במאה ה־21, כאשר בכל מטבח ניצבת לה בגאון לצד המלחייה מגרסת פלפל שחור, וכאשר בכל פינת רחוב ותחת כל עץ רענן אפשר להסניף קינמון, לשתות תה עם ג'ינג'ר או להתעטש מאבקת צ'ילי, קצת קשה להאמין עד כמה נדירים ויקרים היו פעם התבלינים במערב. קשה עוד יותר לתפוש כיצד זרעים קטנים, גרגרים מיניאטוריים וקליפות עץ דקיקות שינו – פשוטו כמשמעו – את פני העולם. לעולם לא נדע את מספרם המדויק של האנשים שאיבדו את חייהם בניסיון להשיג קילוגרם של אגוז מוסקט, שק של מסמרי ציפורן או כמה גרגרי פלפל שחור. אבל אנחנו יודעים כי הרדיפה אחרי תבלינים הביאה לפריצת נתיבי יבשה וים, לגילוי יבשות עלומות, למפגש בין
תרבויות רחוקות ולשינוי פני הכלכלה העולמית. תשוקת המערב לתבליני המזרח הרימה אפילו תרומה מרשימה לאחת ממהפכות האמנות הגדולות בהיסטוריה. קחו למשל את הפלפל השחור, כמה קטן ככה ממזר. אותה הקפסולה הקטנה והשחרחרה של טעם מרוכז שמקורה במזרח אסיה היתה התבלין המבוקש ביותר באירופה של ימי הביניים, עד כי במאה ה־11 היו ערים באירופה שניהלו את חשבונותיהן בשחור־השחור הזה: מסים ננקבו בגרגרי פלפל, ושכר דירה שולם באמצעותם. מסופר כי חיי אדם היו שווים אז לא פחות אבל גם לא יותר משק פלפל. בין המאה ה־12 למאה ה־16 חל גידול אדיר בסחר בפלפל השחור באירופה, וסוחרי ונציה שלטו בשוק ללא עוררין. לא מעט חוקרים טוענים כי הכנסותיהם השערורייתיות של הסוחרים הן שהביאו לעושרה של ונציה, שאִפשר לה להיות פטרוניתם של אמני הרנסנס. לאורך כל ההיסטוריה, המעצמה ששלטה בסחר התבלינים היתה העשירה והחזקה ביותר בעולם. כך סוחרי ערב בתקופות קדומות, רומא בשנותיה המפוארות והאימפריה הערבית־מוסלמית בגדולתה, אחריהן ערי המדינה החזקות של אירופה ובהמשך המעצמות הקולוניאליות פורטוגל, הולנד ואנגליה. המסורת נמשכת: אפילו בימינו, כאשר התבלינים אינם יקרים כפי שהיו בעבר, ארצות הברית היא אדונית התבלינים הבלתי מעורערת. ארומה של נחשים באינספור מקורות קדומים, מההירוגליפים שעל קירות הפירמידות במצרים ועד לכתבי הקודש שלנו, מוזכר התפקיד החשוב שמילאו התבלינים בחיי אבות־אבותינו. וגם מילה יפה נשארה לנו מהימים ההם: המילה "ארומה", שבה אנו משתמשים כדי לפאר ולהלל ולקלס את העונג שמעניקים לנו התבלינים, היא המילה היוונית הקדומה ל"תבלין".אם נאמין למיתוס קדום של האשורים, כמה מהתבלינים היו כאן אפילו לפנינו באזור הים התיכון גדלו בשפע שום ובצל, חרדל וחזרת, מנטה וטימין, ריחן וזעפרן. אבל זה לא סיפק את עשירי האזור, שחשקו כבר אז באוצרות האוריינט – קינמון, הל, פלפל, מוסקט, ג'ינג'ר, ציפורן וכורכום. בזכות סוחרים ערבים כמה מהתבלינים האלה היו מוכרים באזור כבר אלפיים שנה לפני הספירה, אולם הם הגיעו במשורה והיו יקרים להחריד. לאורך נתיבי סחר קדומים נעו באטיות אורחות של אלפי גמלים שיצאו מגואה (Goa), מקליקוט (Calicut) ומעוד ערים במזרח, ונשאו עימן תבלינים וסחורות יוקרתיות שיועדו לשוקי תבלינים בנינווה ובבבל, בקרתגו, באלכסנדריה וברומא. בדרכי המשי, שהשתרעו על פני כ־8,000 קילומטרים וחיברו בין מזרח למערב כבר במאה השלישית לפני הספירה, העבירו סוחרים לארצות הים התיכון ולערי אירופה פלפל שחור מהודו, ציפורן ואגוז מוסקט מאינדונזיה של ימינו, קינמון וג'ינג'ר מסין.  