לא יכולתי לסרב להצעה. א' סיפר לי על התוכניות שלו להקים זולה במדבר. אני, חובבת קמפינג ידועה, חייכתי, אמרתי ברור ושאלתי מתי? ירדנו כולנו למדבר הקסום, לסוף שבוע שלו ושקט. כך אנחנו, התל אביבים, חייבים לשאוף אוויר צח כל כמה שבועות, על מנת לשמור על שפיות בעיר הגדולה. א', בעל סטודיו ליוגה בתל אביב, סטודיו קנטה, ובעל עסק מצליח להקמת זולות, ארגן סוף שבוע לצוות הסטודיו וחברים, מתוך כוונה לנוח, להירגע, ולתרגל יוגה.
המיקום: מכתש רמון, או ליתר דיוק, חניון לילה הר ארדון. כן, גם אני הופתעתי לגלות את המקום הזה בסוף העולם שמאלה (פרטים נוספים – בתיבה משמאל). במכתש רמון עברתי וביקרתי כבר עשרות פעמים, ירדתי את הירידות, עליתי בעליות, נשמתי את האוויר הצלול, והתבוננתי בגבעות האינסופיות והשמיים הכחולים. הפעם, התכנון היה להשתקע שם, בין שכבות הסלעים העתיקים, על האדמה הרכה, באקלים המדברי. בתחתית המכתש מסתתר לו נחל, שרוב ימות השנה עומד יבש. כאשר יורד גשם ערוץ הנחל מתמלא, ולעיתים קרובות נשטף בשיטפונות מרהיבים לצפייה. מכתש רמון מציע שפע רב של מסלולי טיול והרפתקאות שונות לחובבי המדבר. התופעה הגיאולוגית המיוחדת וכן הנוף עוצר הנשימה מהווים חוויה עולמית, ייחודית ומופלאה.
כאשר הגענו לאזור, פנינו אי שם לכיוון עין סהרונים, אל תוך מסלול אפר. לאחר שעברנו את חניון בארות ועוד כארבעים דקות נוספות, שהרגישו כמו שעתיים, הגענו ליעדנו. א' כבר הקים את המחנה יום קודם לכן, איש אשכולות, כבר אמרתי? המתחם כלל שתי סככות צל גדולות, מזרונים, מטבח מתוקתק עם אוכל צמחוני בכמויות שיכולות להאכיל רעבים גם חודשיים, עמדת שטיפת כלים, טבון, וכל מה שדמיונכם יכול לבקש. היה זה יום בהיר, חם מהרגיל לחודש נובמבר. התפרסנו. נשכבנו. נרגענו. עינינו נעצמו לכמה דקות. המדבר יכול להפתיע לעיתים, כך אומרים, אך אף אחד מאיתנו לא דמיין ולא צפה את מה שקרה בדקות שיבואו.
הבחנו בענן שחור מרחוק, הסתכלנו, תהינו, שוחחנו על כך, התלוצצנו, "הוא יתפוגג", "הוא ישוט לכיוון השני". אך לא. דקות בודדות לאחר מכן, לפתע הגיחה הרוח. היא לא התחזקה בהדרגתיות, היא התנפצה עלינו כרעם ביום בהיר, מותירה אותנו המומים. עמודי הסככות קרסו בזה אחר זה, האוהלים החלו להתעופף ולהתגלגל. גשם זלעפות החל לרדת דקות לאחר מכן, והפך לברד. כדורי קרח נופלים מהשמיים באמצע המדבר. בהחלט לא מחזה של יום יום. הנשים והתינוקות ישבו בתוך האוהל היחיד שהצלחנו לחלץ, בעוד שהגברים עמדו איתנים מחזיקים בעמודים שנותרו. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל מאחר שהמצלמה והנייד נשארו איתי באוהל, החלטתי לצחוק. הסערה, שנמשכה כעשרים דקות בלבד, נראתה ארוכה מתמיד. מה עושים בשיאה של סערה? פותחים בקבוק יין, לוגמים, נותנים לגוף להרפות ומקווים שהציוד בתוך האוהל שעף לא נרטב.
