מעל המיטה של אבא שלי תלויה תמונה גדולה, צילום אווירי של מתחם הר הבית כשזהב מסגד כיפת הסלע מסנוור את עדשת המצלמה בשעת צהריים. זה צילום מטריד. אבל רק במעלה הדרך לירושלים הבנתי מה הטריד את מנוחתי וחרט בזיכרון חריץ לא רגוע. היה זה מסוג הפרטים שטורדים את העין, אך רק לאחר זמן רב מצליחים להבין אותם במחשבה. זו לא היתה העמדה הפוליטית המסתתרת מאחורי התצלום, אלא העובדה שזהו התצלום היחיד בבית הורי שאינו ממוסגר ומכוסה בזכוכית. והרי אין ספק שצילום שאדם מניח מתחתיו את ראשו מדי לילה, יקר מאוד לליבו.
אבל מהר מאוד, בדרך לירושלים, חטפו את התמונה הזו זכרונות אחרים, זכרונות ילדות, ודמותו של הכוהן הגדול מככבת בראשם. נזכרתי בילד הזה שהייתי, בן שש או שבע, שרצה בכל מאודו להתחפש בפורים לכוהן גדול. הרבה זמן לפני פורים הייתי הוגה בתשוקה הזו. חודשים עלעלתי בספר חום קשוי־כריכה שנקרא "המשכן וכליו", שבו היו ציורים מפורטים של בגדי הכוהן הגדול; ציורים צבעוניים שנשמרו בעזרת נייר פרגמנט שקוף, בהתאם לנהוג בהוצאות הספרים דאז. וככל שהייתי מעלעל בהם יותר, כך נעשיתי נואש יותר. מרגע לרגע התברר לי כי תפירה של שמונת בגדיו של הכוהן הגדול היא עבודת יצירה מסובכת ומורכבת מדי לכוחותיה האוזלים של אמי.
והיו זכרונות נוספים; ורק כשהשלמתי את ההרהור בהם, ברגע הכניסה לעיר, הבנתי מדוע אין זכוכית ומסגרת לתמונת הר הבית שמעל המיטה של אבא שלי. כי זכוכית ומסגרת הן הכרזה שהתמונה מבטאת חלום ונוסטלגיה, אבל יש אנשים שבית המקדש אינו חלום ונוסטלגיה עבורם, אלא חלק מדרישות המציאות.
פרשנות סמלית מהסוג הזה לעובדה טריוויאלית כמו אופן תלייתה של תמונה נראית לפעמים מוגזמת, אולי אפילו ילדותית. אבל כשעוסקים באנשים החולמים על בניית בית המקדש ורואים בעיניהם כוהנים יחפים מתרוצצים על מרצפות שיש קפואות בחורף הירושלמי, חובה להיכנס לעולם של סמלים, ממש כמו במקרה של חלום לילי פשוט. וראייה זאת של הדברים היא בדיוק התפיסה שדוד אלבום, נשיא ומייסד "התנועה לכינון המקדש" יתנגד לה בתוקף.נול מאוסטרליה
דוד אלבום, חרדי בן 70, ניצול שואה, הוא אדם שהקדיש 30 שנים מחייו לקידום בניית בית המקדש השלישי. (אגב, אין בינינו קשר משפחתי). כדי להבין אנשים מסוגו חייבים להבין אותו. הוא אינו אדם הזוי או חולמני, למרות שיש אנשים שיכתירו אותו בתואר "תמהוני". אבל זו הגדרה שמכילה בתוכה שיפוט, ולפעמים היא תוצאה של דעה פוליטית. אלבום חי את בית המקדש רוב שעות היממה. הוא מזוהה לחלוטין עם הנושא.
הוא מזוהה עד כדי כך, שאפילו נתן את הדעת לבעיות הבריאות הייחודיות של הכוהנים בבית המקדש שהוא רוצה להקים. למשל, מה לעשות עם שפעת והצטננויות של כוהנים, החייבים להלך יחפים בחורף הירושלמי, או עם קלקולי קיבה הנובעים מכמויות הבשר הצלוי למחצה שהם נאלצים לאכול מתוקף תפקידם. אלבום מתכנן משום כך אפילו מרפאה בבית המקדש.