ג'ינגר טרי ומיובש. לאורך נתיבי סחר קדומים אורחות גמלים הובילו למערב את טעמי המזרח: ציפורן, אגוז מוסקט, קינמון וג'ינגר למרות תפקידן החשוב של דרכי היבשה וההילה הרומנטית האופפת את הסחר בדרך המשי, בתקופות הקדומות הגיעו התבלינים למערב גם דרך הים. במשך כאלפיים שנה, לפחות מאז שנת 950 לפני הספירה, אדוני הסחר המסוכן אך המשתלם בתבלינים היו הערבים. הם הפליגו מהודו בספינות רעועות עמוסות תבלינים, עשו את דרכם לאורך החוף ההודי, עברו את המפרץ הפרסי ששרץ שודדי ים והגיעו דרך חצי האי ערב והים האדום למצרים. את הקינמון, ההל, אגוז המוסקט, הג'ינג'ר והכורכום רכשו הסוחרים הערבים בנמלי הודו, ועל המקור שלהם שמרו בקנאות. כדי לספק את סקרנות המתעניינים ולמנוע תחרות הם הפיצו סיפורי אלף לילה ולילה על הסכנות הניצבות בפניהם בנסיונותיהם לאסוף תבלינים בארצות רחוקות, מסתוריות. כך הגיעו למערב סיפורים על קינמון שגדל בגאיות עמוקים שורצי נחשים ארסיים ובאגמים רדודים שעליהם שומרים בעלי חיים מכונפים. ספינות נטרפו בים, אנשים נהרגו, היו מעשי שוד רבים וההפסד היה לעתים גדול, אבל הסיכונים התגמדו לנוכח הסיכוי לרווחי עתק, בייחוד עם עליית הביקוש לתבלינים בתקופת השפע של האימפריה הרומית. כבר בימי הקיסר טיבריוס, במאה הראשונה לפני הספירה, התברר שספינות עמוסות תבלינים שמושקות לפני פרוץ המונסון – הרוח העונתית שנושבת באוקיינוס ההודי מזרחה בקיץ ומערבה בחורף – מגיעות לשווקים בזמני שיא. רווחיה של עיר הנמל אלכסנדריה ממִסים על תבלינים היו אדירים כבר אז, ועם עלייתה של האימפריה הרומית היתה העיר למרכז סחר עולמי לתבלינים. מחירם היה גבוה, ורק עשירי האימפריה יכלו לעמוד בו. אבל הם עשו בהם שימוש מגוון: תבלינים כיכבו במנות מנקרות עיניים במשתאות מפוארים; יינות מתובלים היו להיט; עלי דפנה היו לזרי ניצחון; קטורות שהוכנו מתבלינים הובערו במקדשים ולאורך דרכים; מהמרחצאות הרומיים נישאו למרחקים ניחוחות של שמנים אתריים; ורופאים התרגשו מהנפלאות שמחוללות האבקות הללו לגוף ולנפש, כפי שעשו זה מאות שנים, כבר מימי היפוקרטס.  איור המתאר את הפלגתן של הספינות שקולומבוס הוביל בניסיון להגיע להודו ותבליניה, ובמקום זאת הגיעו לחופי יבשת אמריקה במשך 300 שנה ניהלה רומא מערך סחר אדיר בהיקפו עם הודו, אך אחיזת הערבים בסחר התבלינים הימי והיבשתי לא נחלשה. היא עמדה בעינה לאורך כל ימי הביניים ואף התעצמה עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב לאירופה ולאסיה. ג'ינג'ר תמורת כבשה כדי להבין את היוקרה שזכו לה התבלינים יש לזכור שעד המאה ה־15 לא נהנו רוב תושבי הים התיכון ואירופה ממזון מגוון. הם ניזונו בעיקר מדגנים, ממעט קטניות, ממוצרי חלב וממבחר מצומצם של ירקות ופירות. לפני שהגיע קולומבוס לאמריקה, לא היו באירופה עגבניות, תפוחי אדמה ופלפלים חריפים ומתוקים, גם לא תירס או קישואים, בטטות או שעועית, שלא לדבר על אבוקדו, אננס, פפאיה או גויאבות. עד המאה ה־16 לא היו באירופה