הסערה חלפה כשם שבאה והותירה אחריה מפלים קטנים, גבים מלאים מים וקשת בענן ששלחה איתות של שלום מאיתני הטבע. האוויר היה צח מהרגיל. השקט שאחרי הסערה קיבל משמעות חדשה. החול הפך לבוץ, לכן חלצנו את נעלינו והתהלכנו יחפים. ההליכה היחפה על אדמת המדבר עוזרת לחבר את גופנו לאדמה, מאחדת עם הטבע. למזלנו, הציוד כמעט לא נרטב, דבר שנותר אניגמה בעיני – כיצד קרה, שהאוהל שלי ששכב כולו בתוך שלולית, הצליח לשמור על כל הדברים שבתוכו יבשים כמו הנגב? האווירה היתה קסומה מהרגיל. שינסנו מותניים לבנות מחדש את הזולות, לייבש את האוהלים, לנקות את רגלינו מהבוץ. בשעת אחר צהרים מאוחרת הקמנו מדורה. ניסיונותינו לייבש חלקית את המזרונים צלחו. כשעה לאחר מכן, כשהכל חזר לקדמותו, התפנינו להכנת ארוחת הערב. כמובן לא לפני שצפינו בשקיעה המטריפה, הנעימה, הנוגה, שעטפה את המכתש, שצבעה את השמיים והחליפה צבעים, עד שאט אט, שקעה השמש כולה ונעלמה. החושך במדבר, שחור משחור. על אף אינספור הכוכבים המבריקים, לא ניתן לראות את כפות ידך, שלא לומר את הדרך. רצוי להצטייד בפנס, אולם דרך חביבה יותר היא הכנת עששיות. לוקחים בקבוקי מים מפלסטיק, חותכים בהם חור, ממלאים אותם במעט אדמה או אבנים קטנות, מניחים בתוכם נר, ותולים אותם לאורך המחנה. יצירת העששיות ידידותית לסביבה, חוסכת באנרגיה, וכמובן מהווה את הסטינג המושלם לקצת רומנטיקה. רק תיזהרו כשאתם חותכים ירקות לאור עששית, כי ההבדל בין האצבע למלפפון הוא הבדל דק.
תמיד מצאתי שהאוכל שמבשלים בשטח טעים יותר מזה המוכן בבית. אולי זה החיבור האינטימי שנוצר ביני לבין המצרכים כשאני קוצצת אותם בעדינות יתרה אל תוך הקערה, אולי משום שבשטח, דווקא כשאין לי את כל הכלים והמרחב המוכרים שבמטבח הביתי אני מבינה ומעריכה כל קמצוץ של כמון, עלי מרווה, לימון ועגבנייה. ואולי דווקא התבלין הסודי בכל ארוחה בשטח הוא דווקא טיפת חול ואבק, בשילוב הטעם השרוף של המדורה. השקט במדבר רועם עד שיכולתי לשמוע את מחשבותיי, את רחשי לבי. היו סביבי אנשים. צחקנו, אף שיחקנו כמה משחקים, ולאחר שהתענגנו על הבננה ושוקולד על האש שהכין א', וכמה כוסות נוספות של תה, חשנו מנומנמים. אחד אחד נפלו גיבורים לשינה עמוקה. אחד ואחת עם האדמה, עם הכוכבים. גם אני, עטופה בכמה שכבות, שני שקי שינה, ושמיכת צמר התכרבלתי בתוך האוהל המגן שלי, הרפיתי את גופי, וצללתי אל תוך עולם החלומות. יש לי וידוי שאשמח לחלוק איתכם: אחד התענוגות הגדולים שלי כשאני ישנה בשטח הוא לקום השכם בבוקר לראות את הזריחה. גם הפעם דבקתי בהרגלי וקמתי למראות המרהיבים ועוצרי הנשימה של הבוקר במדבר. אדי שינה עלו מן האוהלים. כולם עדין נמים. התיישבתי על הסלעים המשקיפים אל המכתש ובירכתי את בואו של יום חדש. מאוחר יותר קמו חבריי ובמהרה עסקנו בטקס הכנת הקפה השחור. מקום יפה לשתות קפה בחרנו לנו.
באווירת הקמפינג נגלית לעינינו השלווה שמוצא כל אחד בתוכו. יש מי שמנקים את השטח מהלילה הקודם, זה שאחראי על הכנת הקפה, הרעבים שמכינים ארוחת בוקר, ההוא שקורא עיתון, הזוג שמתבודד וצופה בנוף, והפעם גם את היוגינים שהביאו את התרגול למדבר. יום חדש הביא רוגע שונה. הפעם היינו מוכנים ומתורגלים מיום אתמול, כשהסערה תקפה בנו בהפתעה. לכן כשעננים החלו שוב להתגבש, התחלנו בקיפול הקנטה. "רק ליתר ביטחון", אמרנו. סוף השבוע המושלם עמד להגיע לקיצו, כמובן שלא ויתרנו על שקיעה צבעונית נוספת. הפעם עם קצת פוזות למצלמה בתנוחות יוגה שונות, קיפצנו, צילמנו ונפרדנו בהילולה גדולה מהמכתש. |