על תנאי הבריאות האישיים שלו אלבום אינו חושב הרבה. הוא חי ועובד בדירת חדר דחוקה בשכונת רוממה בירושלים. שם הוא ישן, אוכל ועובד. העבודה שלו בשנים האחרונות היא אריגה עקשנית ומפרכת של בגדי כהונה לכוהנים העתידיים של בית המקדש. לפני 30 שנה, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, החליט אלבום ללכת ללמוד את אומנות אריגת היד, כדי להגשים את חלומו שנעשה מוחשי יותר בעקבות כיבוש הר הבית. הוא עבד אז כנגר, ובדרך לעבודת יומו היה מנסה לברר היכן אפשר ללמוד את האומנות הזאת; עד שנתקל בשלט קטן באחד הרחובות: "מכון אסטראלי לאריגה אמנותית".
הוא נכנס פנימה ומאז היה לתלמיד שקדן. הוא גרם לכך שהמכון הזמין נול מיוחד מאוסטרליה שעונה לדרישות המיוחדות של אריגת בגדי כוהנים. "בגדי כהונה חייבים להיות מחוט פשתן נקי שנטווה משישה חוטים דקים יותר, חייבת להיות אריגה כפולה, והבגד צריך לצאת כולו שלם מתוך המכונה, בלי שום תפירה", הוא מסביר. הנול הזה ממלא היום כמעט את כל דירת החדר שלו, דוחק לפינה את המקרר והמיטה הישנה.
על המוט העליון של הנול יש פתק בכתב ידו של אלבום, המזכיר לו בכל פעם שהוא מתיישב לעבודה המפרכת לברך ברכה מיוחדת ולכוון במחשבתו שזו "אריגת מצווה". בין זריקת קצה חוט הפשתן הלוך ושוב להשחלתו בעיני המגרפות, המסרקים ובתי הניר של הנול, הוא מדבר בלי הרף, מתאר את אכזבתו מהפרה האדומה שגידלו הוא וחבריו לצורך טיהור הכוהנים, ועל זנבה שהלבין לפתע. הוא מחפש הבנה.
את התוצר של עבודת הנמלים שלו הוא מאחסן בשקיות מכולת שחורות, קשורות היטב. לאט לאט הוא פורם את הקשרים בשיניו ומציג לפני ארבעה בגדים של כוהן זוטר בבית המקדש: מכנסיים, כתונת, מצנפת ואבנט. בגדי הפשתן עבים וכבדים מאוד. אורכו של האבנט 12 מטרים, כדרישת ההלכה, כמניין ל"ב אמה, "כדי לטהר את הרהורי הל"ב של הכוהנים".
מדי שנה בסוכות עולה להר הבית אחד משותפיו לשאיפה, כוהן עם מגילת יוחסין מספקת, כדי לבצע את ניסוך המים במקום שפעם ניצב המקדש. הכוהן הנבחר טובל לפני כן במקווה, מגלח את שער ראשו, לובש את בגדי הכהונה של אלבום, נועל נעלי בד ומתכונן למשימה. מחשש לעימות עם אנשי הוואקף המוסלמי, הוא מכסה את עצמו בגלימה, שאותה הוא פושט במהירות כשהוא מגיע קרוב למסגד כיפת הסלע. שם הוא שופך מים מכד כסף מיוחד ומקיים את המצווה, אחת המצוות היחידות של המקדש שניתן לבצע למרות שאינו קיים.
את כל רכושו, עשרות אלפי דולרים, הוציא אלבום על עבודות צורפוּת מורכבות שנדרשו כדי להכין את כלי הכסף שישמשו בבית המקדש. אי־שם בשקית בתוך שקית בתוך שקית מוסתרים מִזְרָקִים, מחתות, קערות, וכולם שוקלים קילוגרמים רבים ועשויים כסף טהור. "שלא יצטרכו לחפש כלים כשיבנו את בית המקדש", הוא ממלמל כשהוא שולף את הכלים אחד אחד.
וליד דלת דירתו כבר מתגודדים כמה תלמידים מהישיבה השכנה. הללו לועגים לו, קוראים לו "צודרייטר" – "מסובב", באידיש – שואלים שאלות מיתממות, להכעיס. אבל אלבום אינו מאבד את הסבלנות, הוא רגיל לדברים גרועים מזה. מדי פעם כשהיה מנסה לסדר תערוכה קטנטנה של יצירותיו בתוך החדר, היו גורמים חרדיים מסוימים דואגים ל"פוצץ" את התערוכה. החברה החרדית אינה רואה בעין יפה את עיסוקו של אלבום, בעיקר לא את העלייה להר הבית. על פי רוב פוסקי ההלכה החרדיים, אסור באיסור חמור לעלות לתחום הר הבית, בגלל שהיום כולם טמאים. כל עוד אין פרה אדומה, אי־אפשר לטהר את הכוהנים מטומאת המתים, שבה כולנו נגועים. מי מעיין מעורבבים באפרה של פרה אדומה שנשרפה כליל היו מאפשרים לכוהנים לעשות זאת.
