לא רבים מוצאים את מחייתם בים: מלחים, דייגים, אוקיינוגרפים, קברניטים של ספינות גרר, "קאובואים" של אסדות קידוח. אלה שמוצאים את מחייתם מתחת לפני הים נדירים יותר ואולי גם הרפתקנים יותר. אחד מהם הוא ג'פרי רוטמן, צלם תת־מימי אשר בעשרים שנות קריירה בילה מתחת לפני המים יותר שעות משרובנו נבלה מול מסך הטלוויזיה במשך כל חיינו.
הוא מסוגל למקד את תשומת ליבו ואת המצלמה במשך שעתיים ביצור קטן כמו שושנת ים בניסיון "לראות אותו היטב". האמת היא שג'פרי מנסה לחדור לנשמתו.
עבודותיו של ג'פרי הן תוצר של עין אמן, המבחינה בצבעים ובקומפוזיציה, ושל תשומת הלב לפרטים של איש הטבע. "כשהתחלתי לצלם מתחת לפני
 |
אחד הקיסרונים
(Angel Fish ) בים סוף |
המים, הרגשתי כמו כתב שטח: חיפשתי התנהגויות, ניסיתי לחשוף הסוואות או סימביוזה. בשנים האחרונות", אומר ג'פרי, "אני מנסה ללכוד את האווירה, את קצבו של הים".
בתחילה, לא יכול ג'פרי להרשות לעצמו לשכור עוזר, ובעת הצלילה היה נושא על צווארו חמש מצלמות. "כעת יש מי שעוזר לי עם המצלמה והתאורה", וגם לעקוב אחר מהלך הזמן. הוא התחיל בצילום תת־מימי כשהיה מורה בבית־ספר תיכון בקמברידג', מסצ'וסטס. "במים של ניו־אינגלנד", הוא מספר, למדתי להעריך את הנדידה העונתית של בעלי החיים הימיים. לקראת החורף, כשטמפרטורת המים יורדת עד קרוב לאפס מעלות, נודדים הלובסטרים למים עמוקים יותר או מתחפרים בבוץ. הדגים נעלמים כמעט לחלוטין". אבל יש פיצוי בצילום של יצורים ימיים שקשה לגלותם בדרך כלל.
אך גם צלילה בטמפרטורה גבוהה מאפס מעלות אינה דבר פשוט. "יש תענוג מאזוכיסטי ביציאה מן המים בחצות, לאחר צלילה שהחלה בבוקר. אני על סף התמוטטות. אני סובל מחום נמוך, ואני פשוט גמור. ובכל זאת, נדמה לי שרק בקושי נגעתי בדברים. תמיד יש עוד משהו לגלות".
ג'פרי נשלח על ידי "ניו־יורק טיימס" לאי ביקיני, לצלם כלי שיט שהוטבעו בעומק של כ־60 מטרים מתחת לפני הים, ולתעד את ההשפעות ארוכות הטווח של ניסויים גרעיניים שנערכו בין 1948 ל־1960 בדרום האוקיינוס השקט. "הייתי צריך לפתח טכניקת צילום שתקיף את העצם הגדול ביותר שצילמתי מעודי".
הוא נזכר במראה הראשון של שוניות האלמוגים בביקיני: "זה נראה יפה כמו בגלויה. חוף חולי שהשתרע לאורך קילומטרים בלי הפרעה, והיער המצמיח את עצמו. אבל הכל היה נגוע בזיהום רדיואקטיבי. היתה זו התאבדות לאכול משהו שגדל שם".
כשצלל לבחון את אחת הספינות שהוטבעו, נדהם ג'פרי לראות את הגוף
 |
| חסילון ושושנת ים המקיימים ביניהם יחסי תלות ושיתוף |
המעוקם, אך מה שהפתיע אותו יותר היו החיים ששיקמו את עצמם במלואם; מלבד העובדה ששני איים התאדו בפיצוץ הגרעיני. השונית היתה חיה במידה שלא תיאמן.
ג'פרי נוכח כיצד אתרים כמו האי הקטנטן סיפדאן (SIPADAN) שליד בורניאו וראס מוחמד בסיני סובלים ממסחור, מצלילה לא מבוקרת, מדיג יתר ומדיג באמצעות דינמיט. בחנויות לתיירים אפשר למצוא "חפצים חסרי תועלת: דג אבו־נפחא שהפך למנורה ואלמוגים שחורים שהפכו לתכשיטים. למרבה המזל, עדיין יש לי מקומות סודיים, וכשאני הולך אליהם אני מוודא שאיש אינו עוקב אחרי". מדי שנה נאלץ ג'ף להדרים עוד בים האדום, כדי שלא יוכלו לעקוב אחריו. האהבה הגדולה שלו הם הכרישים. במהלך השנים האחרונות פרסם ג'פרי כמה ספרים העוסקים בצילום תת־מימי שקיבצו את מיטב צילומי הכרישים שלו. צילומים שהקנו לו שם עולמי בתחום הצילום התת־מימי.
אחרי שני עשורים של צלילה – ולא מעט עקיצות וחבלות – מסוגל ג'פרי לפענח כמה ממסתרי הים. בדרך כלל, הוא מצליח לנחש איזה יצור מתגורר בחור שבשונית, לפי גודלו של החור. הוא נינוח בים במידה כה רבה, עד שפעם אף נרדם תוך כדי צלילה. בגיל 44 מתכנן ג'פרי רוטמן לבלות עוד שנים רבות מתחת לגלים. המופת שלו הם אנשים כמו ז'אק קוסטו, שממשיך לצלול גם בעשור השמיני לחייו, ויוג'ין קלארק, "גברת כריש", בת ה־73. את נשימתו האחרונה, כמה צפוי, רוצה ג'פרי לנשום מתחת למים, עם המצלמה ביד.
