ממלכת לֶסוּטוּ (Lesotho) שבלב דרום אפריקה, היא מדינה הררית, חסרת מוצא לים. זוהי מדינה בעלת צורה מעוגלת משהו, קטנה בסטנדרטים דרום אפריקאיים. שטחה 30,360 קמ"ר בלבד, היא אבל עשירה בנופים מרהיבים. לסוטו היא המדינה היחידה בעולם, שכל שטחה מצוי בגובה של למעלה מ-1,000 מ' מעל פני הים, דבר שזיכה אותה בכינוי "הממלכה שבשמיים" (Kingdome in the Sky). מספר פסגות במזרח המדינה מתנשאות לגובה של מעל 3,000 מ'.
ב-1818 איחד מנהיג מקומי, בשם מושושואה (Moshoeshoe) הראשון, את שבטי הבסוטו והפך למלכם. עד היום הוא זוכה להערצה קולקטיבית ונחשב לאבי האומה. בתקופת שלטונו התחוללו קרבות עזים בין הבסוטו לאפריקנרים הלבנים מדרום אפריקה ורבים משטחיה של לסוטו נכבשו. מושושואה, שלמד על ניגודי האינטרסים שבין הבריטים לאפריקנרים, פנה המלך למלכה ויקטוריה, בבקשת סיוע, להציל את ממלכתו. זו ראתה בפנייתו הזדמנות לעשות מעשה אצילי ולהרוויח הון אסטרטגי, עם הזדמנויות כלכליות. השטח הפך לפרוטקטורט בריטי בשנים 1871–1868, ובהמשך, מאז 1884, היתה למושבת כתר בריטית (Crown colony) בשם 'בסוטולנד' (Basutuland). לסוטו זכתה בעצמאותה מידי בריטניה ב-4 באוקטובר 1966. אך מבחינות רבות מדינית, צבאית ואפילו כלכלית, היא קשורה בדרום אפריקה.
פירוש השם 'לסוטו' הוא "הארץ של האנשים שמדברים ססוטו" (Sesotho). למעלה מ-99% מאוכלוסיית לסוטו משתייכים לקבוצה האתנית בסוטו (Basutho). הייתר הם מיעוטים הכוללים אירופאים ואסייאתים, בעיקר סינים. המדינה זכתה בעצמאותה ב-4 באוקטובר 1966.
הגענו לכאן מדרבן (Durban). נסענו כשלוש שעות בחלקה ההררי של פרובינציית בקוואזולו-נטאל (KwaZulu-Natal), שהזכיר לנו בנופו ובצבעיו את סקוטלנד. העיירה אונדרברג (Underberg) היא נקודת הפרידה שלנו מ"אפריקה האירופאית". מכאן ואילך, דומה והזמן עצר מלכת. העפלנו על הרכס שהאפריקנרים נתנו לו את השם 'הר הדרקון' (Drakensberg), בגלל צורתו, שהזכירה להם את צורת גבו של דרקון (מבוטא "דראקנסבֶּרכֶה"). על הצוקים זיהינו את נשרי הכף הענקיים ואת קיניהם שמסומנים בלשלשת. בשפת הזולו נקרא הרכס uKhahlamba, שהוראתו "מחסום החניתות". שבטי הבסוטו ההררים, שמכנים את הרכס "מלוטי" (Maloti), רעו את עדריהם ועצרו בחניתות ובחיצים את בני הזולו. לימים, הגיעו האפריקנרים והקימו חוות באזור. הבסותו נהגו לגנוב את פרותיהם ולנוס אל ההרים. האפריקנרים דלקו אחריהם, רכובים על סוסים ומזויינים בנשק חם. ביגוד לזולו שקדמו להם, אותם בני הבסוטו כבר לא יכלו לעצור.
מפת לסוטו:
פיצוי פרחוני
הגענו לכאן בדצמבר, החודש הגשום ביותר בשנה, אבל קיבלנו פיצוי פרחוני במיוחד. עצרנו ליד פרחים שזהרו בצבע זהוב שמם Sanda Sonia והם מוכרים יותר בכינויים "פרחי חג המולד". לסוטו עשירה מאד במיני צמחים ומושכת אליה בוטנאים מכול העולם. לאורך הדרך נזלו מהסלעים זרזיפי מים, בצדם גדל פרח הדומה לסייפן אדום, נקרא Lottonsis ומכונה "השושן המתאבד", אולי בשל מקום חיותו, על הצוק. מכל עבר גדלו צמחים כר-קוציים, שפרחו בצהוב ונקראו Hellicrism. עוד נסיעה קצרה ואנו במעבר ההרים המפורסם (Sunni Pas), שנמצא בגובה של 2876 מ' ונחשב לשער ללסוטו. במקום נמצא "הבאר הגבוה ביותר באפריקה".
