ממלכת בהוטן היא מדינה אגדית ויוצאת דופן, שחבויה בתוך הרי ההימלאיה בין הודו, סין וטיבט. כשמגיעים אליה, מגלים שילוב מרתק של מסורות בודהיסטיות עתיקות, טקסים ססגוניים, שושלת מלכים שעוברת בירושה, דמוקרטיה חדשה ומתפתחת והרבה אנשים מחויכים עם לב פתוח. את הרוחניות בבהוטן, כך אני טוען, נושמים וסופגים באופן טבעי, בזכות מורשת רוחנית מיוחדת ונדיבות אנושית נדירה.
מבצר טימפו והעמק הירוק שמסביבו. עקרונות אושר לאומי גולמי מכתיבים אושר לטבע, ולא רק לאדם
לקריאה נוספת:
הבודהיזם הבהוטני (וואג'ריאנה) מיוחס לפדמסמבהאווה, או גורו רינפוצ’ה, מורה רוחני שהגיע לבהוטן (ולטיבט) במאה השמינית, והטמיע עקרונות רוחניים ייחודיים. תפיסות העולם שהתפתחו מאז בבהוטן כוללות נתינה ועזרה לזולת, אכפתיות לטבע על כל אופניו, שמחה וגאווה במורשת העתיקה ובחירה בהבאת טוב לעולם. אלו ארוגים ומורגשים היטב במנהגי היום יום, בתרבות, בערכים, באירועים, בחוקה ובעקרון האושר הלאומי הגולמי (אל"ג) הייחודי לבהוטן.
בית ספר יסודי בפארו. הילדים הבהוטנים מחויכים במיוחד ומרביתם דוברי אנגלית
גורו רינפוצ'ה
ההיסטוריה של בהוטן עשירה באינספור מיתולוגיות, אגדות עם ומעשי כשפים, וגורו רינפוצ'ה מככב ברבים מהם. את סיפור הגעתו של גורו רינפוצ'ה לבהוטן סיפר לי ידידי קרמה נאמגיי, חבר ועד ארגון סוכני התיירות, והמארח הראשי שלי במדינה (קרמה הוא כנראה השם הנפוץ ביותר בבהוטן, ומוענק גם לבנים וגם לבנות). הסיפור לוקח אותנו למאה השמינית לספירה, כשלעמק בומטאנג (במרכז בהוטן) הוגלה נסיך הודי, שהשתקע והפך לשליט ידוע בשם סינדו ראג'ה. בגלל מאבקי שליטה, שהיו אופייניים אז לאזור, נוצרו עימותים בינו ובין מושל מקומי נוסף. מתוך דאגה ללוחמים שלו, ובמיוחד לבנו, פנה סינדו ראג'ה לעזרת האלות המקומיות (לפני הבודהיזם). כאשר למרות זאת בנו נהרג, הוא פקד על חייליו לנפץ ולהרוס אתרים מקודשים, ועורר את כעס האלות. בתגובת נקם, מספרת המיתולוגיה, האלה הראשית שלגינג קרפו תלשה ממנו את "נשמת החיים", והוא חלה, נחלש ונטה למות.
גורו רינפוצ'ה מונצח על סלע, אחד מיני כמה בבהוטן
כמוצא אחרון של ריפוי, יצא שליח אל גורו רינפוצ'ה, שהיה ידוע אז ברחבי ההימלאיה כמאסטר רוחני בעל כוחות על-טבעיים. גורו רינפוצ'ה הגיע לעמק בומטאנג, אגר כוחות במדיטציות ארוכות, יצא בריקודים טקסיים, המיר עצמו לגרודה (ציפור מיתולוגית), שחרר את הנשמה הגנובה, הכניע את שלגינג קרפו, והושיע את השליט הגוסס. האגדה מספרת שלפני שעבר למחוז פארו שבמערב בהוטן על גב נמרה מעופפת, לאתר שהוא כיום מנזר קן הנמר המפורסם, גורו רינפוצ'ה בחר במקדש קטן בעמק בומטאנג, ג'אמביי לאקאן שמו, כמעונו האישי. לשם היו מועדות פני במסע זה.
