מילאנו – הסוס של ליאונרדו

תחילת המעשה בשנת 1482. ליאונרדו דה וינצ'י, אז בן 30, תכנן להשתקע במילאנו. הוא כתב מכתב ללודוויקו ספורצה, שעתיד להיות דוכס מילאנו, והציג בו את עצמו. בסוף המכתב התייחס ליאונרדו למונומנט מפואר – פסל ברונזה ענקי של רוכב על סוס, שאותו ביקש הדוכס להקים לזכרו של פרנצ'סקו ספורצה, מייסד השושלת. "בניית פסל הברונזה", כתב ליאונרדו לדוכס, "תוכל לצאת אל הפועל. הפסל יעניק כבוד נצחי לזכרו האהוב של אדוננו, אביך, ולבית ספורצה עטור התהילה".

ליאונרדו התקבל בחצר הדוכס ונרשם בספר המועסקים של האחוזה המלכותית כצייר ומהנדס. 17 שנים הוא שהה במילאנו, שבמהלכן עסק במגוון עצום של משימות – החל בתכנון וייעוץ בנושאי ונציה, נאפולי ומילאנו נשלטו בדרך כלל על ידי משפחות עשירות, שהיו מעורבות בקנוניות, בריתות וסכסוכים עם מדינות זרות.

הקתדרלה של מילאנו. ב-10 בספטמבר 1999, 500 שנה לאחר חורבן הפסל המקורי, נחנך הפסל החדש בהיפודרום של מילאנו, כאשר ברקע נשמעו מחאותיהם של מבקרי אמנות איטלקים

במהלך אחד האירועים היותר אלימים של התקופה, פלש בשנת 1494 הצבא הצרפתי לאיטליה ופתח במסע הרס שיטתי. היסטוריונים מחזיקים בגרסאות שונות באשר לגורל פסלו של ליאונרדו באותה העת ונסיבות הריסתו. לפי אחד החוקרים, קרלו פדרטי, הפסל הועבר לכרם שהיה בבעלותו של ליאונרדו, שם התכוון האמן להקים סדנה ובית יציקה גדול ליציקת הברונזה של הסוס. אלא שהקרבות הגיעו גם לעיר עצמה, וכמות הברונזה האדירה שהדוכס ייעד לפסל, כ־80 טונות, הועברה לפרארה לייצור תותחים.

בשנת 1499 פלש למילאנו חיל חלוץ של הצבא הצרפתי בראשותו של לואי ה־12 והתמקם לא הרחק מהכרם של ליאונרדו. דה וינצ'י עצמו נמלט מהעיר, אולם ללא הסוס. "אפשר לדמיין היטב", כותב פדרטי, "את קו השמים של נוף כל כך שקט ויפה, כשהוא נשטף בנוגה צהבהב של בוקר ערפילי בחודש ספטמבר במישור הלומברדי". קרוב לוודאי שצלליתו של הסוס הענקי, שבלטה למרחוק, משכה למקום את הקשתים הצרפתים, שבפרץ של אלימות ושובבות הפכו את הסוס לערמה של חומר חסר צורה.

יש אומרים כי כאשר שכב ליאונרדו על ערש דווי, הוא ביכה את העובדה שלא הצליח להשלים את עבודת האמנות הגדולה ביותר שלו.

17 שנים להגשמת חלום
חלפו 479 שנים, עד אשר בשנת 1978 נתקל צ'רלס דנט, אזרח אמריקאי, טייס וחובב פיסול, במאמר המתאר את תולדותיו של הסוס שלא היה. דנט, שהיה מעריץ מושבע של האמן והממציא האיטלקי, החליט לבנות מחדש את הסוס ולהעניקו לתושבי מילאנו. טבען של גחמות מסוג זה הוא שהן נידונות לכישלון או לשכחה, אבל דנט הלך עם הרעיון עד הסוף, והשקיע, בדומה לליאונרדו, 17 שנים בהגשמת החלום.

