בשנת 2025, מעריכים באו"ם, כשני שלישים מאוכלוסיית העולם יסבלו ממצוקת מים. זוהי נקודת הזמן שבה יהפכו המים לנפט של המאה ה־21: משאב יקר, נדיר, המפתח לסדר היום הפוליטי של העולם. ברבע השני של המאה הנוכחית אנו עשויים לגלות כי מים הם תנאי בסיסי לשגשוג כלכלי. אנו עלולים לגלות גם כי משבר המים הפך לבעיה קיומית, סיבה לפרוץ מלחמות.
דו"ח מיוחד שנערך עבור הפנטגון ונחשף בעיתון הבריטי "אובזרבר" מתאר תרחיש שלפיו ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ עלולה לגרום שינויים אקלימיים פתאומיים, שיגבו את חייהם של מיליונים ויגרמו לכאוס ולאנרכיה ברחבי העולם. שנת היעד של מחברי הדו"ח: 2020. שטפונות, ירידה דרמטית בטמפרטורות בחצי הצפוני של כדור הארץ ובצורות מתמשכות באזורים שמייצרים את מרב המזון בעולם (בהם גם המערב התיכון בארצות הברית) עלולים להביא לכך שמדינות ייצאו למלחמה כדי להגן על מקורות המים שלהן.
התחזית הקודרת הזאת לעשורים הקרובים היא כבר עכשיו עובדה קיימת במדינות המתפתחות, הנמצאות בשולי המודעות המערבית. שם מתקיימים בדוחק כ־2.4 מיליארד בני אדם, כשליש מאוכלוסיית העולם, הסובלים ממחסור מתמיד במים. שגרת יומם כוללת אספקה בלתי סדירה של מים שאינם עומדים בתקנים מינימליים של מי שתייה והיעדר תנאים סניטריים. לא במקרה חופף מספר הרעבים בעולם למספר הסובלים ממחסור במים: הסטטיסטיקה מדברת על קרוב לשלושה מיליארד עניים, המוגדרים כמי שמתקיימים על פחות משני דולרים ליום. מחסור במים ועוני כרוכים זה בזה.
בערך 800 מיליון בני אדם בעולם רעבים דרך קבע. רובם חיים ביישובים חקלאיים בדרום יבשת אסיה ובמדינות הסהרה באפריקה. יש הטוענים כי הסיבה העיקרית לעוניים קשורה בהיעדר אמצעים זמינים להשקיית אדמותיהם. השקיה היתה מאפשרת להם קיום בכבוד, ומביאה מזור לבעיית הרעב. עבור כ־470 מיליון בני אדם גם השקיית השדות היא מותרות. רובם חיים בכפרים שמקורות המים שלהם נמצאים, לרוב, במרחק קילומטרים רבים מן הכפר. המים מובלים מבארות קטנות, ממעיינות נידחים ואפילו מתעלות ניקוז שמימיהן מזוהמים תדיר.