התחלנו לרדת, לפנינו התגלה הכפר Skiring, שהוא בעצם שורה ארוכה של בקתות עגולות, שגגותיהם מכוסים בקש. הפתח של כול הבקתות פונה צפונה, אל השמש. גברים רזים וחסונים, מקלות חזקים בידיהם, שוטטו כשהם עטופים בשמיכות. קר בגובה של כמעט 3000 מ' מעל פני הים. הם חובשים כובעי קש מחודדים, שנקראים Mokorotlo, שהיו לסמלה של המדינה ומצוירים על דגלה. מקלו של הגבר, עשוי מעץ הברזל ומחושק בנחושת ונקרא Mulano. רק גבר נימול רשאי לאחוז במקל כזה. את טכס ברית המילה הם מקיימים כטקס התבגרות, בגיל 17 עד 19. אחריו רשאי הצעיר להצטרף לחבורת הרועים-ציידים. במשך תקופה ארוכה אוכלסה לסוטו בדלילות בידי שבטי בושמנים (Bushmens), שהיו ציידים-לקטים, אך בין המאה ה-16 למאה ה-19, החלו להגר לשטחה שבטי הבסוטו. כלומר, בדומה לזולו שבדרום אפריקה, הם חדשים יחסית.
לא ראיתי פרצופים עלובים, אבל הדלות שררה בכול עבר. הוזמנו להיכנס לאחת הבקתות. בירכנו את האשה הצעירה שישבה שם, בברכת '’Lumela" (שלום). בבקתה יכולים לחיות עד עשרה אנשים. בדרך כלל ילדים ונערים. בבקתה אחרת גרים ההורים ובבקתה שלישית נמצא המטבח. בהיעדר עצי הסקה, מבעירים אש מגללי פרה. העשן משחיר את תקרת הבקתה. על הקיר כתוב משפט בו מברכים התושבים איש את רעהו: "”Khorso, Pula, Nala, שמשמעו "אנשים, גשם, שגשוג". ישבנו על ספסל, בצד המוגן מעשן, התבוננו בסקרנות בבקתה ובפער העצום בין מה שיש בה לבין מה שיש לנו בעולם המודרני. יחסית למרבית תושבי העולם אנחנו עשירים מאד. האשה הצעירה הדגימה בפנינו כיצד היא טוחנת גרגירי חיטה באבני ריחיים וכיצד היא מכינה את הלחם המקומי. היא הדגימה לנו את עטיית השמיכה האופיינית שלהם, המשמשת אותם גם כשכמיה ונקראת Bohobe.
הודינו למארחת בברכת "Kealeboha’' (תודה), הצצנו למטבח משותף בו ישבו בצוותא גברים רבים וסעדו בשתיקה, בארוחה שהיא קודם כל אירוע חברתי. אישה מבוגרת נשאה עמה שקית של עלי מריחואנה, המשמשים את המקומיים על בסיס יום יומי.
בכלל, לסוטו היא מדינה עניה. 73.20% מתושביה חיים מתחת לקו העוני הבינלאומי, העומד על הכנסה של 5.5 $ ליום. שיעור האבטלה ב-2019 היה 22.4% וכיום כנראה גבוה בהרבה. למרות זאת, התחושה כאן נעימה ובטוחה. להבדיל ממקומות רבים בדרום אפריקה, שם חשים את פוטנציאל האלימות באוויר. באף מסע ממסעותי באפריקה, לא פגשתי באנשים כה חייכנים, המברכים את הזר לשלום, מבלי לבקש משהו.
פרח הפרוטיאה – Protea cafra
פרחים אלו, ששמם המדעי Penifophnia מכונים Red Hot Pocker
גברים רזים וחסונים, מקלות חזקים בידיהם, שוטטו כשהם עטופים בשמיכות. הם חובשים כובעי קש מחודדים, שנקראים Mokorotlo, שהיו לסמלה של המדינה ומצוירים על דגלה
לבלוע את הנוף, להתפעם מההרים
המשכנו לנסוע, כשאנו נעצרים מעת לעת ליד מפלי מים קטנים. במקום מסוים חנינו, כדי ללכת על גבי בולדרים גדולים, אל מפל שוצף, שהגיר סילוני מים לכל עבר. נערות מקומיות ניגשו אלינו בבקשה לצילום משותף. היינו אטרקטיביים עבורן, לפחות כפי שהן עבורנו. ניכר על המקומיים שאינם רואים הרבה אנשים לבנים.
