מכוניות – אלה תולדות

הגרמנים פיתחו את מנוע הבערה הפנימית ואת המכונית הראשונה, אבל את חברות הרכב הראשונות הקימו דווקא הצרפתים. זאת גם הסיבה שמושגי רכב רבים מקורם בצרפתית: גראז', קרבורטור, שסי, קופה, רגולאז', לימוזינה ועוד. שני נגרים (שוב שניים!), רנה פּנהרד ואמיל לווסור, פתחו את מפעל המכוניות הראשון בעולם בשנת 1891. בתוך המכוניות הראשונות שיצאו ממפעל "פנהרד א לווסור" (Panhard et Levassor) הורכב לא אחר מהמנוע של דיימלר. הפנהרד היתה המכונית הראשונה הבנויה כמכונית מודרנית: מנוע שמעביר כוח לגלגלים באמצעות מצמד המופעל בדוושה, תמסורת (זו היתה המצאה שלהם) ותיבת הילוכים, גל הינע ודיפרנציאל.

אחד הזכיינים לשיווק המנועים של דיימלר בצרפת היה איש עסקים בעל שם משפחה מוכר – ארמנד פיז'ו. משפחת פיז'ו ייצרה מאז המאה ה–18 מטחנות פלפל, פלדה למסורים ומוטות פלדה לתחתוניות קרינולינה. ואם מוטות לתחתוניות, למה לא חישוקים לאופניים? ואם אופניים, למה לא מכוניות? בשנת 1892 כבר ייצר ארמנד פיז'ו 29 דגמי מכוניות, ואף שידך להם המצאה חדשה: צמיגי גומי.

ובעוד הצרפתים משכללים את מערכות המכונית המבוססת על המנוע שהמציאו הגרמנים, הבריטים מעבר לתעלה ישנו שנת ישרים. הסיבה לכך נעוצה כנראה בתקנת "הדגל האדום", שלפיה היה אסור לנוע במכונית ללא צוות של שלושה אנשים ובמהירות גבוהה משלושה קילומטרים בשעה. עד שבוטלה התקנה, כבר פיגרו הבריטים הרבה מאחור. רק בשנת 1900 בנה הרברט אוסטין את המכונית הבריטית הראשונה. תעשיית הרכב הבריטית אמנם לא פרצה מעולם בקול תרועה, אבל תרומתה בעשורים הבאים היתה עצומה.
ואולם למרות ההתקדמות בכמה מוקדים עולמיים, לא היה בשלב זה סיכוי רב להצלחתן של המכוניות. לא רק משום שאנשים פחדו לנהוג בקופסה המהירה והגחמנית הזאת, אלא מהטעם הפשוט שלא היה על מה לנסוע. בשנת 1905 לא היה באמריקה אפילו יארד אחד של דרך בין–עירונית סלולה. הממשלה לא התעניינה אז בסלילת כבישים, ולפיכך נגזר על אנשי עסקים פרטיים לדחוף את העניין קדימה. דרך לינקולן, שנפתחה בשנת 1923, היתה הדרך המהירה הראשונה בעולם שחצתה יבשת. הגידול העצום במספר המכוניות בארצות הברית באותן שנים אילץ לבסוף גם את הממשל להשקיע בכבישים ובתשתיות.

