא פתח בגינונים וסיים באיומים, ואף רמז כי לבעל הבניין האיטלקי יש מהלכים במאפיה וכי אם לא נפנה את הלופטים, יהיו צרות.

עם בוא הקיץ נסעתי לארץ. השכרתי את הלופט לדייר משנה כדי לממן את הטיסה. בתחילת אוגוסט, צלצלה הילדי בפאניקה: בעל הבית עושה הכנות לפלוש ללופט, הוא שיחד את הדייר, שעזב את הלופט בחשאי. טסתי לניו יורק ושכרנו עורך דין, יהודי צעיר שלקח את ענייננו לליבו. בתגובה יצא רוברטו סטארק למלחמה גלויה ומנע מאספנים שבאו לראות את הציורים של הילדי להיכנס לבניין. עורך הדין שלנו הוזעק למקום. קראנו למשטרה.

מאבק חריף, אפילו אלים, בין אמנים לבעלי נדל"ן לא היה תופעה חדשה בניו יורק. זה קרה קודם לכן בסוהו, ועכשיו התרחש תהליך דומה בטרייבקה. מחירי הלופטים בטרייבקה האמירו מיום ליום, ובעלי הבניינים דרשו מהאמנים לפנות את הלופטים כדי שיוכלו להתקין במקומם דירות יוקרה. האמנים, שחשו לכודים פעם שנייה, החליטו להתארגן ולהילחם בבעלי הבניינים. שתי הקבוצות מילאו את בתי המשפט הסמוכים. האמנים אכלו המבורגר בסניף מקדונלד'ס שלרגלי בניין הלופטים שבו גרתי; עורכי הדין והשופטים אכלו קותלי עגל וטירמיסו אצל "סטארק'ס". לפעמים זכו האמנים, לפעמים בעלי הבתים.

במקרה שלי, סטארק החליט להילחם עד הסוף. המשטרה ביקרה בבניין לעיתים קרובות. בחורף 1983 צנחו הטמפרטורות הרבה מתחת לאפס. סטארק סגר את החימום בבניין גם בימי השבוע. המים בצינורות קפאו.

"בקלחת הזאת, שנקראת סוהו, יכול כל אחד לחוש את האנרגיה היצירתית ואת החיפוש המתמיד אחר החדש באמנות הפופ כמו באמנות הגבוהה", אומרת מבקרת האמנות של ה"ניו יורק טיימס" | צילום: נפתלי הילגר

נשארנו בלי מים, בלי שירותים והטמפרטורות המשיכו לרדת. זה היה סוף השבוע, ואפילו למחלקת התלונות של העירייה לא יכולנו להודיע. הקור היה בלתי נסבל. את בתי שלחתי לחברה לסוף השבוע, ואני ירדתי שלוש קומות, נכנסתי לשירותים המעולים של מקדונלד'ס והתרחצתי במים חמים.

הילדי, שגרה מעלי, נשברה. היא שכרה סטודיו מחוץ לניו יורק, נעלה את הלופט ונסעה. סוזי ואני המשכנו להיפגש עם בעל הבית ועם צוות עורכי הדין שלו בבית המשפט הסמוך. עורך הדין האנרגטי שלנו, שילוב מרתק של לוחם יהודי סוציאליסט עם יאפי ניו יורקי, היה מגיע לבוש בקפידה בז'קט ובעניבת משי מעל למכנסי ג'ינס משופשפים וקרועים.

בסיבוב הראשון, שארך כשנה וחצי, ניצחנו. חוק הגנת הדייר אושר באותה עת בעירייה והגן על אמני הלופטים. על בעל הבית הוטל לשלם את הוצאות המשפט. סטארק ערער והמשיך להציק לנו. אחרי שנאלץ לחמם את הבניין, סגר את הגז בתואנה שיש נזילה. לא יכולנו לבשל או לחמם מים.