עצרנו ליד ערוץ נחל ובו עצי ערבה וסביבו כמה בקתות. בחור נחמד שמדריכנו מכיר, הוביל אותי לטיול על גבי סוסים. רכבנו "דוח" בעלייה תלולה, ל-Matsoaong, שהוא אחד הכפרים הגבוהים שמעל העמק, התרשמנו מהתצפית על ההרים המחודדים שמסביב ועל הטראסות המעוגלות והמעובדות בחריצות. משם רכבנו לאורך קוו גובה, באזור תלול יחסית, מול נופים עוצרי נשימה ממש וירדנו בשביל תלול לנקודת המוצא. מכיוון שקשה היה להכיל ולעכל את כול היופי, יצאנו לטיול רגלי, לכפר Makhapon, ששוכן על אוכף, בצדו השני של הגיא. טיפוס מתון, אך הגובה הטופוגרפי והאוויר הדליל נתנו בנו את אותותיהם. התושבים כולם מנופפים לשלום. לא ראינו בעיניהם צריבה של קנאה. בדרכנו מטה, עצרנו ליד רופאה עממית. נכנסנו לבקתה ולבקשתנו התחברה לרוחות של האבות הקדמונים. היא עטתה גלימה מסורתית אדומה, בתנועה טקסית, כרעה על ברכיה, מוללה באצבעותיה עשבי מרפא, הדליקה נר וחרכה את העשבים באש, תוך כדי מלמול חסר פשר. היא קראה את שמותינו בקול וקיבלה מסר מרגיע, שרוחות האבות ישמרו עלינו.
אפשר היה לשוטט עוד ועוד. לבלוע את הנוף, להתפעם מההרים, מהמדרונות, מהבתים התלויים על גבי שלוחות תלולות. לראות את הנשים עם דליי פלסטיק על ראשם, גבר דוחף מריצה, ילדים משחקים, נשים מחייכות, והכול על רקע הוד קדומים.
נסענו לאורך נחל Senqu. הכביש, שהיה ריק ממכוניות, התפתל בין הרים ושדות. ניתן היה לעצור בכול מקום ולצלם תמונות גיאוגרפיות נפלאות לאו דווקא בשל איכותן, כמו בשל נושאיהן. כך חלפנו על פני שוורים רתומים למחרשה, שפילחה תלמים עמוקים באדמה הכהה. עברנו על פני נחל Mapkolanim ולידו עיירה בשם זה. טיפסנו אל מעבר ההרים Mashlasela Pass, ממנו נשקפו נופים מרהיבים למרחוק. כל מקום הוא מרהיב. קשה להחליט לאן להסתכל. עוצרים את הרכב ומתחילים ללכת… לכיוון האף… כי הנוף מלהיב ומעורר בכל מקום. ירדנו לגיא ועלינו למעבר ההרים Tlaeng Pass, בגובה של 3225 מ'. בגובה כזה, מעל לקו העצים, הנוף צחיח, אך מרהיב בפראותו. סמוך למעבר, יש מלון יפה ומטופח, המיועד לגולשים, שנקרא Ski Mountain Resort, המתהדר בתנאים אירופאיים. זהו מלון ענק, הפתוח בכול ימות השנה, אך משמש בעיקר בעונת הסקי, היינו, בחודשים יוני-אוגוסט. מעת לעת חלפנו על פני מרבדי פרחים סגולים או וורודים, שהעשירו את הפסיפס החום ירוק בו נסענו. מדרון ההר שלצידנו היה מכוסה בעמודי פריחה כתומים. טיפסנו ברגל לשם והשתאינו נוכח גודלו של משטח הפריחה, שלא נותר בו כמעט מקום לצמח אחר, זולתי פרחים אלו, ששמם המדעי Penifophnia ומכונים Red Hot Pocker, ביניהם עופפו זכרים של צופית מלכותית, שצבעיהם הכחולים העזים הבריקו בשמש. כל זכר קיפץ ללא הרף מפרח לפרח, תוך כדי שהוא מסמן טריטוריה. כאשר נכנס בטעות, או בכוונה, לטריטוריה של זכר אחר, "בעל המקום" הגיב בתוקפנות, פרץ מאבק בין השניים, תוך נקירות הדדיות ונפנוף בכנפיים.. רכס זה מכונה "הרי העגור הכחול". בעבר חיו כאן עופות מרהיבים אלו, שניצודו על ידי המקומיים, למאכל ולצורך הכנת תרופות עממיות.
התחנה הבאה היתה מערת ליפופונג (Lipofung), שהיא התרחבות של נקיק צר, שמתגלה לעין בבת אחת. בניגוד למיתוס, האדם הקדמון לא חי במערות, אלא באתרים קטורים, בדרך כלל בדרגשי סלע. כמו דרגש זה, כאן, לפני אלפי שנים, חיו בני הסאן (San) הבושמניים. היתה זו תרבות של ציידים-לקטים, שסצנות הציד שלהם צוירו על הקירות, כמו במערות של דרום צרפת, אם כי כאן הם צוירו בדם ושם בצבעים שהוכנו ממינרלים. ציורים אלו אינם תוצאה של דחף אמנותי, אלא חלק מטקס שמאני, שבמהלכו, מתקשר השמאן עם רוחותיהן של החיות הניצודות. אפשר להוסיף לכך את האמונה העממית, הקוסמופוליטית, שמאמינה שמי שמצייר משהו, יכול גם לשלוט בו.
