| סיפורה של המכונית מתחיל בגרמניה, עם זוג חברים, גוטליב דיימלר ווילהלם מייבך. בראשית שנות השבעים של המאה ה–19 החלו דיימלר ומייבך לעבוד בסדנה של מהנדס המכונות ניקולאוס אוגוסט אוטו. חלפו שנתיים, דיימלר התקדם והיה למנהל הטכני של המפעל. כעבור זמן מה הסתכסך ככל הנראה עם מעסיקו ופוּטר. חברו, המהנדס מייבך, החליט לעזוב אף הוא, ויחד הקימו שניהם סדנה פרטית לבניית מנועים. בשנת 1885 הצליח הצמד לפתח מנוע בערה פנימית – מנוע ההופך אנרגיה כימית, כמו בנזין, לתנועה מכנית. בנוסף לזה הם פיתחו מאייד (קרבורטור), שבו נוצרת תערובת הבנזין והאוויר, המוצתת על ידי המנוע. דיימלר התקין את המנוע על האופניים של בנו הצעיר פול, והלה רכב עליהם למרחק של עשרה קילומטרים. האופניים הממונעות האלה נחשבות לאופנוע הראשון בעולם. בשנת 1886 החלו השניים לחשוב על כלי תחבורה משוכלל יותר. הם הרכיבו מנוע עם צילינדר יחיד על כרכרה, וזה היה הבסיס למכונית הראשונה עם ארבעה גלגלים. בערך באותו הזמן ניגרה זיעתו של גרמני אחר, קרל פרדריך בנץ, על פיתוחים דומים. בשנת 1872 החל אף הוא בפיתוח מנוע בערה פנימית, ובשנת 1886 הציג לראשונה מכונית תלת–גלגלית מוּנעת בבנזין, שהגיעה למהירות של 16 קילומטרים בשעה. בנץ רשם את הפטנט הראשון בעולם על מכוניתו, שנקראה מוטורוואגן (Motorwagen). זו היתה למעשה עגלה גבוהה עם שלושה גלגלים, מנוע של 1.7 ליטרים ו–1.5 כוחות סוס, שהדהירו אותה למהירות של 20 קילומטרים בשעה. המצאתו של בנץ זכתה לתשואות, ודיימלר השאפתן החל לעבוד במרץ רב עד שהציג כעבור שלוש שנים את הגרסה שלו למכונית בעלת ארבעה גלגלים. בסופו של דבר הבינו המתחרים שמוטב להתאחד, ובשנת 1926 מיזגו את חברותיהם. מאז מייצרת החברה המשותפת בין היתר את מכונית היוקרה הנצחית מרצדס–בנץ. אף על פי שאת התואר המכונית הראשונה מבקשת לה יותר ממכונית אחת, גם מכונות קיטור שנבנו הרבה לפני שהחלו דיימלר, בנץ ומייבך לפעול בתחום, מקובל לייחס את הבכורה למוטורוואגן שבנה בנץ. שני נגרים ושלל המצאות מוטוריות הגרמנים פיתחו את מנוע הבערה הפנימית ואת המכונית הראשונה, אבל את חברות הרכב הראשונות הקימו דווקא הצרפתים. זאת גם הסיבה שמושגי רכב רבים מקורם בצרפתית: גראז', קרבורטור, שסי, קופה, רגולאז', לימוזינה ועוד. שני נגרים (שוב שניים!), רנה פּנהרד ואמיל לווסור, פתחו את מפעל המכוניות הראשון בעולם בשנת 1891. בתוך המכוניות הראשונות שיצאו ממפעל "פנהרד א לווסור" (Panhard et Levassor) הורכב לא אחר מהמנוע של דיימלר. הפנהרד היתה המכונית הראשונה הבנויה כמכונית מודרנית: מנוע שמעביר כוח לגלגלים באמצעות מצמד המופעל בדוושה, תמסורת (זו היתה המצאה שלהם) ותיבת הילוכים, גל הינע ודיפרנציאל.