מכונית שחורה לכל פועל
כינו אותו "האיש שהסיר מהאמריקאי את מגבלות הגיאוגרפיה", ולפעמים סתם גזען ואנטישמי ארור. אבל איש אינו יכול להכחיש שהנרי פורד והמפעל שהקים הביאו לידי מהפכה תחבורתית ותרבותית, עם שיווק הפורד מודל T, שהשנה מלאו מאה שנים להמצאתה. חברת פורד נוסדה בשנת 1903 על ידי פורד ושותפיו; הלקוח הראשון היה רופא כללי מהעיר דטרויט. פורד התעקש להתמקד בפיתוח ובייצור של מכוניות פשוטות, אמינות וזולות, שיימכרו בכמויות גדולות לקהל הרחב ולא רק לעשירים. עקשנותו הובילה לסכסוך עם שותפיו. הוא הצליח לרכוש את מניות השליטה בחברה, ומונה לנשיא בשנת 1906.
התרומה הבולטת ביותר של חברת פורד לתעשיית הרכב היתה המצאת פס הייצור הנע: כל עובד עומד במקומו ומבצע פעולה אחת קבועה בשלבי ההרכבה, והרכב נע מעובד לעובד. השיטה הופעלה בשנת 1913 והיתה יעילה במיוחד. בזכות פס הייצור הנע היה אפשר להוזיל במידה ניכרת את מחירי המכוניות, וחברות אחרות יישמו אותו גם הן בהמשך. בשנת 1908 הוצגה בעיר דטרויט מכונית פורד מודל T הראשונה, שמחירה היה פחות מ–900 דולר (עם השנים מחיר המודל T ירד והגיע לפחות מ–300 דולר). המנוע שלה היה בנוי מארבעה צילינדרים, מבנה מהפכני בעת ההיא. ההתנעה התבצעה בעזרת מנואלה, וזו הוחלפה לבסוף בשנת 1919 במתנע החשמלי (סטרטר). תיבת ההילוכים תוכננה להיות ידידותית במיוחד, והחלפת ההילוכים התבצעה באמצעות דוושות. המהירות המרבית של המכונית היתה 70 קילומטרים בשעה.

הצלחתה של הפורד T נסמכה על עלות נמוכה ופשטות מכנית: בשנה הראשונה לייצור ניפקו המפעלים 188,200 מכוניות, וזמן הייצור של כל מכונית ארך כשעה וחצי. בשנת 1914 יוצרו כ–300 אלף מכוניות, ובשנת השיא, 1923, יוצרו מעל שני מיליון מכוניות. שנת 1927 היתה השנה האחרונה של המודל, ובסך הכל יוצרו יותר מ–15 מיליון מכוניות ממודל T בכל הזמנים.
להנרי פורד הגחמני היו דרישות משונות. על צבע המכונית מסופר שנהג לומר: "אפשר לצבוע אותה בכל צבע, ובלבד שיהיה שחור". אבל מאחורי הגחמות היה גם חזון. עיקר הרוכשים היו בני המעמד הבינוני, שעד אז לא היו יכולים לעמוד בהוצאה של קניית מכונית, וכך קיבלה הקופסה הממונעת מעמד חדש. עוד ציטוט ידוע של הנרי פורד מבטא את החזון הזה: "אבנה מכונית שתהיה די גדולה להכיל משפחה, די קטנה כדי שאדם אחד יוכל לטפל בה, ושמחירה יהיה כה נמוך, עד שלא יהיה אף אמריקאי המרוויח משכורת סבירה שלא יוכל לרכוש אותה".

במהלך שנות העשרים החל להצטמצם חלקה של פורד בשוק הרכב האמריקאי לעומת המתחרה הגדולה, ג'נרל מוטורס. עם התפתחותו של שוק הרכב, לצד העלייה ברמת החיים, היתה פורד מודל T לכלי רכב מיושן. פורד התקשה להתמודד עם השינוי במגמת השוק, ורק באיחור הורה על פיתוח דגמים חדשים, אשר גם הם לא נחלו הצלחה גדולה. דרך אגב, המכונית הפרטית הראשונה בארץ ישראל היתה פורד T שהיתה שייכת לבוטנאי, מגלה אם החיטה ואיש מחתרת ניל"י, אהרן אהרנסון.