שוקולד, תה או קקאו, לא לימונים להכנת משקאות וגם לא סוכר להמתיק אותם. באירופה אמנם אכלו בשר, אך בעיקר העשירים, ופעמים רבות היה זה מעדן מפוקפק למדי – אמצעי השימור היו מוגבלים, והבשר שאכלו היה לרוב מקולקל. התבלינים הם שעשו את תזונת העשירים לנסבלת: קורט פלפל, מעט קינמון או ציפורן הצליחו להסוות את הטעם ולהפוך אפילו את המנות המזעזעות ביותר למתקבלות על הדעת. בין שהגיעו דרך הים ובין שדרך היבשה, בימי הביניים המאוחרים עשו רוב התבלינים את דרכם לאירופה מנמל אלכסנדריה. שם קנו אותם סוחרים מגנואה ומוונציה, השיטו אותם לאירופה ותרגמו את הביקוש האדיר לעושר רב. 450 גרם של ג'ינג'ר היו שווים אז כבשה. תמורת חצי קילו של תבלין המופק מקליפת אגוז מוסקט היה אפשר לקבל שלוש כבשים. כמות דומה של ציפורן זיכתה את בעליה בחצי פרה. במאה ה־13 כבר היה לוונציה מונופול על הסחר עם ארצות המזרח התיכון. שוויו של סחר התבלינים אל מעבר להרי האלפים באותה התקופה מוערך לכל הפחות במיליון דוקאט (מטבעות זהב) בשנה – סכום עתק במושגי אותם הימים, וממנו נהנו ערב הרנסנס בעיקר סוחרי ונציה. התבלינים שהם רכשו נמכרו אז במחירים מופקעים במיוחד, משום שבמאה ה־13 רווחה באירופה האמונה כי תבלינים הם גם מעוררי תאווה. מחירם הגבוה חייב נקיטת אמצעי ביטחון מיוחדים: מסופר כי בסיום יום עבודה על המזח בלונדון, למשל, נערך בקרב אנשי הנמל חיפוש יסודי שכלל חיטוט בכיסיהם, כדי לוודא ששום תבלין לא יעזוב את הנמל בלי רשות. בתחילת המאה ה־14 החל להתפוגג המסתורין שאפף את מקורם של התבלינים, בין השאר בזכות ההצלחה הכבירה שזכה לה ספרו של ונציאני צעיר בשם מרקו פולו, ששב ממסעו הארוך ברחבי אסיה. פולו כתב על ממלכות שבהן מיוצרות כמויות אדירות של פלפל, ג'ינג'ר ותבלינים אחרים: על האי ג'אווה (Java, באינדונזיה של ימינו), כתב כי שם גדלים רבים מהתבלינים שמופצים ברחבי העולם; ועל השער להודו, הורמוז (Hormuz), כתב שבנמלהּ מבקרים לעתים קרובות סוחרים מכל חלקי הודו, המביאים תבלינים ותרופות ומפקידים אותם בידי סוחרים המפיצים אותם בעולם.  איור המתאר את מסעו הראשון של קולומבוס. לפני המפגש עם יבשת אמריקה לא היו באירופה עגבניות, תפוחי אדמה, פלפלים, תירס, קישואים, בטטות או שעועית הניצחון של ויקטוריה תחילה עשו הפורטוגלים את דרכם לאורך החוף המערבי של אפריקה והחלו להזרים משם לאירופה זהב ותבלינים. ב־1487 הקיף ברתולומיאו דיאש את כף התקווה הטובה, ועשור אחריו חזר על ההישג ושקו דה גמה, שאף המשיך, בעזרת נווטים אפריקאים, עד לעיר הנמל קליקוט שבהודו. כאשר עשו ארבע מספינותיו את המסע הראשון בחזרה מהודו לפורטוגל, ב־1499, היו בבטניהן מטעני ג'ינג'ר, פלפל, קינמון וציפורן, שערכם לא יסולא בפז. המונופול הוונציאני נשבר. שנים ספורות לפני כן כבר הפליג קולומבוס תחת דגל ספרד באוקיינוס האטלנטי בניסיון להגיע להודו. הוא הגיע, כידוע, לאמריקה, והביא משם תירס ושאר ירקות. למרבה האירוניה, התבלינים היחידים שהציעה אמריקה לאירופה היו וניל, פלפל אנגלי ומיני צ'ילי. אפילו פירור אחד של קינמון או גרגר של פלפל שחור לא מצאו שם הספרדים. לשאיפה למצוא