אחד הזכיינים לשיווק המנועים של דיימלר בצרפת היה איש עסקים בעל שם משפחה מוכר – ארמנד פיז'ו. משפחת פיז'ו ייצרה מאז המאה ה–18 מטחנות פלפל, פלדה למסורים ומוטות פלדה לתחתוניות קרינולינה. ואם מוטות לתחתוניות, למה לא חישוקים לאופניים? ואם אופניים, למה לא מכוניות? בשנת 1892 כבר ייצר ארמנד פיז'ו 29 דגמי מכוניות, ואף שידך להם המצאה חדשה: צמיגי גומי. ובעוד הצרפתים משכללים את מערכות המכונית המבוססת על המנוע שהמציאו הגרמנים, הבריטים מעבר לתעלה ישנו שנת ישרים. הסיבה לכך נעוצה כנראה בתקנת "הדגל האדום", שלפיה היה אסור לנוע במכונית ללא צוות של שלושה אנשים ובמהירות גבוהה משלושה קילומטרים בשעה. עד שבוטלה התקנה, כבר פיגרו הבריטים הרבה מאחור. רק בשנת 1900 בנה הרברט אוסטין את המכונית הבריטית הראשונה. תעשיית הרכב הבריטית אמנם לא פרצה מעולם בקול תרועה, אבל תרומתה בעשורים הבאים היתה עצומה. ואולם למרות ההתקדמות בכמה מוקדים עולמיים, לא היה בשלב זה סיכוי רב להצלחתן של המכוניות. לא רק משום שאנשים פחדו לנהוג בקופסה המהירה והגחמנית הזאת, אלא מהטעם הפשוט שלא היה על מה לנסוע. בשנת 1905 לא היה באמריקה אפילו יארד אחד של דרך בין–עירונית סלולה. הממשלה לא התעניינה אז בסלילת כבישים, ולפיכך נגזר על אנשי עסקים פרטיים לדחוף את העניין קדימה. דרך לינקולן, שנפתחה בשנת 1923, היתה הדרך המהירה הראשונה בעולם שחצתה יבשת. הגידול העצום במספר המכוניות בארצות הברית באותן שנים אילץ לבסוף גם את הממשל להשקיע בכבישים ובתשתיות. מכונית שחורה לכל פועל כינו אותו "האיש שהסיר מהאמריקאי את מגבלות הגיאוגרפיה", ולפעמים סתם גזען ואנטישמי ארור. אבל איש אינו יכול להכחיש שהנרי פורד והמפעל שהקים הביאו לידי מהפכה תחבורתית ותרבותית, עם שיווק הפורד מודל T, שהשנה מלאו מאה שנים להמצאתה. חברת פורד נוסדה בשנת 1903 על ידי פורד ושותפיו; הלקוח הראשון היה רופא כללי מהעיר דטרויט. פורד התעקש להתמקד בפיתוח ובייצור של מכוניות פשוטות, אמינות וזולות, שיימכרו בכמויות גדולות לקהל הרחב ולא רק לעשירים. עקשנותו הובילה לסכסוך עם שותפיו. הוא הצליח לרכוש את מניות השליטה בחברה, ומונה לנשיא בשנת 1906. התרומה הבולטת ביותר של חברת פורד לתעשיית הרכב היתה המצאת פס הייצור הנע: כל עובד עומד במקומו ומבצע פעולה אחת קבועה בשלבי ההרכבה, והרכב נע מעובד לעובד. השיטה הופעלה בשנת 1913 והיתה יעילה במיוחד. בזכות פס הייצור הנע היה אפשר להוזיל במידה ניכרת את מחירי המכוניות, וחברות אחרות יישמו אותו גם הן בהמשך. בשנת 1908 הוצגה בעיר דטרויט מכונית פורד מודל T הראשונה, שמחירה היה פחות מ–900 דולר (עם השנים מחיר המודל T ירד והגיע לפחות מ–300 דולר). המנוע שלה היה בנוי מארבעה צילינדרים, מבנה מהפכני בעת ההיא. ההתנעה התבצעה בעזרת מנואלה, וזו הוחלפה לבסוף בשנת 1919 במתנע החשמלי (סטרטר). תיבת ההילוכים תוכננה להיות ידידותית במיוחד, והחלפת ההילוכים התבצעה באמצעות דוושות. המהירות המרבית של המכונית היתה 70 קילומטרים בשעה. הצלחתה של הפורד T נסמכה על עלות נמוכה ופשטות מכנית: בשנה הראשונה לייצור ניפקו המפעלים 188,200 מכוניות, וזמן הייצור של כל מכונית ארך כשעה