ריילי אלף בריטי מ-1965 | צילום: אימג' בנק

כמה שיותר גדול – יותר טוב
בין שתי מלחמות העולם היתה המכונית לחלק בלתי נפרד מהווי החיים באירופה ובארצות הברית. בשלב הזה כבר פותחו רוב הטכנולוגיות שמאפיינות את המכונית המודרנית עד היום. גם המרחב הפנימי במכונית גדל, והנדסת האנוש השתפרה: המנוע הועבר לפנים כך שהרעידות פחתו, והמכונית צוידה בתא מטען, בהילוכים אוטומטיים, בהגה כוח, במערכות בלימה משופרות ובמכשיר רדיו וחימום בתא הנוסעים. במקום הרפתקה מטלטלת, הפכה הנסיעה במכונית לחוויה נוחה ונעימה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויסה תעשיית הרכב האמריקאית לצבא. קרייזלר עברה לייצר טנקים, ג'נרל מוטורס בנתה מכונות ירייה ומקלעים למטוסים, וסטודבייקר קיבלה חוזה לבניית מנועי מטוסים. פורד – שהיתה בקריסה כלכלית – למדה לייצר מפציצים, וחברת ויליס זכתה להיות האמא של רכב משונה בשם ג'יפ. הגיוס הכללי הביא פריחה ליצרניות. פורד נחלצה מהקשיים, מחזורי הכספים של קרייזלר ושל GM התאוששו פלאים. כשהסתיימה המלחמה, תעשיית הרכב האמריקאית נכנסה לקצב ייצור מואץ והגיעה לפסגות חסרות תקדים.
בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר ארצות אירופה ליקקו את פצעיהן, אמריקה החלה להתרגל לרעיון שהיא אימפריה מוטורית. מצבה של תעשיית הרכב האמריקאית היה טוב לאין שיעור משהיה לפני המלחמה. החיילים שבו מהחזית, המשפחות החלו לתפוח, והבייבי–בום יצר דרישה למכוניות משפחתיות גדולות. ייצור מכוניות לשוק הפרטי חודש בשנת 1946, ואף על פי ששנות המלחמה הרגילו את המפעלים האמריקאים בייצור המוני, לדטרויט – עיר מפעלי המכוניות – לא היה סיכוי לעמוד בביקוש העצום. כך היה סוחר המכוניות המשומשות לדמות פולקלוריסטית אמריקאית, איש מפוקפק עם חזה חשוף וסיגר שמוט בפיו.

ים המכוניות הביא לידי פיתוח הכבישים הבין–מדינתיים, ואלה בתורם אפשרו את בנייתם של הפרברים, עוד מושג אמריקאי חדש בעת ההיא. הפרברים הפכו עם הזמן מאזורים מרוחקים ומוזנחים לתמצית החלום האמריקאי – חלום שהגשמתו דרשה מכונית, ומוטב מכונית ענקית ועם מנוע אימתני. הדלק היה מצוי אז בזול ובשפע, וזוטות כמו צריכת דלק או זיהום האוויר לא הטרידו איש. את תחושת הנהגים אפשר להשוות אולי לזו של הקאובוי הניצב מול המרחבים הממתינים לכיבוש. מכוניות שנות החמישים הולידו גם את הדרייב–אין, עוד סמל אמריקאי ואתר רומנטי חביב על תסריטאים הוליוודיים.