דמותו של גורו רינפוצ'ה במופע בפסטיבל בהוטני טיפוסי
מחוז ועמק בומטאנג
מחוז בומטאנג שבמרכז בהוטן הנו אחד מעשרים מחוזות המדינה. הוא מכיל ארבעה עמקים, שאחד מהם, עמק אורה, כיכב בסרט הבהוטני "הנזיר והרובה". עמק נוסף קרוי בומטאנג, והוא תרם את שמו לשם המחוז כולו. מחוז בומטאנג נחשב ל"לב הרוחני של בהוטן", ומקושרים אליו עשרות סיפורי פולקלור ואגדות עם. העמק מנוקד במאות מנזרים, מקדשים, סטופות (מבנים רוחניים), אתרים מקודשים, ומבצר ענק אחד. לכאן הוזמן והגיע, במאה השמינית, המורה הרוחני גורו רינפוצ'ה, שהנחיל למדינה כולה את המסורת הבודהיסטית.
למרות ייחודו של המחוז, מספר המטיילים בו נמוך באופן משמעותי ממספרם במערב בהוטן (בעמקי טימפו, פארו ופונאקה), בעיקר בגלל הנסיעה הארוכה שנדרשת כדי להגיע אליו. המרחק מפארו (עיר שדה התעופה) הוא כ-300 ק"מ, אך משך הנסיעה עלול להגיע לתשע שעות בגלל מאות פיתולי דרך, משאיות, מהמורות, מעברי הרים ומהירות נסיעה מוגבלת (המהירות המקסימלית המותרת בכביש "המהיר" היא 60 קמ"ש). הפעם בחרתי להגיע לבומטאנג בטיסה פנימית של כ-30 דקות, עם מטוס פרופלור של חברת דרוק-אייר הבהוטנית.
חברת דרוק-אייר הבהוטנית מפעילה טיסות פנים, שחוסכות הרבה שעות נסיעה ברכב
פסטיבל ג'אמביי לאקאן
הבהוטנים אוהבים לחגוג, ולוח השנה שלהם (שהוא ירחי, וכולל שנה מעוברת) כולל מעל למאתיים ימי חג, טקסים ופסטיבלים רוחניים, לפעמים בחמישה מקומות שונים בו זמנית. הפסטיבל במקדש ג'אמביי לאקאן נחשב לאחד מהמיוחדים שבהם.
המיתולוגיה מספרת כי הקמת המקדש הייתה יוזמה של שליט טיבטי מהמאה השביעית, שהורה על בניית 108 מקדשים (בטיבט ובהוטן), כדי למסמר ולמגר שד ענקי שחסם ומנע את התפשטות הבודהיזם. המקדש הוא אחד משניים ששרדו בבהוטן, וממוקם (לפי הפולקלור המקומי) על ברך שמאל של הדמון. כשגורו רינפוצ'ה הגיע לעמק במאה ה-8, הוא בחר בו כמעון אישי.
עשרות מסכות מיתולוגיות מאפיינות את הפסטיבלים בבהוטן
במאה ה-14 המבנה עבר תהליך שיקום, וטקס חנוכתו המחודשת הפך לחג שנתי, שנחגג מאז ועד היום. אירועי הטקס מתחילים בליל ירח מלא, באמצע החודש התשיעי בלוח השנה הירחי הבהוטני (לרוב באוקטובר או נובמבר). ליל הפתיחה, ושלושת הימים הנוספים, משמרים אירועים היסטוריים, מוטיבים בודהיסטיים ומיתולוגיות עתיקות, וממלאים תפקיד חשוב כאירוע קהילתי, חברתי ורוחני.
המקדש אינו רק מרכז רוחני, אלא משמש גם כמרכז קהילתי
ההכנות לפסטיבל
הפסטיבל מנוהל מזה מאות שנים על ידי ראש טקס מקומי, במינוי שהחל במאה ה-14 ומועבר מאז בירושה מאב לבנו. ראש הטקס נקרא "שאקאר לאמה", ומעונו הוא גם מקדש קטן שנקרא שאקאר לאקאנג (מקדש שאקאר), שנבנה על חורבות ארמונו של סינדו ראג'ה.