בישיבת "תורת הבית", אותה מנהל אחיינו הפעלתן של אלבום, הרב יוסף אלבום, מקדישים עשרה אברכים את כל זמנם לבירור סוגיות הלכתיות הקשורות למישור הטכני של הנושא: אפר פרה אדומה, שימוש במלט מודרני לצורך בניית יסודות המזבח, אורך שערם של הכוהנים, הגוון המדויק של הארגמן הדרוש לבגדי הכוהן הגדול, ועוד. רשימת ההסכמות הארוכה של רבנים לפרסומים ההלכתיים של ישיבה זו, 60 הסכמות ארוכות, אומרת הכל. רק פרסום הלכתי בעייתי כל כך דורש הסכמות רבות כל כך של רבנים ואישורים חיצוניים. כי הנימוקים ההלכתיים הם רק תירוץ טכני, המבטא את הרתיעה שחשה החברה החרדית מהעניין. מדובר בנושא שחורג הרבה מהשאלה האם לבנות את בית המקדש, למרות שאיש אינו מודה בכך בגלוי. להוציא חלום אל הפועל
כשליש מ־613 המצוות שמופיעות בתורה קשורות וניתנות לביצוע רק כשעומד בית המקדש על תילו. אך, בניגוד למה שמקובל לחשוב, ההלכה המסורתית אינה מוסד מאובן, אלא עוברת שינויים סמויים, אם כי איטיים, ומזקקת ומסננת באינסטינקטים בריאים את הגורמים העלולים להיות מסוכנים לחברה. הרמב"ם, למשל, כלל את מצוות המקדש בספר ההלכה הענק שלו "משנה תורה לרמב"ם"; אבל אחריו, בקורפוס ההלכתי החשוב ביותר – "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו – אין טיפול בנושא מצוות המקדש בכלל.
אף אישיות רבנית בעלת שיעור קומה לא תעז לומר כי מצוות המקדש עברו ובטלו מן העולם, אבל ההלכה הערימה במתכוון תנאים מוקדמים מורכבים מאוד לביצוע מצוות אלו. הקשיים הרחיקו את נושא המקדש מהתודעה האישית של רוב שומרי המצוות אל המישורים הלא־מעשיים של החלום. מדובר בעצם על ההבדל שבין ראיית המשיח כגיבור ממשי רכוב על חמור לבן ובין ראייתו כמצב נפשי וחברתי. וזה גם ההבדל העצום בין תמונה של הר הבית מעל המיטה בחדר השינה לבין הוצאת עשרות אלפי דולרים על יצירת מחתות כסף לגריפת רמץ וגחלים מעל גבי המזבח.
הוא לא תמים, אלבום. לא הוא ולא אחיינו, שמחזיק בביתו מנורת כסף ענקית עם שבעה קנים, מוכנה ומזומנה להדלקת נרות בבית המקדש. שניהם, ועשרות חבריהם לתנועה, יודעים שגם אם יקום אי־פעם בית מקדש, איש לא יזדקק לבגדים שארגו, לכלי הכסף שיצרו וגם לא למזבח הענק שבנו בחצרו של מפעל חרטות באיזור התעשייה של מישור אדומים. בתחשיב של פרויקט בנייה מגאלומני כמו זה של בית מקדש – היעים, הבגדים והמחתות הם "כסף קטן". לאור זאת, כל המאמץ שלהם מושקע בהריסת ההדחקה וההפרדה שיצרה ההלכה במשך מאות שנים בין חוקי המציאות לחוקי החלומות. כי מה לכאורה ההבדל בין מצוות שמירת שבת לבין הקמת בית המקדש? רק כמה פסוקים במקרא. "כולם זורקים את בניית בית המקדש כאילו היא איזה דבר מיסטי, שיבוא משמים, זורקים את זה על הדמיון", אומר יוסף אלבום. הדוד שלו, דוד אלבום, ממשיך את הטיעון הזה: "משיח, זה לא איזה קדוש וצדיק שיופיע פתאום. מצידי, הוא יכול להיות יו"ר דירקטוריון בזק, כי משיח זה מישהו שיכול לנהל ולארגן את כל העסק הזה בצורה טובה, איש רגיל".