גם בערעור פסק בית המשפט לטובתנו. בעל הבית הגיש ערעור נוסף והתחיל בו בזמן לגשש לקראת אפשרות של פשרה. האמת היא שלא קשה להבין את בעל הבית. פאמלה ליברמן, סוכנת דירות באיזור, סיפרה שהם מכרו דירות יוקרה בבניין לופטים משופץ, שני רחובות בלבד מהבניין שבו גרתי, במיליון דולר כל יחידה. רוב היחידות נמכרו תוך 60 יום, בעיקר לבנקאים ולאנשי עסקים.

לבסוף, בעל הבית הציע לסוזי ולי סכום כסף שאִפשר לנו לעזוב את הלופט ולחפש את מזלנו במקום אחר. הייתי תשושה ממלחמות וחיפשתי מקום שקט. עברתי לדירה קטנה בצ'לסי.

צ'לסי הוורודה ורובע שוק הבשר
כששוב התפניתי לבקר בשבת בסוהו, כפי שנהגתי בעבר, מצאתי סוהו אחר. חנויות אופנה ועיצוב יוקרתיות ומסעדות היי טק תפסו את מקום הגלריות. קבוצות תיירים חסמו את הרחובות. אוטובוסים מניו ג'רזי הביאו מבקרים וקונים. "שימי כיפת פלסטיק מעל לסוהו, ותקבלי קניון ענק", אומר הצייר יעקב

אלחנני שגר בסוהו 25 שנה, ורק באחרונה, לאחר שנים של משפטים, הגיעו הוא ועוד חמישה אמנים מבניין הלופטים שלו להסכם עם בעל הבית. בין החנויות המפוארות בסוהו מסתתרות עדיין כמה גלריות מכובדות, כמו או. קיי. האריס או פייס, אך גלריות מכובדות אחרות כבר עברו משם.

לאן? לאיזור השקט שלי בצ'לסי. בעליהן רכשו מחסנים ומוסכים גדולים בחלק המסחרי של צ'לסי, ליד ההדסון, והפכו אותם לגלריות מפוארות. קטע מרחוב 22, בין השדרות העשירית וה־11, הפך לרחוב הגלריות הראשי, אך רבות נפתחו עד מהרה גם ברחובות המקבילים. יותר ויותר אמנים שכרו בצ'לסי חללים לסטודיו, על אף שהדיור כאן לא חוקי עדיין. רבי קומות עברו טרנספורמציה והפכו לכוורות של גלריות. בערבי חמישי, אז נפתחות תערוכות, הומים הבניינים בעשרות מבקרים שעולים במעלית היחידה לקומה העליונה, ועם כוסיות יין ביד יורדים במדרגות מקומה לקומה, מגלריה לגלריה. האווירה חגיגית, ולכמה שעות לפחות נדמה שהאמנות עומדת במרכז העולם.

מי שרוצה לדעת מה חדש באמנות מגיע כיום לצ'לסי. לעת עתה נפתחו רק מסעדות אחדות והבוטיקים טרם הגיעו. אבל ממזרח לאיזור הגלריות עובר רובע צ'לסי התחדשות מהירה: בשדרה השישית נפתחו חנויות ענק, המושכות אלפי קונים מכל אזורי העיר; בשדרה השמינית נפתחו מסעדות חדשות, בתי קפה,

חלל משופץ לגלריית אמנות. מי שרוצה לדעת מה חדש באמנות מגיע כיום לצ'לסי

חנויות, ברים ומועדונים לשירות האוכלוסיה ההומוסקסואלית, שהפכה את הרובע לביתה (לפי הסטטיסטיקה חיים כאן יותר גייז מאשר בכל מקום אחר במנהטן); במערב, על גדת ההדסון, בחללים ענקיים שהיו פעם הרציפים של נמל ניו יורק, שם היתה אמורה לעגון ב־1912 ה"טיטאניק" אילו היתה מצליחה להגיע, נפתח מרכז ספורט מדהים בגודלו ובחידושיו: מגרשי כדורגל, כדורסל וגולף, מגרשי משחקים לילדים, החלקה על קרח, חומה גבוהה לטיפוס, בריכות שחייה, מועדוני כושר. אין ספק, מכריזים רבים, מרכז ניו יורק הוא צ'לסי.