בבוקר יום הפסטיבל אני מוזמן לביתו של ראש הטקס (קשרים עוזרים, גם בבהוטן), ומוצא בחצר הפנימית את אביו, השאקאר לאמה הקודם, כיום בן 98, דור 16 בשושלת. למרות גילו המופלג, הוא מודע (להפתעתי) למצב המורכב בו נמצאת מדינת ישראל, ומתעקש להעניק לי ברכת העצמה בודהיסטית. לפני כשלושים שנה הוא העביר את התפקיד לבנו (השאקאר לאמה הנוכחי), שעסוק כעת בהכנות לתהלוכת פתיחה. התהלוכה, אני למד, תוביל חפצי ערך עתיקים ונדירים, שמאוחסנים בביתם, ותעביר אותם למקדש הפסטיבל. חלק מהחפצים הללו, הוא מסביר, הוטמנו בכוונה תחילה על ידי גורו רינפוצ'ה עצמו, כדי שיתגלו מאות שנים מאוחר יותר על ידי "חושפי אוצרות" בודהיסטיים ידועים. החפצים נשמרים בארכיון הבית, ומוציאים אותם לציבור רק פעם בשנה, לרגל הפסטיבל.
שאקאר לאמה הזקן, בן 98, מודע לקיום מדינת ישראל ואתגריה, ומעניק לי ברכה בודהיסטית
אני מקבל רשות להיכנס לחדר האכסון הפנימי, ומגלה בו אוצר משגע של מסכות עתיקות, שיילקחו מכאן עוד מעט. בחוץ, בהמתנה לאות הפתיחה, אני מנצל את הזמן ומתיידד עם נזירים חייכניים ועם קבוצת מקומיות בלבוש בהוטני צבעוני, שהגיעו כדי לקחת חלק בטקס ההעברה.
"בוא תצטרף לפוג'ה" (טקס תפילה בודהיסטי) אומרים לי הנזירים הצעירים, ואני עולה אתם למקדש שבקומה השנייה. החדר מלא בנזירים מקומיים שמקריאים ושרים בו מנטרות ותפילות. סיום הפוג'ה הוא גם אות הפתיחה ליציאת התהלוכה.
נזירים עם כלי נגינה וחפצי קדושה, מתארגנים ליציאת התהלוכה
בחוץ מוכנה כבר ערימה בוערת של ענפי עץ ברוש מקומי, וענן של עשן ריחני מציף את המרחב (קטורות בוקר וערב הן ריטואל "הכרחי" בבהוטן). רעם תופים, מצלתיים וחלילים מסמנים את ההתארגנות לתהלוכה. המבט שלי (ושל המצלמה) נתון כעת לנזירים בגלימות חגיגיות, חלקם עם כלי נגינה מסורתיים, וחלקם נושאי חפצים מקודשים. הצעירות בלבוש המסורתי מצטרפות לקבוצה, יחד עם ראש הטקס עצמו.
בשורה ארוכה, בהליכה איטית, לצלילי מצלתיים ותופים, הנזירים נושאים ומעבירים כעת את האוצרות הנדירים שמשויכים לגורו רינפוצ'ה וממשיכיו. משני צידי הדרך, לאורך כקילומטר, מחכים מקומיים שהגיעו במיוחד כדי לצפות באירוע וכדי לקרב את ראשם לאנרגיות הקדושה. לפי האמונה הבהוטנית, הקירבה לחפצים כאלו, או אפילו ראייתם בלבד, מקנים העצמה רוחנית. אחרי שהחפצים המקודשים ממוקמים בתוך המקדש, מתחיל טקס פוג'ה נוסף. אני יוצא החוצה כדי לצפות שם בחזרות של רקדני האירוע, כעת ללא מסכות ותלבושות, שמתאמנים לקראת טקס הלילה ושלושת הימים הבאים.
ענפי ברוש בוערים יוצרים את עשן ענן הקטורת, ביציאת התהלוכה
הטקס הלילי
אני נוסע לטקס הלילי עם המלווה הראשי שלי כאן, קנפו (נזיר מורה) ממנזר מקומי גדול, וידיד מזה מספר שנים. במעלה השמיים ירח מלא, ומשני צידי הכביש, בחשיכה, צועדות לאירוע מאות דמויות. אנחנו מצטרפים לאלפי בהוטנים (וגם אורחים מחו"ל), שמצטופפים במגרש גדול בסמוך למקדש. לאור הירח ניתן להבחין כי במרכז המתחם הוקם שער עץ ענקי, בגובה של כעשרה מטרים, מוקף ועטוף בענפים ושיחים יבשים.