איש רגיל הם חיפשו, וגם מצאו; אבל הוא כבר גנב להם את כל ההצגה. האיש הזה הוא הרב ישראל אריאל, לשעבר קצין בכיר בצה"ל, ממפוני ימית ובעל כשרון ארגוני לא מבוטל. אריאל נפגש עם בני משפחת אלבום, נדלק על הרעיון, התחיל לארגן כספי תרומות והקים את מכון המקדש. לאריאל, כמה מפתיע, יש אלבום משל עצמו, מיכאל אלבום. זה האיש הממונה על גיוס התרומות בכל העולם, והוא הספיק כבר להקים סניף מיוחד בצרפת לצורך הרעיון. מיליונר של מצוות
כל מה שעשה דוד אלבום בכוחותיו הדלים ובכספיו האישיים עושה מכון המקדש בשכלול רב יותר ובכמות גדולה יותר; כך שמכון המקדש הוא הגוף הפעיל והמוכר יותר היום בכל מה שקשור לבניין בית המקדש. למכון המקדש יש מצבור רציני של כלי מקדש איכותיים, מנורת זהב, חצוצרות כסף, יעים, מחתות, וגם דגם מוקטן של ארון הזהב שבתוכו היו חבויים לוחות הברית בהיכל הפנימי. כמו כן, דואג מכון המקדש להוצאת עשרות ספרים מהודרים, משחקים לילדים, פאזלים של המשכן, קלפים של המקדש, מונופול בשם "מיליונר המצוות", שבו צריך לאגור מצוות במקום כסף. מעבר למערכת עצומה של גיוס תרומות, הקימו במכון המקדש שתי תערוכות של כלי המקדש ברובע היהודי בעיר העתיקה. הכניסה בתשלום, כמובן, וכוח האדם הוא על חשבון הציבור: נערות בשנת שירות שעושות שם את זמנן כקופאיות.
ובכל זאת, לא רק על כסף מדובר פה. הרב ישראל אריאל כתב סיפור ילדים בסגנון חסמב"ה על רקע בית המקדש, "תעלומת צלוחית הזהב". הסיפור מתומצת בגב העטיפה בזו הלשון: "יהוידע, איסי, אלעזר, יאיר, שלומאי וטוביה הינם 'חבורת בית הפרחים'. הנערים מנסים לסכל את מזימתו של חוצפית, האמרכל הצדוקי, הרוצה לשבש את סדרי המקדש בחג הסוכות. בעקבות גיבורי הספר נחוש כולנו את הכמיהה לאותם ימים מופלאים, ימי המקדש, מתוך תפילה וציפייה לבניין בית המקדש במהרה".
הסיפור די מרגש, למען האמת, ואף כתוב בכשרון. מיד עם קריאתו, דמיינתי לעצמי סצינות מתוך ההזיות שליוו אותי כילד החולם להתחפש לכוהן הגדול. בית המקדש הרי היה בשעתו גן עדן למחפשי הרפתקאות. התפאורה היתה קיימת ומוכנה: דת, כסף, מחילות אינסופיות במעבה הסלע מתחת להר הבית, לשכות חשאיות של כוהנים ולוויים השומרים את סודותיהם בתוך המשפחה. בית אבטינס ובית גרמו היו המשפחות היחידות שידעו את סוד צירוף סממני הקטורת למרקחת, שניחוחה המתוק היה מגיע עד יריחו. הם לא הסכימו לגלות את המתכון לאף אחד. וגם צדוקים ופרושים היו שם, שנלחמו ביניהם על שיטות פולחן, כמו בסיפורו של אריאל; וגם מקרי מוות תכופים ומסתוריים של כוהנים גדולים, שגופתם היתה נגררת ביום הכיפורים מתוך קודש הקודשים על ידי חבל ארוך שנקשר לקרסולם.
אריאל, כאמור, איש מעשי ואינו מסתפק בסיפורים. לכן החליט בשנה שעברה להחיות את גיבורי הסיפור "תעלומת צלוחית הזהב". הוא הקים את ישיבת דביר, שבה כינס 18 נערים. זו הישיבה היחידה בעולם המכשירה דור עתידי של אומנים, שיעסקו בבניין בית המקדש. עד כה נאלץ אריאל להסתפק בעבודות של אומנים גויים או חילונים. מתניה, אהרן, צביקה ואייל הם ארבעה מ"חבורת בית הפרחים" המודרנית של הרב אריאל. במחיצתם שהיתי יומיים. הישיבה שלהם ממוקמת במרתף גדול של אחד הבתים הישנים ברובע היהודי. הבית שופץ ומשמש את צורכי הישיבה, הכוללים חדרי לימוד, בית כנסת, חדר אוכל קטנטן, מטבחון, שתי מקלחות ושלושה חדרי שירותים, ועוד שלושה חדרונים של פנימייה, שבה ישנים התלמידים בצפיפות עצומה, על מיטות קומתיים מברזל גס, שישה נערים בכל חדרון.