יצאתי מהמערה בשביל המוביל אל הכפר Hamamose, אין סימון בשטח וגם לא שלטים. טיפסנו במדרון לא קל, עד לנקודת תצפית מרהיבה, התבוננו בשדות המעובדים על מדרונות הגבעות, בטראסות המשורטטות ביד אמן ובהרים הרחוקים, העוטרים אותנו ככתר. בדרך ראינו איכרים מעבדים את השדות ונשים הנושאות משאות על ראשיהן. אלו גם אלו בירכו אותנו לשלום ואפילו נעמדו לצילום, בפוזה של דוגמנית. ירדנו על פני משטח קשה של אבן חול, חצינו פלגים קטנים על גבי אבנים ולאחר הליכה קסומה, בנוף של הרים וגיאיות ירוקים, הגענו לקניון עמוק, שהמים פיסלו בו עמודי אבן ועצים רבים גדלים בו. השביל מוביל על שפת הקניון, דרך מרפסות סלע, המאפשרות תצפיות נהדרות, עד לכפר 'המאמוסה' הזעיר.
רופאה עממית בכפר Makhapon
טקס חניכה
לאחר נסיעה קצרה נתקלנו בחבורה רועשת וצוהלת של עשרות בחורים, כולם לבושים בצבע אדום עז, מקושטים בעדיים ואוחזים בחניתות. מונדלי, שמנוסה בתקשורת עם המקומיים, סימן בצקצוק שפתיים לגבר שהלך בנפרד, ונראה כבר סמכא. ובתנועות ידיים ביקש ממנו אישור לצלם. לשמחתנו האישור ניתן בחדווה. יתרון מובהק של מדריך שחור עור. הגברים הצעירים שמחו שנתעד אותם במצלמותינו ושמחו להצטלם אתנו. הם הציעו שישירו לנו שיר וכמובן ששמחנו. השיר החל בקולות שקטים, נמוכים ובמקצב איטי, אולם כל אלו גברו בהדרגה, עד שהגיעו לשירה קצבית, רמה ומהירה. תוף שהם רוקעים ברגליהם בחוזקה.
מתברר שמדובר בטקס של חניכה. כשבני הבסוטו הצעירים, מגיעים לגיל 17-19, הם יוצאים להרים, ועוברים שם הכשרה להיות גברים, הכוללת, בין היתר, אימוני לחימה בידיים ובנשק קר, ברוח מסורתם של אבותיהם. ההכשרה כוללת גם ברית מילה, שרק לאחריה הם נחשבים לגברים אמיתיים. לתפיסת האפריקאים, ברחבי היבשת כולה, העורלה היא שריד נקבי, שראוי להסירו. הטקסים הללו נערכים בדרך כלל בחורף, אולם אלו לא יכלו להתבצע אז, בשל מגבלות הקורונה. מכיוון שאלו הוסרו זה מכבר, ההכשרה התבצעה בקיץ וכך זכינו לחוות את הטקס. בהמשך, נראו עגלות רתומות לשוורים שפסעו בין המכוניות. נסענו באזור כפרי, הנוף שב להיות מבותר והמרחבים נזרעו בבקתות עגולות.
שם, למערת הקומה (Hakome), שהוראת שמה היא 'של קומה', כלומר של אדם בשם קומה. מדובר בגבר שנמלט לכאן מהכף המזרחי, יחד עם בני משפחתו, הצאן והבקר שלו, בשנת 1824, בעת מלחמת הזולו. הם חיפשו מקלט בכפר Hamatagotji, שסביבו חיו שבטים קניבלים. יום אחד הבחין קומה שאחותו, שיצאה ללקט פירות, נעלמה. הוא יצא לחפש אחריה ומצא אותה בידי קניבלים, שגילחו את שער ראשה, כהכנה לאכילת בשרה. הוא הצליח לחלץ אותה מידיהם וממלתעותיהם ולקח את בני משפחתו לחיות כאן, בדרגש הסלע. אולם הצרות לא הסתיימו. נחש הכיש את העזים שלו, אך קומה סילק אותו בכוח כישופיו. אחר כך נטע עץ, שגדל עד היום, כדי להגן על המערה מברקים. הם בנו בקתות בתוך המערה. אלו בקתות מעוגלות, שלהן פתח עגול, המחייב כניסה בכפיפה. צאצאיהם חיים בבקתות בסביבה. ירדנו בלוויית מדריך מקומי חביב, דור שביעי לנמלטים אל המערות. בקרנו בבקתות, ששוחזרו במהלך השנים אבל שומרות על צורתן המעוגלת המקורית. באחד מדרגשי הסלע חיות עזי אנגורה ובאחת הבקתות חיה אישה זקנה, דור שישי בחגווי הסלע.