בחשיכה נראית אבוקת אש שמתקרבת, וההמונים מריעים בהתרגשות. נושאי האבוקה, שמגיעים מכיוון המקדש, מפלסים את דרכם בקהל הצפוף, מתקרבים לערמת העצים הענקית, ומציתים אותה. תוך שניות מתרוממת מדורת ענק, והקהל מתחיל להידחק בהתלהבות לכיוונה. קנפו לופת ומרחיק אותי מזרם אנושי צפוף, שכמעט וגורף אותי לכיוון השער הבוער. המוני בהוטנים נדחפים לכיוון הלהבות, כדי לעבור דרכן בריצה, לפעמים שוב ושוב. הטקס נקרא "מוואנג", והמעבר בשער הבוער נועד לטהר מ"קרמה שלילית" ולהעניק ברכות מגינות לשנה שלמה. אני מתלבט באם להצטרף לטקס הטיהור, ומחליט להמתין עד שיקטנו הלהבות.
נושא הלפיד מגיע מהמקדש, מביא איתו את אש הטיהור והברכה
אני עובר דרך השער רק לקראת סיום הבעירה (מה שבטוח, בטוח), וחוזר עם קנפו לחצר הפנימית של המקדש. החצר מוארת כעת למחצה בעזרת כמה זרקורים צדדיים ומדורה מרכזית שטוחה. מאות מקומיים ממוקמים שם כבר בישיבה על הקרקע. סביב המדורה נעה קבוצת רקדנים, בתנועות קצובות ומהפנטות, לקצב מצלתיים של נגן מקומי. פני הרקדנים מכוסות במסכות המדמות חיות מיתולוגיות, על גופם גלימות צבעוניות, בידיהם מקל או תוף, והם נעים ברגליים יחפות. מטרת הריקודים אינה אמנותית או בידורית, אלא רוחנית. חלק גדול מהם מתכתב עם מיגור "השדים שבתודעה", מנתב לצמצום תגובתיות וטיפשות, או ממחיש לצופים את תהליכי המוות ולאחר המוות, על-פי התפיסה הבודהיסטית. הריקודים ממשיכים אל תוך הלילה, עם שינויים במספר הרוקדים, בלבוש, במסכות, ובתנועות.
באחת וחצי אחרי חצות כבים כל האורות. התאורה היחידה כעת היא של המדורה השטוחה במרכז הרחבה, שעדיין בוערת. כרוז מכריז (בבהוטנית) על איסור מוחלט של צילום, ושוטרים נעמדים סביב במעגל מפקח. מצלתיים ותופים רועמים, ולאור הלהבות נראים גברים ערומים שיוצאים ומדלגים לרחבה, ראשם עטוף בבד לבן עם פתחים קטנים לעיניים, לאף ולפה. מעגל הרוקדים חג סביב המדורה בתנועות קצובות, שמזכירות טקסים של שבטים קדומים. תנועות הריקוד מונוטוניות, וצללים ארוכים מלווים כל רוקד. מדי פעם אחד מהרוקדים מגיח ומתקרב למעגל הקהל, ומעניק ברכה לאחת מהיושבות.
הלפיד מצית את מרכז מצבור הענפים היבשים, והלהבות יוצרות פתח מעבר במרכזו
החברה הבהוטנית היא חברה מסורתית, ועירום או חשיפת גוף בפומבי הם אירוע חריג. הסבר למופע החריג קיבלתי ממנהל המוזיאון הלאומי, שטוען כי הריקוד נועד לערער את התפיסות המקובעות של הקהל. מטרת העל, לפי התזה הזו, היא להזכיר קיום תודעתי שהוא מעבר לדעות, תפיסות, אמונות והתניות. השאקאר לאמה הזקן סיפר בעבר כי הכוריאוגרפיה המקורית נוצרה על ידי גורו רינפוצ'ה (במאה שמינית), שהפעיל את "המופע" בכפר נאבג'י, דרומית מכאן, כדי לנטרל השפעות שליליות של דמונים קדומים. הריקוד "הועתק" במאה ה-14 למקדש ג'אמביי לאקאן על ידי משקם המקדש (דורג'י לינגפה), שהיה גם "מגלה אוצרות" ידוע. ובכלל, למסורת הבהוטנית ישנו "רומן" מיוחד עם איבר הפאלוס הגברי, שמצויר על בתים, מגולף על שערים, ומופיע בפסטיבלים שונים כמנטרל "כוחות רעים" (נושא בפני עצמו, למאמר נוסף). הפאלוס הוא "אוצר", מסביר הגאקאר לאמה הזקן, שהרי הוא מקור כל בני האדם.