האירופאים ממציאים את המיני
באירופה, לעומת זאת, המלחמה מחקה כמעט לגמרי את תעשיית הרכב. לאיש לא היה כסף, לא לקנות ולא לייצר. הפתרון נמצא במכוניות קטנות, חסכוניות ובעיקר זולות מאוד. יותר ויותר אירופאים הבינו שהמזעור והחסכנות שנכפו על ידי המחסור במזומנים הם גם הדבר הנכון לתנועה עירונית, ושהמכוניות האלה הן כלי תחבורה הולם לאורח החיים במערב אירופה, על עריה הצפופות וכבישיה המפותלים. בבריטניה זו היתה שעתן היפה של מוריס מיינור ורובר P4, ואילו בגרמניה הגשימה החיפושית את חזונו של היטלר והיתה למכונית העם. באיטליה הוצגה בשנת 1957 פיאט 500 האגדית – המלכה–האם של כל מכוניות הסופר–מיני של ימינו – ושנתיים אחריה הוצגה גם המיני הבריטית.
ב–1973, כשבועיים לפני שהמצרים והסורים תקפו את ישראל, נפגשו נשיא מצרים אנואר סאדאת והמלך הסעודי פייסל. האיש עם המקטרת חיפש אצל האיש עם הכאפייה הבטחה לחרם נפט עולמי. סעודיה לא היתה מסוגלת להציב איום צבאי משמעותי על הציונים, אבל כחברה בכירה באופ"ק היה לה די כוח לשתק את העולם. שבוע אחרי תחילת המלחמה הודיעה אופ"ק לעולם שמצדה ישראל וחברותיה יכולות לחפש נפט בחצר – נפט סעודי הן לא יקבלו. בעקבות זאת כמות החביות שנמכרו צנחה, ומחירי הנפט התחילו לאבד שליטה.

באירופה היה החרם הרסני. מפעלים נסגרו בגלל המחסור בדלק, ורבבות עובדי ייצור פוטרו. אבל את המכה האנושה ביותר חטפו האמריקאים. הבורסה קרסה ותעשיית הרכב עמדה להתמוטט. איש לא רצה עוד לנסוע בספינות על גלגלים ששתו דלק כאילו אין מחר. הממשל נאלץ לחוקק תקנות שיעזרו לחסוך במעט הדלק שעוד נשאר. הונהגה מדיניות תדלוק מסובכת שקבעה מגבלות חמורות על צריכת הדלק של כל רכב. גם כשהמשבר הסתיים, הדברים לא שבו לקדמותם. במרס 1974 הוסר סוף–סוף חרם הדלק מעל ארצות הברית, וכשהאמריקאים העזו להרים את הראש ולפתוח את העיניים בחרדה, הם גילו יריבים חדשים. היפנים הגיעו.

פיאט 500 | צילום: אוצ'דו ג'יאנקרלו

היפנים באים, וכובשים
ביפן היתה תעשיית רכב מפותחת עוד לפני משבר האנרגיה, והיא נפגעה ממנו פחות מהתעשייה האמריקאית. היפנים נהגו בתבונה ובחסכנות מלכתחילה. הם נוסעים מרחקים קצרים וזקוקים לפחות אנרגיה, והמכוניות שייצרו היו קומפקטיות וחסכוניות – בדיוק מה שהעולם היה זקוק לו בתקופה ההיא. באמצע שנות השבעים הציפה יפן את אמריקה במכוניות הונדה סיוויק, שצוידו במנועים קטנים וחכמים בנפח 1.5 ליטר. בשנת 1982 היתה הונדה יצרנית הרכב היפנית הראשונה שנכנסה לגוב האריות והקימה מפעלים בתוך ארצות הברית. טויוטה, המתחרה הגדולה של הונדה ביפן, לא נשארה חייבת. כדי לברוח מתדמית המכונית היפנית האמינה אך המשעממת, החליטה החברה לייצר רכבי פאר. לקראת סוף שנות השמונים היא השיקה את לקסוס – מותג מפואר שתאם את צרכיו של השוק האמריקאי.

עוד שנה חלפה וטויוטה, הונדה וניסן מכרו בלי הפסקה, כמובן על חשבון האירופאים. אבל האירופאים סירבו לתת ליפנים לנצח. באיטליה, בצרפת, באנגליה ובגרמניה הצליחו איכשהו להחזיק את הראש מעל המים בשנים שאחרי משבר הדלק, והחברות עבדו קשה כדי להצדיק את המוניטין שלהן כיצרניות מכוניות אטרקטיביות לנהיגה. הם גם דאגו לחסום את פלישת היפניות בעזרת מיסוי כבד. עוד התברר שדגמים מוצלחים הם ערובה לניצחון. פולקסווגן גולף הושקה בשנת 1974 בתור משפחתית קומפקטית שהתאימה לכל מי שחיפש שילוב בין איכות גרמנית למראה צעיר ושובב. ההצלחה היתה חסרת תקדים. גם היום גולף היא הדגם הנמכר ביותר של פולקסווגן, והשלישית בדירוג המכוניות הפופולריות בכל הזמנים.