נוכח הקשיים העצומים שהערים עלי מכון המקדש לשהות בשטחה של הישיבה ולשוחח עם התלמידים, סברתי שמדובר במקום שנערכים בו טקסים פולחניים יוצאי דופן. אבל הקשיים הללו, כמו גם הצפיפות והדוחק, מטעים. החופש הכללי השורר בישיבה מזכיר בית ספר חילוני לאמנות. הפיקוח על התלמידים מינימלי, למרות גילם הצעיר, 12־15, מה שאיפשר למתניה, אהרן, צביקה ואייל, ארבעה נערים שלומדים בישיבה, לנגן עבורי באחד החדרונים מחרוזת שירים של אביב גפן, כשהם מלווים את עצמם בשתי גיטרות ואורגן שהונח על המיטה.
אריאל הוא איש עצור, ומרצה את השקפותיו במשפטים קטועים, כמו איש צבא. הוא לא אוהב שקוטעים אותו. כאשר ניסיתי לקטוע אותו באמצע נאום ארוך על ציונות ותפקיד האומה, טפח מיכאל אלבום המפוחד על ברכי בחשאי, לבל אעז. תמצית דבריו של הרב אריאל היתה: "דתי בלב – זה בלוף. מי שלא דתי בידיים – זה לא עובד". בידיים, כלומר בית המקדש. "בית המקדש זה משהו פיסי, יבואו להשתחוות לפני ה', כל שבת, כל ראש חודש. יבואו מאות אלפי אנשים מכל העולם. בישיבה הזו אנחנו רוצים לגדל אנשים שהידע על המקדש הוא הידע העיקרי שלהם. אנשים שיודעים את המקורות. כרגע אנחנו מכינים את התשתית לאנשים מסוג זה בעזרת האמנויות שאנחנו מלמדים אותם".
את התשתית הזו מתכוון אריאל להמשיך ולפתח. במגירה שלו כבר מונחות תוכניות להקמת מגמה חדשה לארכיטקטורה ומכון להשכלה גבוהה בידע המקדש. הכוונה להקים מערכת לימודים שתימשך 12 שנים ותכלול ידע הלכתי הקשור לבית המקדש, בנוסף לידע מעשי הנוגע לבנייתו. קומנדו מקדש
סדר היום בישיבת דביר נראה תובעני למדי. בשש וחצי בבוקר משכים מדריך הישיבה את התלמידים. בשעה שבע הם אמורים להיות מוכנים לתפילת שחרית בבית הכנסת המאולתר. בשעה שמונה הם לומדים שיעור בהלכה, ואחר כך אוכלים ארוחת בוקר: שתי שקיות שוקו ושתי לחמניות. ארוחת הבוקר הזו, יש לציין, אינה דלה בעיני התלמידים. להיפך, בעבר היתה הישיבה מספקת להם ארוחת בוקר שכללה ביצים ומוצרי חלב, אבל התלמידים התמרדו והחליטו באופן דמוקרטי שהם מעדיפים שוקו ולחמניה.
לאחר ארוחת הבוקר, מתחלקים תלמידי הישיבה לשתי הקבצות של גמרא למשך ארבע שעות. חלק מהזמן הם לומדים בחברותא, שניים־שניים, וחלק מהזמן הם זוכים לשיעור מאחד המורים. בשעה 12 בצהריים, חצי שעה לפני תפילת מנחה, הם מתנדנדים מול ספרי המוסר בכיתה המשמשת גם כבית כנסת. מתוך ספרי המוסר הם מנסים ללמוד איך לשלוט במידות הנפש ה"מגונות": קנאה, גאווה, שנאה, ושאר תענוגות העולם הזה.