מדובר בטקס של חניכה. כשבני הבסוטו הצעירים מגיעים לגיל 17-19, הם יוצאים להרים, ועוברים שם הכשרה להיות גברים
הר החשיכה
המשכנו לנסוע. לצד הדרך נראה הר Qelouna שראשו מחודד, נראה שהיה זה הר קדוש, בתקופה הפרה נוצרית של האזור. ממול נראה הר שולחן גדול, שנקרא Thaba Bosiu, שהוראתו "הר החשיכה". עצרנו במרכז מבקרים הקשור להר. אשה שעבדה שם שכנעה אותנו לטפס למעלה, אל ההר, ששם בעצם ראשיתה של אומת הבסוטו ולמעשה גם נשמתה. לפני שהחלנו לטפס, "התנפלו" עלינו כשבע בחורות צעירות, בריאות בשר, שששו להצטלם אתנו בקולות צהלה. בכל מקום באפריקה, עליך להפציר במקומיים שייאותו להצטלם אתך וכאן הבקשה בדרך כלל באה מצדם. אל ההר מובילים שישה מעלות בתוך ערוצים ובשנים האחרונות נסלל אליו גרם מדרגות תלול. הטיפוס אורך כמעט חצי שעה. המדריך שמח לספר לנו את תולדות חייו של אבי האומה, מושאוושה (Moshoeshoe), הראשון, שהיה לימים למלך הראשון של לסוטו. כאן הוא כינס כאן את ראשית צבאו, בשעות החשיכה ומכאן שם ההר. גרם המדרגות הפך לערוץ וטרם שנכנסנו למתחם הקודש התבקשנו להניח אבנים על גבי ערימה גדולה. זכר למנהג שבו המבקרים בהר הצטוו להניח את נשקם. המדריך הרבה לספר על תולדות חייו של מנהיגם הנערץ ועל הדרך בה איחד את אנשיו לגוף לוחם, אם כי לא הזכיר אפילו ברמז, את תפקידם המרכזי של הבריטים, בהגנה על הבסוטו וביצירת הישות המדינית העצמאית הזאת. המקומיים עולים לרגל למקום, כדי לראות את הבקתות שבנה מושאוושה, לעצמו ולנשותיו, את המתחם בו היו נערכות אסיפות של המפקדים הצבאיים ועוד. עבור המקומיים, כל פרט רלוונטי. עבורנו, העיקר היה הנוף המרהיב הנשקף מראשו של הר השולחן. לוחות אבן החול העתיקה מסתיימות בבת אחת בראש המצוק וממעל נשקף נוף מרהיב של ההרים, של הגבעות, של הערוצים ושל הכפרים הזרועים בכול מקום. ממול, תופס את העין מיד, ההר הקדוש המחודד. אליו נשאו המקומיים את עיניהם, עוד לפני שהגיעו לכאן הבסוטו. ראינו את המקום בו הלוחמים נהגו להשחיז את סכיניהם, ביקרנו בקבריהם של בני המשפחה המלכותית, שתינו מהמעיין הקדוש וירדנו חזרה לרכב וממנו המשכנו אל הבקתות שלמטה.
כפר המורשת (Heritage Village) ופלא הבריאה
כפר המורשת הוא מתחם מטופח, בעצם מוזיאון קטור (המכונה בטעות 'מוזיאון פתוח') אליו הועתקו בתי הכפר שהיו בעבר למעלה, בראש ההר. זהו מקבץ של בקתות מעוגלות. כולל מקום התאספות של המלך ויועציו, כולל ממגורה בה רוכזה חיטה. כל אחת מהבקתות מוקפת בחצר קטנטנה, ולה שער נמוך. אורח הנכנס לחצר, חייב לכופף את גבו ולהיות חשוף למכת חנית בראשו, למקרה שכוונותיו רעות. כמו כן היו שם בקתות קטנות, בנויות מאבנים, העתק של הכפרים מהם הגיעו בני הבסותו, המקום נקרא 'כפר היפופוטם', על שם המטה אליו השתייכו, שהיה כנראה באזור ביצתי, בו חיו היפופוטמים. מטה אחר נקרא על שם הנשר ותושביו כנראה הגיעו מההרים.
כל נסיעה בלסוטו, היא עלייה מאומצת של הרכב למעבר הרים גבוה וירידה ממנו לנוף ההולך ונהיה משוסע. התבוננו מהופנטים בנוף, כמו בסרט מתח שחלף לנגד עינינו,. לסמונקונג (Semonkong) הוא ישוב עלוב מדי. נסענו בדרך עפר שהובילה לקניון ובפתחו לודג' מקסים, מעוצב ברוח המקום ובו מטיילים מכול העולם.