באיטליה הצליחה פיאט לשחזר עם האונו את ימי התהילה של הפיאט 500. הצרפתים הצליחו באותה שנה עם פיז'ו 205, הצלחה שנמשכה עד תום הייצור סוף שנת 1998.

כולם רוצים מכונית ירוקה
עד שנות התשעים איש בתעשיית הרכב לא התעניין בזיהום האוויר. בתקופה ההיא החלה פריחתם של רכבי השטח, ה"ג'יפים" הגדולים והמזהמים, סמלי סטטוס שכבשו גם את ישראל. ואולם במקביל, באוגוסט 1991, נולדה רשמית רשת האינטרנט העולמית. העיתונים, הטלוויזיה והממשלות איבדו את המונופול שהיה להם על ידע ומידע. עכשיו היה הציבור יכול לקרוא על תופעות כמו החור באוּזוֹן והתחממות כדור הארץ, ולגלות שמכוניות תורמות להתחממות הגלובלית ולהיכחדות מינים של בעלי חיים. הלקח היה ברור. בשנת 1997 החלה טויוטה לשווק מכונית מדגם פְּריוס. מתחת למכסה המנוע היתה טמונה הפתעה: לצד מנוע הבנזין היה גם מנוע חשמלי. המהנדסים היפנים קראו לזה הנעה היברידית (הנעת כלאיים, בעברית). עד שנת 2002 לא היתה הפריוס מוּכרת מחוץ ליפן, עד שכמה ידוענים ירוקים כמו ליאונרדו דיקפריו, טום הנקס וקמרון דיאז קנו אותה, ופתאום הכל התעניינו במכונית ההיברידית.

כיצד היא פועלת? המכונית ההיברידית היא מכונית עם מנוע בנזין רגיל, שלצדו יש מנוע חשמלי הנטען באנרגיה המיוצרת במהלך הנסיעה. בעת נסיעה מאומצת מנוע הבנזין פועל ככל מנוע אחר; בנסיעה עירונית לא מאומצת המנוע החשמלי מתחיל לפעול, כשהוא ניזון מסוללה הנטענת מפעולתו של מנוע הבנזין וגם מאנרגיה שנפלטת בתהליך הבלימה. הפריוס יכולה לנוע על מנוע הבנזין בלבד, על מנוע החשמל בלבד או על שניהם גם יחד, אם צריך. היא אמנם מראה יכולות די ממוצעות, אבל הצלחתה נובעת מיחסי ציבור מצוינים, שהפכו אותה למוצר נחשק בכל בית הוליוודי שמכבד את עצמו. בשנת 2004 נמכרו כ–50 אלף פריוס בארצות הברית, והשנה הכמות צפויה לגדול פי שלושה.
מלבד המכוניות ההיברידיות יש עוד מיני מכוניות ידידותיות לסביבה: מכוניות חשמליות הנוסעות בעזרת מצברים, מכוניות סולריות עם תאים פוטואלקטריים, מכוניות "מימניות" שנוסעות בכוח חשמל המופק באמצעות תהליך כימי שבו מעורב מימן, מכוניות המונעות באמצעות ביו–דיזל ועוד. החידוש האחרון בתחום הוא מנוע ההופך לחץ אוויר לאנרגיה קינטית שמסובבת את הגלגלים.
האם בעתיד יהפכו כל המכוניות לירוקות? יש להניח שהמעבר לא יהיה פשוט, וכל עוד לא נגמר הנפט בעולם, ודאי ישתמשו בו למפגני כוח של מכוניות עתירות שרירים. אבל אין ספק שהמגמה הירוקה שעולם הרכב נכנס אליה היא צעד חשוב ומעודד.