במהלך השנים הללו הקים דנט סטודיו ענקי דמוי כיפה בחווה גדולה באיזור פוגלסוויל (Fogelsville) שבמדינת פנסילבניה, שם העסיק חבורה של ידידים, ציירים, פסלים וחוקרי רנסאנס לעבודה משותפת על הפרויקט. הכספים הגיעו באמצעות מכירת פריטי אמנות מאוספו הפרטי של דנט ובעזרת עמותה שהקים למטרה זו. בסך הכל, הצליח דנט לגייס יותר מארבעה מיליון דולר להשלמת המשימה.

בשנת 1994 נפטר דנט, אבל סוס החלומות שלו כבר התחיל לקרום עור וגידים. לאחר אינספור שרטוטים ומודלים ראשוניים, התחילה נינה אקַמוּ, פסלת אמריקאית ממוצא יפני, לעבוד על המודל הסופי, לא לפני שבילתה כשנתיים בלימוד רישומי ליאונרדו וטכניקות העבודה שלו, ובחקירה והתבוננות בפסלי סוסים אחרים שנעשו על ידי בני התקופה. עבודת היציקה של הפסל, שדרשה כ־12 טון ברונזה ושלושה טון של חומרי יציקה אחרים, נמסרה לבית יציקה גדול במדינת ניו יורק. זמן מה אחר כך הוטס הפסל לאיטליה במטוס מטען מיוחד, כשהוא מחולק לשבע חתיכות גדולות.

פסל הברונזה במילאנו מתנשא לגובה של כשבעה מטרים וחצית ניצב על משטח שיש קררה לבן ומתחתיו בסיס רחב של אבן גרניט. עבודת היציקה דרשה כ-12 טון ברונזה ושלושה טון של חומרי יציקה אחרים, והפסל הוטס מארצות הברית לאיטליה בשבעה חתיכות גדולות

ב־10 בספטמבר 1999, 500 שנה לאחר הפלישה הצרפתית למילאנו שהביאה לחורבן הפסל המקורי, נחנך הפסל החדש בהיפודרום של מילאנו. האירוע לא עבר בשקט, במיוחד בקרב מבקרי אמנות איטלקים. הללו לא הסתירו את ביקורתם על מה שהם כינו "תהליך אמריקניזציה של האמנות האיטלקית", ועל היומרה המרומזת בכינוי שניתן לפסל: "הסוס של ליאונרדו". לא הועילה העובדה כי התורמים האמריקאים, ובראשם צ'רלס דנט, הקפידו כל העת לציין כי לא מדובר בפסל האמיתי אלא רק במחווה לליאונרדו וליצירתו.

"איטליה היא מדינה תרבותית מדי ומעורבת מדי בהיסטוריה", קבע, ספק התנצל, בראיון לעיתון איטלקי, דומיניקו ליני, מנהל המוזיאון הלאומי למדע וטכנולוגיה על שם ליאונרדו דה וינצ'י. "אנחנו רגישים מדי לענייני נימוס ולמדנות… מוטב לדבר על פסל שנעשה בהשראת ליאונרדו וניתן לנו כמתנה".
בפברואר 2001 הגענו לאיזור סן סירו במערב מילאנו, שם נמצאים כמה ממרכזי הספורט הגדולים של העיר, בהם איצטדיון הכדורגל וזירת מרוצי הסוסים (Ippodromo del Galappo). ממגרש החניה הגדול של ההיפודרום צעדנו כמה דקות לאורך חומה קטנה, עד שהגענו לשער הכניסה. המראה שנגלה לעינינו הותיר אותנו משתאים: מולנו, במרכזה של חצר גדולה, ניצב במלוא הדרו "הסוס של ליאונרדו".

פסל הברונזה הבוהק מתנשא לגובה של כשבעה מטרים וחצי, ניצב על משטח שיש קררה לבן ומתחתיו בסיס רחב של אבן גרניט מיוחדת. משל ערבי עתיק קובע כי הרוח הנושבת בין אוזניו של סוס היא רוח גן עדן. במקרה הזה אפשר לומר כי הרוח היא רוחו של ליאונרדו, אבל הסגנון – אמריקאי.