יש המטילים ספק בקשר בין מחסור במים לעוני, וטוענים כי במקומות דלי משקעים או חסרי מים ממקורות אחרים לא התפתחו אוכלוסיות צפופות, ומעולם לא היה בהם פוטנציאל מזון עשיר. לדבריהם, גורמים שונים — כמו אספקת מים מבחוץ — אפשרו אמנם לצופף אוכלוסיות באזורים צחיחים, דבר שהחמיר את המחסור במים ממקור מקומי, אך העניין אינו קשור לעוני.רצח על רקע מים
העיתונאי דיניאר גודרג' תיאר במגזין "New Internationalist" את ילדותו בעיר הודית הסובלת ממצוקת מים חמורה. "העיר אינה נרדמת בקלות", כתב. "היא ישנה עם אוזניים כרויות לעבר הברזים הפתוחים, שדליים תלויים עליהם. לפני עלות השחר, ברגע שנשמע רשרוש המים העוברים בצינורות, קמים הכל מהמיטות כדי למלא דליים וקערות. לפעמים המים זורמים בצינורות במשך שעה, לעתים במשך דקות ספורות בלבד. יש שחברת המים פוסחת על יום או יומיים, לפעמים אפילו יותר. אחרי הפסקה ממושכת באספקת המים היא טורחת לעתים להודיע לתושבים, בידיעה קטנה בעיתון המקומי, על הסיבה: עוד צינור שהתפוצץ. אמי אינה פוסקת מלהזכיר לכולם להשתמש בפחות מים. מדי יום אנחנו בודקים שוב ושוב את מצב מכלי המים הביתיים שלנו. עניי העיר, מחוסרי האמצעים לאגירת מים, נאלצים לרכשם במחירים מופקעים. מריבות פורצות. אירעו גם רציחות על הרקע הזה. העיר היא אינדור (Indore), הנמצאת מעל שפלת דקאן (Deccan) שבמרכז הודו. כיום מתגוררים בה כמיליון וחצי תושבים. היתה כאן 'בעיית מים' מאז ומתמיד, ככל שאני יכול לזכור. ההערכה היום מדברת על אספקה של מחצית המים הנדרשים לתושבים. נוטים להאשים במצב את הגידול באוכלוסייה ואת הבצורת, אבל יש אשמים נוספים. התנהלות קלוקלת של הרשויות בנושא המים היא העיקרית שבהם".
הוא צודק. והמתרחש באינדור קורה גם בחלקים נרחבים אחרים על פני הגלובוס. המים המתוקים הזמינים כיום לשימוש על פני כדור הארץ יכולים לספק את צורכי כל תושביו. למעשה, יש בהם די כדי לספק את צרכיה של אוכלוסייה הגדולה פי שלושה מאוכלוסיית העולם. למרות זאת, משק המים העולמי נמצא במשיכת יתר עצומה. בניגוד לסברה הנפוצה, הגידול המשמעותי של האוכלוסייה במאה האחרונה הוא גורם משני בלבד למחסור במים. ברוב המדינות עתודות המים אינן "הולכות ומצטמצמות" כפי שנהוג לומר, אלא הולכות ומזדהמות, יורדות לטמיון או שאינן מנוצלות בתבונה.
ניהול קלוקל של משק המים ברוב מדינות העולם, צנרת פגומה האחראית לאיבוד של עד חמישים אחוז מהמים במדינות המתפתחות, ניצול יתר של מי תהום וזיהום חמור של כל סוגי מקורות המים – אלה הם הגורמים העומדים ביסודו של המשבר הנוכחי. החקלאות אחראית לכשבעים אחוז מתצרוכת המים השנתית העולמית, ומהווה גורם דומיננטי במשבר המים, בשל אובדן של שישים עד שבעים אחוז ממי ההשקיה במדינות המתפתחות, הנובע מהשקיה לא יעילה. רק עשרה אחוזים מהשפכים הביתיים, התעשייתיים והחקלאיים עוברים תהליכי טיהור לפני שהם מוזרמים אל הנהרות והנחלים. התוצאה: איבוד היכולת להשתמש במי הנהרות כמי שתייה וחלחול המזהמים למי התהום.
נזק חמור נגרם גם לבתי הגידול של מים מתוקים בכל רחבי העולם: כמחציתם יבשו או זוהמו, וכחמישית מ־10,000 מיני בעלי החיים והצמחים של מים מתוקים בעולם נכחדו. כשליש מדגי המים המתוקים בעולם מצויים כיום בסכנת הכחדה.
גם חלקה של התזונה המערבית לא נפקד באיבוד מקורות המים. האמריקאים, צרכני הקלוריות הגדולים בעולם, הם גם בזבזני המים הגדולים ביותר, בעיקר בשל מינון הבשר הגבוה בתפריטם, שגידולו דורש מים רבים. תושבי אסיה, לעומת זאת, שתזונתם מתבססת על אורז, צורכים כמחצית מכמות המים מהאמריקאים.