מאות בהוטנים נדחפים בהתרגשות כדי לחלוף בריצה דרך השער הבוער
ימי הפסטיבל
שלושה ימים של מופעים ממשיכים את טקס הלילה. התוכנייה כוללת שלושה סוגי אירועים, שאופייניים לפסטיבלים רוחניים מסוג זה: ריקודים מקודשים בתלבושות ומסכות מיתולוגיות, להקות שירה ומחול מקומיות, ומופעי אטצרה (מוקיונים בהוטנים). רוב המופעים מתייחסים לתכנים הייחודיים של מסורת הואג'ריאנה: החיים כהזדמנות ייקרת ערך, הסופיות של הקיום, טיפוח סבלנות ונדיבות, המאבקים בשדים (החיצוניים והפנימיים), חשיבות עשיית טוב בעולם, תהליכי המוות ולאחר המוות, שכר ועונש והגלגול הבא ועוד.
קבוצות נשים בריקודים עממיים מופיעות לסירוגין במהלך שלושת ימי הפסטיבל
כל המופיעים בפסטיבל ג'אמביי לאקאן הם מקומיים ומקומיות, לקט נבחר מכפרים באזור. לשמחתי, הם קבלו בלבביות את נוכחותי אתם בחדר ההלבשה. נהניתי להתבונן בהם (ולצלם אותם) כשהם מתארגנים, מתלבשים, יוצאים, חוזרים, נחים, מחליפים תלבושות, ונעזרים זה בזה או בילדיהם הקטנים. הם מצדם דאגו לעודד אותי בעליזות לשתות איתם עוד ועוד יין אורז מקומי, וחייבו אותי לשלוח להם "צילומים טובים".
המסכות מיועדות להפחיד ולערער את השדים הרעים, כך שהן בעצם מיטיבות
לפנות ערב שוקעת השמש ואתה גם הטמפרטורה. בטקס הסיום עומדים שאקאר לאמה ואנשיו, נפרדים מהקהל, מברכים אותו, ומוסיפים גם איחולים מיוחדים לשלום אנשי כל העולם. אני מצידי הולך להיפרד מהמקום בהדלקת מנורות חמאה, במתחם בו אלפי מנורות פתילה כאלו.
תפילת סוף יום, בהובלת השאקאר לאמה (במרכז, במסכה הכהה) ונציגים נבחרים
מידע מעשי על בהוטן
לבהוטן ניתן להגיע בקבוצה או בטיול עצמאי (אפשר גם דרכי). נוח לטוס אליה (מהודו, תאילנד, נפאל, או דובאי) אך אפשרית גם כניסה קרקעית (דרך מעברי גבול בצפון הודו). בהוטן מחייבת הסדרת כניסה מראש דרך סוכן בהוטני מוסמך, שדואג גם למדריך או מדריכה ולנהג צמוד (הכרחיים). לכניסה נדרשת ויזה חד פעמית (40 דולר), ותשלום של מס תיירות יומי (מאה דולר לכל יום שהייה).
———
ד"ר נמרוד שיינמן הוא מייסד המרכז לרפואת גוף-נפש ומבכירי מיינדפולנס בחינוך בארץ ובעולם. בעל קשרים ענפים עם בהוטן ואנשיה, והיכרות עדכנית עם מסורתה, מוסדותיה ואתריה. הוא מתמחה בארגון והנחיית מסעות בממלכת בהוטן, חוזר אליה שוב ושוב, ומעורב בה במיזמים שונים.
לאתר של נמרוד
לדף הפייסבוק של נמרוד