בבוקר ניכרה תכונה של המטיילים, לצאת ליום של פעילות. רבים מהם התארגנו לרכיבה על סוסים, המכונה כאן משום מה "Pony Trek". ההליכה למפלי Maletsunyana המפורסמים אורכת כשעה וחצי הליכה לכול כיוון ולאחר גשם כה עז, בבוץ שנוצר, עלולה להתארך באופן משמעותי. ממרכז המבקרים שייפתח בקרוב, תהיה תצפית מרשימה על המפלים. אך מכיוון שזה עדיין סגור, ירדנו בשביל צר, מול נערה בודדה שפסעה מולנו. הלכנו דרך הקרקע הבוצית השחורה, שהתרוחחה מסלעים וולקניים קדומים. חיש קל הגענו, בנעליים רטובות, אל שפת הקניון, ממנו אל דרגש סלע ענקי, שבלט מעליו וממנו נשקף לנגד עינינו קניון אדיר, שדומה ואיזה ענק קדמון, או אחד האלים, פילח אותו בגרזנו. פלא הבריאה ממש. הקניון הסתעף לצדדים ומכול עבר נראתה שלוחה שלו, כשמכל ערוץ הסתעף ערוץ נוסף. כמו עץ שחפור עמוק בקרקע. השמש שהגיחה מבעד לעננים, שלחה קרניים נדיבות, ששטפו את הקניון באור רך. ממש מולנו, בתוך השקט הפראי, בלב אותו הוד קדומים, אליו יד הקדמה והפיתוח טרם הגיעה, ירד מפל ענק, שגובהו כ-200 מ', לתוך בריכה מים טבעית כשהוא מעלה קצף רב. זוהי כנראה הסיבה להוראת שמו "מקום העשן". יופיו של המפל אינו טמון דווקא בגובהו ואפילו לא רק בכמות המים האדירה הזורמת בו, אלא במיקום שלו בתוך תיאטרון טבעי שנוצר בסלע, עם מצוקים מפולשים כתפאורה. ברקע נראו מפלים נוספים, קטנים בהרבה. ניתן להגיע לכאן ברגל מהלודג', אלא להמשיך לשפת הקניון, מהלך של יום הליכה לערך, המזמן מבט על הקניון מאלף זוויות.
המשכנו לנסוע בנוף של הרים מרהיבים. מזג האוויר הגשום, המכביד על הטיול ולעתים מאלץ לוותר על מקומות, מפצה בכמות המים ובמעטה הירוק של הנוף. בעונה היבשה, שלמת הירק מתחלפת בכיסוי צהבהב. חלפנו על פני הרי געש קדומים, שרק הקמין שלהם, צינור הפליטה, נשאר לעמוד, אחרי שההר אליו חדר, התבלה במהלך השנים. להרים הללו היתה צורה של חיילי שחמט שמישהו פיזר בנוף. מראשו של מעבר ההרים Ramabauta, שגובהו 2140, התגלה נוף מרהיב, שבליבו שני קמינים קרובים זה לזה, שווים בגודלם, שזכו לכינוי Natswelw, שהוראתו "שדיים". סביר להניח שאת השם הזה העניקו להם גברים. קודם לסלילת הכביש על ידי הסינים בשנת 2012, היה נערך כאן מרוץ אופנועים שנתי, שמשך אליו רוכבים מרחבי תבל. בין משתתפיו המפורסמים היה הנסיך הבריטי הארי.
כפר המורשת למרגלות Thaba Bosiu – "הר החשיכה"
מפלי Maletsunyana
רומא, לסוטו
לקראת העיר Roma, גלש הכביש לתוך קניון נהדר, שהתחתר באבן חול. עם עמודים מרשימים שנראו כמפוסלים. מחוז חפצנו היו טביעות רגליים של דינוזאור ענק, שנותרו מאובנות בסלע. הג'יפ קרטע בעצבנות, כשאנו מתקשים לאתר את המקום. עד שלבסוף גבר מקומי, שלח את שתי בנותיו הצעירות ללוות אותנו. נסענו בדרך חתחתים. הג'יפ קיפץ במהמורות וערבל את בני מעינו. הנוף היה מרהיב, עד שחבל היה לראות אותו מתוך קופסא. הגענו לנקודה מסוימת ומשם החלנו לטפס, בין בתים קטנים, מלבניים ברובם, בנויים מאבן מקומית. לצד הבתים נראו בולדרים ענקיים שנפלו מן המצוק. חלקם גדולים מהבתים עצמם. טיפסנו כרבע שעה וירדנו לצידו השני של ההר, לנגד עינינו נפרסו עמקים מקוריים, מעובדים בצפיפות. הלכנו על פני דרגש סלע, עד שראינו את עקבותיו הענקיים של הדינוזאור, מוטבעות באבן. שריד לתקופה עתיקה, בה טרם היו יונקים בעולם. את הדרך חזרה כבר עשינו ברגל, מול עמק מאורך וחומת סלע מאחוריו. העדפנו לשוב ברגל. בקצב הליכה מהיר, כמעט כמו זה של הג'יפ. כך יכולנו להתבונן בנוף, לראות אותו דרך שדה חמניות, להתבונן בחצרות. במקום מסוים, נראה מזבח עגול בנוי מחומר. הגם שהתושבים כאן נוצרים ובמקרה הזה, אפילו נוצרים פרוטסטנטיים, עדיין ניתן לחוש את הדת המסורתית האפריקאית.