בין רבע לשליש מאוכלוסיית העולם, במיוחד באזורים שחונים, מקבלים את אספקת המים שלהם ממי תהום. בחבלי ארץ רחבים של סין, חצי היבשת ההודית, מקסיקו ותימן, מתרוקנים האקוויפרים בקצב של מטר לשנה. שאיבת יתר וזיהום אחראים להמלחת האקוויפרים, תהליך הפוסל לבסוף את המים לשימוש. התוצאה: מי התהום בכל היבשות נמצאים כיום בשפל החמור ביותר אי פעם. הם צפויים להמשיך ולהתרוקן, עד הפיכתם לבסוף לבלתי שמישים. מילויים מחדש ייארך שנים רבות. ברז העיר ובקבוק הכפר
משבר המים פוגע בכל רקמת החיים במדינות מתפתחות, והפגיעה החמורה ביותר ניכרת בחברה הכפרית. כשני שלישים מהאוכלוסייה הכפרית בעולם סובלים ממחסור בתנאי סניטציה "מערביים", כדוגמת חיבור ביתי לרשתות מים וביוב או אסלה נשטפת. רק 14 אחוזים מתושבי הערים בעולם סובלים מכך. באסיה חיים 693 מיליון בני אדם ללא גישה בטוחה למים נקיים. 86 אחוזים מתוכם חיים בכפרים. באפריקה חיים 300 מיליון בני אדם ללא גישה למים נקיים, 85 אחוז מתוכם באזורים כפריים. בסך הכל, ל־53 אחוז מאוכלוסיית יבשת אפריקה אין גישה בטוחה למים נקיים. בדרום אמריקה ומדינות הקריביים עומד הנתון הזה על 78 מיליון.
המחסור במים מביא לעלייה במחירי הנוזל במדינות אלו לשיאים חסרי תקדים. רוכלים מוכרים אותם במחירים מופקעים, ההופכים את המים לעול הכלכלי הכבד ביותר בתקציב המשפחתי, לעתים אף יותר מסעיף המזון. בג'קרטה (Jakarta) שבאינדונזיה, למשל, כפריים נאלצים לעתים קרובות לשלם בעבור מים פי שישים ממחירם עבור תושבי הערים, שמקבלים אותם לביתם באמצעות התשתית העירונית. בקראצ'י (Karachi) שבפקיסטן האמיר מחירם של המים לפי שמונים ממחירם הריאלי, ובהאיטי ובמאוריטניה משלם אזרח שאינו מחובר לרשת המים פי מאה. לעתים קרובות המים היקרים אינם בטוחים לשימוש, ומקורם בנחלים המזוהמים בשפכים.
מים מזוהמים והיעדר מים זמינים – לא הרעב ולא היעדר תרופות – הם גורמי התמותה העיקריים של ילדים במדינות הסובלות ממצוקת מים. כשמונים אחוזים ממקרי תמותת ילדים במדינות אלו מקורם בשתיית מים מזוהמים או בהיעדר תנאי סניטציה ראויים, הגורמים למחלות מעיים, מלריה, דיזנטריה וזיהומים הנגרמים מחיידקים. שלשול חריף ומתמשך, שאינו מלווה בשתיית כמויות גדולות של מים, עלול לגרום למוות מהתייבשות. חולים במחלות מסוג זה, שלא יכולים לשטוף ידיהם במים וסבון, הם פוטנציאל הדבקה חמור לסביבתם. חינוכם של ילדים החולים במחלות מתמשכות שמקורן במים, דוגמת פרזיטים, נפגע אנושות: גם אם יגיעו לבית הספר, הם חלשים ואינם מרוכזים די הצורך כדי ללמוד.
עניין המים משפיע על החינוך בדרך נוספת: סיבה נפוצה להיעדרויות של ילדים באפריקה מבית הספר היא הצורך לסחוב את המים אל הכפר. הסטטיסטיקה מצביעה על כך שככל שמקור המים קרוב יותר לכפרים, כך יש נוכחות מוגברת של ילדים בכיתות. הילדים, יחד עם הנשים והנערות, נושאים בתפקיד המסורתי של סחיבת המים אל הכפרים. על פי רוב מדובר במלאכה סיזיפית, יומיומית, הנמשכת לאורך היום כולו. הנשים הן הקורבן העיקרי שלה. נוכחותן של נערות בכיתות מושפעת אף היא מבעיית המים: כאשר מתקני הכיתות מאפשרים תנאי סניטציה ראויים ופרטיות בחדרי השירותים, עולה בהם נוכחות הנערות ב־11 אחוז בממוצע. קידוחים במקום אנטיביוטיקה
האבסורד הגדול בכך שמים הם המחולל הראשי של העוני בעולם טמון בכך שלעתים קרובות יש מתחת לפני אדמת הכפר הנידח, בעומק של רק כמה עשרות מטרים, מאגרי מים שיכולים לספק את צורכי תושביו לשנים ארוכות. אלא שהכפריים לא יכולים להגיע אליהם באמצעות מוט העץ המשמש להם לחפירה.