תבלינים היה חלק גם בהישג ההיסטורי של מגלה הארצות מגלן, שיצא מספרד בראש צי של חמש ספינות, והיה הראשון שהקיף את העולם והוכיח מעל לכל ספק שכדור הארץ הוא עגול. מגלן היה הראשון שהקיף את יבשת אמריקה הדרומית (דרך המצר שייקרא לימים על שמו), חצה את האוקיינוס השקט והגיע עד לפיליפינים, שם נהרג. כמה מספינותיו המשיכו במשימה המקורית והגיעו לאיי התבלין. משם נמשך המסע דרך האוקיינוס ההודי וסביב יבשת אפריקה, ובספטמבר 1522, לאחר כמעט שלוש שנות הפלגה ואינספור אסונות, שבה לסביליה ספינה אחת, "ויקטוריה", ועליה 18 מ־250 אנשי הצוות המקורי של מגלן.  שוק בלה פאס, בוליביה. הספרדים, שהגיעו לאמריקה בחיפוש אחר תבלינים, גילו ביבשת החדשה ירקות רבים שלא הכירו, אבל רק תבלינים מעטים שודדים, כובשים ומתנחלים בעקבות המגלים, באו הסוחרים, הכובשים והמתנחלים. לצד אינספור נסיונות של שודדי ים לעשות קוּפה מאוצרות האוריינט, החלה אחת מהתחרויות הסוערות בתולדות העמים. במשך כ־300 שנים התקוטטו המעצמות הימיות של התקופה – ספרד ופורטוגל, ואחריהן הולנד ואנגליה – על השליטה במזרח ובאדמות התבלין. תחילה שטו הפורטוגלים במרחבי האוקיינוס ההודי, התנחלו בחוף המערבי של התת יבשת ההודית, השתלטו על מצרי הורמוז, על מלזיה של ימינו ועל איי התבלין, והקימו שם מרכזי סחר. לאחר שהספרדים העבירו את מרב מאמציהם לכיבוש אמריקה ולניצול אוצרות הטבע והאדם בעולם החדש, נפתח העתיד הקולוניאלי בדרום־מזרח אסיה בפני צרפת, הולנד ואנגליה. במסגרת המאבק הגדול בין אנגליה לספרד על השליטה בימים יצא למסע סביב העולם דרך מצרי מגלן גם סר פרנסיס דרייק, שודד הים שהיה למגלה ארצות בשליחות המלכה אליזבת. ספינתו, "The Golden Hind", שבה ב־1580 לנמל פלימות' (Plymouth) עם כמות מרשימה עד מאוד של מסמרי ציפורן מאי התבלין טֶרְנָטֶה (Ternate). זמן לא רב אחר כך החלו גם ההולנדים להפליג לאיי התבלין. בתחילת המאה ה־17 הם שבו להולנד באוניות מלאות בציפורן, באגוז מוסקט ובפלפל – לא לפני שקשרו קשרי ידידות ומסחר עם שליטים מקומיים באיי התבלין. "מלחמות התבלינים" יצאו לדרך. תחילה נקטו המעצמות הימיות דרך של שוד ימי, ואחר כך עברו למלחמה גלויה כדי להשתלט על המושבות עצמן. האנגלים, באמצעות "החברה להודו
המזרחית", וההולנדים, שהקימו חברה חזקה אף יותר, יצאו למסע כיבושים שיטתי לגירוש הפורטוגלים ממאחזיהם שלאורך נתיב התבלינים המוביל לאיי מלוקו (Maluku). במאה שבאה לאחר מכן נכבשו אזורים נרחבים ועמים רבים בקאריביים, באפריקה ובאמריקה, והיו לקולוניות משגשגות של ספרד, פורטוגל, אנגליה, הולנד וצרפת. עולם חדש נולד: אמנם עשיר בתבלינים, אך עני באמות מידה מוסריות. אין ספק שהעולם היה למקום טעים יותר לחיות בו. אבל בעבור מיליוני בני אדם – באסיה, באמריקה ובאפריקה – המפגש עם תאוות המערב לתבלינים (ולכסף, לזהב ולעבדים) הותיר בסופו של דבר טעם רע. |
אנשים איבדו את חייהם בגללם, מדינות נלחמו עליהם ויבשות התגלו בזכותם. תולדות התבלינים ששינו את פני העולם - מהימים שחיי אדם היו שווים שק פלפל שחור ועד למלחמות התבלינים האירופיות פורסם 31.1.16 |
Array
(
)