וחצי. בשנת 1914 יוצרו כ–300 אלף מכוניות, ובשנת השיא, 1923, יוצרו מעל שני מיליון מכוניות. שנת 1927 היתה השנה האחרונה של המודל, ובסך הכל יוצרו יותר מ–15 מיליון מכוניות ממודל T בכל הזמנים. להנרי פורד הגחמני היו דרישות משונות. על צבע המכונית מסופר שנהג לומר: "אפשר לצבוע אותה בכל צבע, ובלבד שיהיה שחור". אבל מאחורי הגחמות היה גם חזון. עיקר הרוכשים היו בני המעמד הבינוני, שעד אז לא היו יכולים לעמוד בהוצאה של קניית מכונית, וכך קיבלה הקופסה הממונעת מעמד חדש. עוד ציטוט ידוע של הנרי פורד מבטא את החזון הזה: "אבנה מכונית שתהיה די גדולה להכיל משפחה, די קטנה כדי שאדם אחד יוכל לטפל בה, ושמחירה יהיה כה נמוך, עד שלא יהיה אף אמריקאי המרוויח משכורת סבירה שלא יוכל לרכוש אותה". במהלך שנות העשרים החל להצטמצם חלקה של פורד בשוק הרכב האמריקאי לעומת המתחרה הגדולה, ג'נרל מוטורס. עם התפתחותו של שוק הרכב, לצד העלייה ברמת החיים, היתה פורד מודל T לכלי רכב מיושן. פורד התקשה להתמודד עם השינוי במגמת השוק, ורק באיחור הורה על פיתוח דגמים חדשים, אשר גם הם לא נחלו הצלחה גדולה. דרך אגב, המכונית הפרטית הראשונה בארץ ישראל היתה פורד T שהיתה שייכת לבוטנאי, מגלה אם החיטה ואיש מחתרת ניל"י, אהרן אהרנסון.
כמה שיותר גדול – יותר טוב באירופה היה החרם הרסני. מפעלים נסגרו בגלל המחסור בדלק, ורבבות עובדי ייצור פוטרו. אבל את המכה האנושה ביותר חטפו האמריקאים. הבורסה קרסה ותעשיית הרכב עמדה להתמוטט. איש לא רצה עוד לנסוע בספינות על גלגלים ששתו דלק כאילו אין מחר. הממשל נאלץ לחוקק תקנות שיעזרו לחסוך במעט הדלק שעוד נשאר. הונהגה מדיניות תדלוק מסובכת שקבעה מגבלות חמורות על צריכת הדלק של כל רכב. גם כשהמשבר הסתיים, הדברים לא שבו לקדמותם. במרס 1974 הוסר סוף–סוף חרם הדלק מעל ארצות הברית, וכשהאמריקאים העזו להרים את הראש ולפתוח את העיניים בחרדה, הם גילו יריבים חדשים. היפנים הגיעו.
היפנים באים, וכובשים עוד שנה חלפה וטויוטה, הונדה וניסן מכרו בלי הפסקה, כמובן על חשבון האירופאים. אבל האירופאים סירבו לתת ליפנים לנצח. באיטליה, בצרפת, באנגליה ובגרמניה הצליחו איכשהו להחזיק את הראש מעל המים בשנים שאחרי משבר הדלק, והחברות עבדו קשה כדי להצדיק את המוניטין שלהן כיצרניות מכוניות אטרקטיביות לנהיגה. הם גם דאגו לחסום את פלישת היפניות בעזרת מיסוי כבד. עוד התברר שדגמים מוצלחים הם ערובה לניצחון. פולקסווגן גולף הושקה בשנת 1974 בתור משפחתית קומפקטית שהתאימה לכל מי שחיפש שילוב בין איכות גרמנית למראה צעיר ושובב. ההצלחה היתה חסרת תקדים. גם היום גולף היא הדגם הנמכר ביותר של פולקסווגן, והשלישית בדירוג המכוניות הפופולריות בכל הזמנים. |
האמריקאים אהבו אותן גדולות ומאובזרות, האירופאים העדיפו קטנות וזריזות, ואז לפתע היפנים עקפו את כולם בסיבוב. ההיסטוריה של המכונית עמוסה בהמצאות טכנולוגיות, הבדלים תרבותיים והרבה יצרים וכסף פורסם 7.5.08 |
Array
(
)