האם עליית צ'לסי מסמנת את נפילת הסוהו? האמנים ובעלי הגלריות אומרים שכן. "לא בהכרח", אומרת רוברטה סמית, מבקרת האמנות של ה"ניו יורק טיימס". "כ־200 גלריות עדיין קיימות בסוהו בשטח קטן יחסית, ויוצרות דחיסות ואינטימיות שאינן קיימות בצ'לסי. גם מבחינה ארכיטקטונית הוא לא יכול להתחרות בסוהו. בקלחת הזאת, שנקראת סוהו, יכול כל אחד לחוש את האנרגיה היצירתית התוססת ואת החיפוש המתמיד אחר החדש והשונה באמנות הפופ כמו באמנות הגבוהה. בעבר, האמנות היתה כאן בעדיפות עליונה, היום זה אופנה, עיצוב, אוכל. קל להתפעל מהאסתטיקה היצירתית בגלריות לאמנות, קשה יותר לתפוס שיש דברים שאינם כלואים בין קירות לבנים של גלריה, כמו לבוש מעוצב ברוב דמיון או רהיט מקורי, שעשויים לעורר השראה בדיוק כמו יצירה אמנותית".

סטיב לואיס, בעל מועדון לילה בסוהו, מסכים. "לא רק שה'דאונטאון', שמרכזו הסוהו, לא מת, אלא הוא מתפשט ברחבי ארצות הברית. ה־MTV משדר את ה'דאונטאון' ברחבי העולם. 'דאונטאון' זה לא מקום, זה מושג, סגנון, תרבות".

איזור צ'לסי השקט, שאליו עברתי מהלופט בטרייבקה בסוף שנות השמונים, כבר מזמן אינו שקט. המחירים מאמירים לשחקים גם כאן. ומכיוון שהשינוי והתנועה המתמדת הם ממאפייניה של ניו יורק, השאלה המתבקשת היא: לאן התזוזה הבאה? כבר יש סימנים שיהיה זה "רובע שוק הבשר", בקצה הדרומי של צ'לסי, סוף רחוב 14 והרחובות המקבילים לו, ליד ההדסון. מקום ששימש מקלט לאנשים החיים בשולי החברה והיה גם מושבם של מועדוני טרנסווסטיטים והומוסקסואלים.

זהו עדיין איזור מסחרי, כמה ממפעלי הבשר עוד פועלים וריח בשר נישא באוויר, אבל כבר אפשר לראות עציצי פרחים על אדני החלונות ובלילה אורות דולקים במחסנים. בשנה האחרונה בלבד נפתחו ברחוב 14, בין השדרות התשיעית והעשירית, שמונה גלריות זו בצד זו, ועוד חמש ברחובות המקבילים. בפינת רחוב 14 והשדרה התשיעית נפתח בית קפה ענק ובסופי שבוע כבר עומדים בתור לקבל שולחן. ליד בית הקפה יש קונדיטוריה מעולה ובייגלייה הפתוחה כל שעות היממה. ברחוב 15, בבניין ענק של חברת הביסקוויטים "נאביסקו", נפתח לאחרונה "שוק צ'לסי" מעוצב להפליא, ובו מאפיות, קונדיטוריות וחנויות לממכר מיני ירקות וכלי בית.

"האיזור עדיין נראה כמו לאחר הפצצת טילים", אומרת אמנית הווידיאו טינה רובין, ששכרה כאן לופט לפני כמה חודשים. "אבל יש כאן הרבה מהמסקרן, האחר, המפתיע, כל מה שמפעיל את הדמיון. דווקא חוסר הליטוש הוא שמגרה. לאחר זמן מה מפתחים טעם אסתטי חדש, ומגלים את היופי המסתתר בדברים שקודם קראת להם פסולת".