לארוחת צהרים, עצרנו ליד שרשרת דוכנים שנבנו לאורך הכביש, שם צולים עופות על הגריל ומגישים אותם ברוטב חריף-מתקתק. מנה של רבע עוף, עם כרוב מטוגן ועיסת תירס, שהם מכנים "פפה", הינה גם חוויה גסטרונומית וגם כלכלית, מחיר הפחות משני דולר, היינו 7 ₪!
הדרך מזרחה היתה מרהיבה. עברנו ליד אגם מלאכותי, שהוצף, לצורך ייצור חשמל, ואגב כך מעשיר את גווני הכחול והירוק, העשירים בלאו הכי, בכתם כחלחל ויפהפה. ב-Tiatenei Tiyatang ראינו צורות מרהיבות בסלע, שפיסל אל קדמון, שיכור מל.ס.ד. אחריהן מחצבות של אבן חול, בשליטה סינית. עוד תמורה לסלילת הכבישים. מעת לעת נראה בית הארחה, או שבילים המסמנים מסלולים לטיולי אופניים, או באופנועי שטח. קשת בענן מרהיבה, מושלמת, שמסגרה את העמק וההרים שמולנו.
הר גב הדרקון
מדינית חזרנו לדרום אפריקה, אבל נשארנו באותו אזור, מבחינה גיאוגרפית, גיאולוגית, בוטנית ואתנית. התושבים כאן עדיין בסוטו ומדברים את שפת הבסותו. הנסיעה דרך פארק שער הזהב (Golden Gate Park) היתה מרהיבה ומתסכלת כאחד. בשל צורות הסלע הנהדרות שהטבע פיסל באבן חול. קרני שמש אלכסוניות צבעו את הסלעים המוזרים בצהוב וכתום, שהמשיכו לבעור במשנה צבע, גם לאחר שהשמש נעלמה בפאתי מערב..
טיפסנו ל-WItsieshoek, בצפונו של רכס הדרקנסברג, בפרובינציית Free state. למחרת, יצאתי ברכב, עם מדריך מקומי בשם דניס, מטפסים במעלה ההר, בדרך קשה במיוחד, שהפכה את בטני למערבל מזון. הנוף אמור להיות מרהיב. מכאן בגובה של כ-2400 מ', רואים את ההרים המזדקרים מעל לעמקים המוריקים. אבל ראינו רק ענן.
הרוח שרקה בעוז. הגשם הצליף בפנים. אבל דניס נראה אופטימי. ניכר עליו שהוא מכיר את ההר מאה מונים טוב ממני. הוא גדל למרגלותיו וראה כבר הכול. התחלנו לטפס. אנו מעל לקו העצים. בשלב זה של היום, הנוף היה מכוסה בעננים. היינו אמורים לראות מכאן עולם ומלואו. זהו כנראה המחיר לכך שמגיעים בעונה הגשומה. את השגרה המאפירה קטעו פרחי בר רבים מאד, בשלל צבעים: אדום, סגול, צהוב, וורוד, כתום, ועוד הרבה גווני ביניים. היו שם סחלבים גבוהים, אירוסים קטנים ועוד כמה מינים, המשמשים כעשבי מרפא. בשלב מסוים, נראו דרך הערפל צלליות של הרים, קווי רכס מטושטשים, שהלכו והתבהרו. מתוך שמיכת הפוך הערפילית הציצו הרים, שנראו כאיים מרחפים בשמים. כעבור זמן הגשם פסק, האוויר התחמם, ארזנו את המעילים ואפילו הזדקקנו למשקפי השמש. נראה היה שאנו מנצחים את התחזית ואת הסטטיסטיקה. פסענו לאורך המצוק, מתבוננים בהשתאות בהוד קדומים, בארץ פרועה ומבותרת, בולעים את הנוף ללא שובע. אולם כעבור כשעה של חסד, נסגר חלון ההזדמנויות ושוב נאלצנו להתכסות במעילים, כשהגשם הבלתי פוסק, מצליח לחדור את מעטה הפלסטיק והגומי. טיפסנו דרך סלעים לנקיק צר ועמוק. בעבר ניתן היה לטפס מכאן למקומות אחרים, אבל לפני כמה שנים, כתוצאה ממפולת, הדרך נחסמה. בראש נקיק ראינו ארבעה דרום-אפריקאים צעירים, שחזרו מטרק בן כמה ימים, כשאת כול ציודם הם נושאים על גבם. הצעירים ששבו מכמה ימי הליכה, סיפרו לנו שהמפל מתכסה לעתים בערפל, אבל אם נמתין שעה או שעתיים, לבטח נזכה לראותו.