לאחר ארוחת הצהריים וההפסקה בת שעתיים שבעקבותיה, מגיע זמן לימוד האמנויות השונות. כל תלמיד, והמגמה שבה הוא עוסק. צביקה לומד לנגן בפסנתר, חולם להיות מוסיקאי ואולי מלחין בבית המקדש. מתניה מתעניין בעיקר בציור, אבל אינו רוצה להפוך זאת למקצוע, "אין בזה כסף, אי־אפשר להתפרנס, תראה את עובד הניקיון פה, הוא צייר". הוא מצייר כלי מקדש שונים, את יונה הנביא בתוך מעי הדג, וגם קומיקס. על בית המקדש הוא בכלל לא חושב, אולי לפעמים. למשל, כשלקחו את כל הנערים בישיבה לטיול במפעל ליד ים המלח, שם בנו אנשים דגם ענק של המזבח. בינתיים, הוא נהנה מחוסר המשמעת המופגן בישיבה.
לעת עתה, בשל מיעוט התלמידים, זוכה כל תלמיד לקבל שיעורים פרטיים בתחום האמנות שבו בחר. כשאין מורה, מסתפק בעובד הניקיון הרוסי, מוסיקאי במקצועו, או במדריך האחראי על המשמעת שעוסק בשעות הפנאי בהרכבת ויטראז'ים. קשיחות יתרה אינה מאפיינת גם את המדריך הזה, הטועה מדי פעם ומעיר את התלמידים בשלוש לפנות בוקר. בשעות הערב מצטרפת לעיתים לצוות ההוראה גם מזכירת הישיבה, ויקטוריה, שחקנית שחזרה בתשובה. היא מעבירה לתלמידים שיעורים בדרמה; אולי גם למשחק יש ערך בבית המקדש. ואל נשכח את המורה למתמטיקה, מתאגרף לשעבר שמלמד את הנערים איגרוף, כדי לשמור על כושר.
כמו בכל ישיבה, גם כאן יש הרבה איסורים, והתלמידים מתלוננים עליהם בלי הרף. אסור להפריד את השיער עם שביל באמצע; אסור ללבוש מכנסי ג'ינס; אסור לנעול נעלי ספורט, והגזירה הבעייתית ביותר: קוטר הכיפה הסרוגה של התלמידים חייב להיות 20 סנטימטרים לפחות. אהרן, אחד התלמידים, הסביר לי שזו הגזירה הקשה מכולן. "כופים עלינו כיפות גדולות, אז אנחנו מוציאים את כל העצבים בשירים של אביב גפן. אפילו ההורים שלי לא מבינים למה אני צריך כיפה כל כך גדולה". תלמיד אחר נחלץ מיד להגנתו של הרב אריאל: "הרב אומר שכל האמנים היום לבושים כמו זרוקים, והוא רוצה שאנחנו נהיה אמנים לא זרוקים". בכל אופן, הוא מסכים: "אני חושב שהרבה יותר חשוב זה הפנימיות של האדם".
כשדמותו של המנהל נבלעה באחת הפינות של הישיבה הצפופה, אמרו כמה מהתלמידים כי "כל העניין הזה של בית המקדש בישיבה פה, די מבאס". אהרן, שנוהג להאזין במיטתו לקלטות של להקות רוק עדכניות, מודאג יותר מבעיותיו האישיות: "רוצים להעיף אותי הביתה בגלל שהברזתי משיעור". תלמיד אחר מועמד לשלושה ימים של הרחקה מהישיבה, מאחר שדיבר עם נערה במרכז המסחרי של הרובע היהודי. אבל כמעט כולם מסכימים ש"זה מקום פיצוץ, חוץ מהעניין של הכיפות הגדולות שמכריחים אותנו ללבוש. גם אם אפשר לצאת ולטייל פה בסביבה, אי־אפשר לדבר עם בנות, עם הכיפה הגדולה הזאת".
הרב אריאל אמנם עוד לא הצליח להקים דור חדש של קומנדו־מקדש, כמו זה המתואר בספרו "תעלומת צלוחית הזהב", אבל לטווח ארוך אולי תצליח התוכנית שלו – להעביר את רעיון בית המקדש כמציאות אפשרית לתודעתם של בני נוער שיעזרו לו בכך. כשעלו ארבעה תלמידים לפנות ערב על אחד הגגות של הרובע היהודי כדי לתקוע בחצוצרות הכסף של הלוויים, והתקיעה נארגה בקול המואזין בהר הבית, אפשר היה לרגעים ספורים לקוות שמיזוג של חלומות מסוג זה אפשרי, בלי שיידרשו לכך קורבנות. |
אלון הגיב:
מה האתר של גיוס הכספים לתרומת למען בניית המקדש