עניין זה עומד בבסיס פעילותם של עשרות ארגונים מערביים, הפועלים ביותר מחמישים מדינות מתפתחות. ארגונים אלה, דוגמת "WaterAid" הבריטי ו"Global Water" האמריקאי, גורסים כי משלוחי אורז, קמח ואנטיביוטיקה לכפריים מוכי הרעב באתיופיה, למשל, לא יוכלו להושיעם מחרפת הרעב. קידוח מי תהום אמין ויציב יעשה זאת טוב יותר, לטווח ארוך ובעלות לא גבוהה. המים הנקיים שהוא יספק יאפשרו גידול יבולים והשקיית עדרי הצאן והבקר, ימנעו התפרצות מחלות, וישפרו את רמת ההשכלה ואת מצב הנשים.
בארצות אסיה מייצג המחסור אבסורד לא פחות גדול: זו היבשת העשירה ביותר במים, אבל מספר הסובלים בה ממחסור במשאב זה שני רק לאפריקה. לעתים קרובות הסיבה לכך נעוצה בעונות גשמים קצרות ואינטנסיביות, המחייבות שיטות לאגירת מי גשמים שאינן בנמצא במרבית המדינות.
בהודו, למשל, אגירת הגשמים מכוונת רק לארבעת חודשי המונסון, שבמהלכם מספקות לעתים שעות ספורות של גשם יותר ממחצית כמות המשקעים השנתית. בצפון־מערב סין יורדים שישים אחוז מהמשקעים בין החודשים יולי וספטמבר. למרבה הצער, עונה זו אינה חופפת את הזמן שבו זקוקים היבולים למים.
בצד הארגונים ההומניטריים, השליך האו"ם את יהבו על בעיית המים העולמית, כשהכריז בספטמבר 2000 על תוכנית שמטרתה להקטין בחצי עד שנת 2015 את אוכלוסיית העולם הסובלת ממצוקת מים. עלות שדרוגן ושיקומן של מערכות אספקת מים במדינות המתפתחות לכדי התאמתן לצרכים אנושיים בסיסיים נאמדת בעשרים מיליארד דולר לשנה עד שנת 2015, אבל כיום מושקעים בפרויקט עשרה מיליארד דולר בשנה בלבד.
במסגרת התוכנית הוקם צוות מקצועי בינלאומי, שאמור לסייע למדינות החברות באו"ם לשפר את ניהול משק המים שלהן תוך פיתוח מקורות מים חדשים. עיקר המאמצים נוגע לשיפור היכולות הטכנולוגיות והמדעיות לשם טיהור שפכים יעיל יותר, השקיה יעילה ושיפור תשתיות המים. שנת 2003 הוכרזה על ידי האו"ם כ"שנת המים", ולוותה במאמצי הסברה בנושא ברחבי העולם, וגם יום כדור הארץ הבינלאומי השנה, שמצוין החודש, מוקדש לנושא.
דוגמה אופטימית לאפשרות לגאול אנשים רבים מחרפת צמא היא הצלחתה של ממשלת דרום אפריקה. ב־1994, ל־14 מיליון מ־42 מיליון תושבי המדינה לא היתה גישה למי שתייה נקיים. בתוך שבע שנים צומצם מספרם בחצי. בכוונת ממשלת דרום אפריקה לחבר עד שנת 2008 את כל אזרחיה למי שתייה זורמים. השאלה אם יהיה להם במה לשלם עבור המים נותרה פתוחה. |