טיפסנו על גבי סולמות רשת מתכתיים, מחוברים בחלקם למצוק, מתנדנדים באופן טורדני. טיפוס של כמה עשרות מטרים. מאחורינו הגיח מקומי וטיפס בקלילות על סולם סמוך, בתנועות זריזות, בניגוד גמור לאופן המגושם והזהיר בו הנחתי את רגלי על שלבי המתכת. הליכה קצרה על דרגש סלע, מוגן במעקה, עוד עליה בסולם ובראש ההר, בפסגת Sentinel, שגובהה כ-3000 מ'. ירידה קלה ואנו על פוסעים על שטח רמתי, שנראה כעיגול מוקף בהרים ולכן זכה לכינוי "האמפיתאטרון". בליבו אגם קטן וסביבו הרים משוננים שמסבירים את כינויו של ההר בפי האפריקנרים – "גב הדרקון". שם ראינו כמה אוהלים, שלא נראו לי כמשכן מפצה ביום כה סוער. לידם נראו צעירים מקומיים מתרחצים בנחל. נזכרתי בפתגם האינדיאני: "אדם רטוב אינו מפחד מהגשם". דניס זירז אותי להתקדם, טרם שהערפילים העולים מן העמק ידביקו אותנו ויכסו את המפל בכסות בלתי חדירה. האצנו צעדנו והגענו אל שפת המצוק. עמדנו על הר שולחן ענק, ומולנו ניגר מפל Tugela, שגובהו 983 מ'. המפל הגבוה בעולם. עשרים ושלושה מ' גבוה ממפל אנחל (Angel) של ונצואלה, המפורסם ממנו (קיים ויכוח על הגובה המדוייק). למרות הערפל, ניתן היה לראות בבירור, קילוח מים אדיר הגולש מגובה של כמעט קילומטר, המשרטט קו ארוך ולבן על פני המצוק. דניס דרבן אותי להגיע לזווית אטרקטיבית עוד יותר. לשם כך היה צריך לדלג מעל פלג מים. כיוון שאלוף הארץ בקפיצה לרוחק לא אהיה, ברור היה לי שמעידה קלה, מבטיחה רגלים רטובות וקפואות מקור. גייסתי את מלוא כוח הרצון ואת עצמותי החלודות וזינקתי. הופ, עברתי. הליכה קצרה לאורך המצוק ולנגד עינינו נראה כתר של מצוקים הגולשים מטה מטה, עד למקום בו נבלעים על ידי הערפל. ובצד ביניהם זרם המפל במלוא עוזו. שקלתי להמתין להתבהרות, אבל הגשם שלא פסק מלרדת, החליט עבורי. חצינו את ה"אמפיתאטרון" אל בקתת שזוהמה על ידי מטיילים. דניס הוציא גפרורים ממחבוא אשר בקיר, הדליק מדורה, שנועדה גם לחמם אותנו, אבל בעיקר לשרוף את האשפה. לאחר כשלושת רבעי שעה של התחממות ואכילה משותפת), גילינו שהגשם פסק, אם כי המפלים כבר כוסו בערפל. החלו לחזור. מתברר שמדרון אחר של ההר, שהיה מוסתר לגמרי כשהגענו, התבהר כעת והגענו למפל נוסף, Elands, שהיה מרהיב אף הוא.
הדרך חזרה
הדרך חזרה היתה קצרה ומהירה יותר. סיימנו חיש קל את ההליכה לאורך קו הרכס, כשהפעם נראה מנוקד בכמה כתמים צבעוניים של מטיילים. החלפנו ברכות ואיחולי הצלחה והתקדמנו במהירות, נחושים להשיג את הגשם שבוא יבוא. מראש ההר נשקפה תצפית על העמק ממנו עלינו. בבקר הוא היה מכוסה בערפל. הפעם בשעת חסד, נקרעה שמיכת העננים ולנגד עינינו נשקפו מרחבים ירוקים רעננים, חרוצים על יד נקיקים, מוקפים בעטרת של הרים משוננים ומעוגלים במגוון צורות ובתווך, אגם מלאכותי נהדר.. עוד שעה של ירידה. הירידה מההר מתישה בדרך כלל, ללא הסקרנות המדרבנת. מה גם שהמאמץ עובר מהריאות לברכיים. שבנו לבקתת הריינג'רים. ממתינים לרכב הצוות החביב הכין לנו תה חם ואפשר לנו להפשיר ליד הכיריים. היתה לי הזדמנות לשוחח עמם. מרביתם דוברי אנגלית. הם סיפרו לי שהם בני הססוטו, שפתם היא ססוטו ומבחינתם הם שייכים ללסותו. למרות זאת, בזמן שלטון האפרטהייד, הם היו מנועים מלחצות את הגבול אל בני משפחותיהם. הם כמובן מכירים שבילים נסתרים, אך את אלו מכירים גם מלשינים, שלוחי המשטר.
למחרת, שוטטנו סביב הלודג', מתבוננים בקרעים שבעננים שהלכו וגדלו. הנוף היה חרוץ בקניונים מכול עבר. ברקע נראו מטיילים פוסעים בשבילים. מנהל המלון הסיע אותנו לתחנת האוטובוס, הנמצאת במרחק של שעה נסיעה מהנופים המכושפים של הדרקנסברג, מדוברי הססוטו ובעצם מהחלום.
—————
 |
גלעד (גילי) חסקין: מדריך טיולים בארץ ובעולם.
אתר https://www.gilihaskin.com