היום שבו הרגשתי אזרחית יפנית מן המניין היה היום שבו השלכתי לזבל את הטוסטר אובן המצוין שלי. "שייקח אותו זר אחר מהשכונה שעדיין אין לו טוסטר אובן", אמרתי לעצמי, בעודי מציבה במטבח את הטוסטר אובן המצוין עוד יותר, שאספתי מהזבל בלילה הקודם.
בימי רביעי לפנות בוקר היו משאיות העירייה אוספות את "זבל" מכשירי החשמל מהשכונה שבה גרתי בעיר אוסקה (Osaka). בלילות שלישי היינו יוצאים, זרי השכונה, לציד אלקטרוני, פוסעים בזריזות לאורך המדרכות ובוחנים את המצאי השבועי: שואבי אבק, טלוויזיות, מערכות סטריאו – כולם פועלים, רובם במצב טוב. הם הושלכו לזבל עקב קניית מכשירים מדגם חדש יותר. כך ריהטנו את בתינו וגם שדרגנו אותם מעת לעת.
תשומת לב רבה וקפדנית מקדישים היפנים לאיסוף הזבל ולמִחזורו. יפן היא מדינה המייבאת כמעט את כל חומרי הגלם לתעשייתה. לפיכך מִחזור הזבל מביא חיסכון ניכר למשק. השלכת זבל איננה נעשית כלאחר יד, ואלמלא היו היפנים עם מסודר וממושמע, ספק אם מפעלות הזבל היו מגיעים לגדולה שכזו.
חברי ג'ייסון ומעיין שכרו לפני כמה חודשים דירה בעיר מינו (Minoh). מיד עם כניסתם לדירה הועבר אליהם עלון הזבל האזורי, ובו כל המידע הנחוץ כדי "לסווג את אשפת הבית, למיינה ולהשליכה". הם שיננו את המידע בתשומת לב רבה, כיוון שידעו שעקרות הבית השכנות עוקבות אחר מעשי הזבל שלהם, ואם לא יפעלו על פי ההוראות, ידווח הדבר לרשויות.
ואלו היו ההוראות בעלון המהודר: פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי, נאסף הזבל המיועד לשריפה – שאריות אוכל, עלים ועשבים מהגינה, חיתולים, מוצרי גומי ועור. כל משפחה זכאית להשליך שני שקי זבל בלבד בכל פעם, ועליה להשתמש אך ורק בשקיות הזבל שמחלקת העירייה (לכל משפחה ניתנת מדי שנה קִצבת שקיות שנתית). יש לייבש זבל לח ולנקז שאריות מים מהשקית, שאותה יש לקשור היטב; יש להסיר מהחיתולים את הקקי; יש לחתוך קצוות של חפצים חדים שעלולים לקרוע את השקית.
ביום רביעי, פעם בשבועיים, נאספים בקבוקים ופחיות, סוללות ונורות פלואורסצנט. יש להפריד בין בקבוקים לפחיות. כיוון שהם ימוינו ידנית, על תושבי יפן לשטוף אותם היטב בטרם יושלכו ולדאוג שלא יישאר בתוכם דבר, למשל בדלי סיגריות. סוללות יש לשים בשקית שקופה נפרדת. את נורות הפלואורסצנט מן הראוי להשליך כשהן ארוזות בקופסתן המקורית. אובססיה קלה למכלי קרטון
פעמיים בחודש נאספים חפצים גדולים: אופניים, מזרני פוטון, כסאות, מכשירי חשמל. מותר להשליך חפץ גדול אחד או שניים קטנים. יש להצמיד פתק לכל חפץ ולרשום בו אם המכשירים תקינים. באותה הזדמנות גם אוספים את הזבל שלא מיועד לשריפה, כמו סכיני מטבח, סכיני גילוח, זכוכית, נורות, קרמיקה, בקבוקי ספריי, קלטות ותקליטונים. סכינים וזכוכית שבורה יש לעטוף או לארוז ולהוסיף פתק המציין את מהות התכולה.
עיתונים ומגזינים וגם בגדים יש להביא אל נקודות האיסוף המיועדות להם. שיא המאמץ מושקע דווקא באריזות הקרטון של החלב. על האריזות מופיעות הוראות מדויקות: צריך לשטוף את המכל היטב ולייבשו, ואז לגזור את האריזה על פי הקווים המשורטטים עליה. אם גזרתם נכון לאורך הקווים, תוכלו לקפל את האריזה כך שתהיה שטוחה ואז להשליך אותה לעגלת האיסוף בסופרמרקט השכונתי.
אם ברצונכם לפנות לאשפה את חיית המחמד שלכם שהלכה לעולמה, עומדות בפניכם שתי אפשרויות: להזמין פינוי מיוחד בעבור כעשרה דולרים או להעביר בעצמכם את הפגר למרכז פינוי האשפה ושם לשלם סכום של כארבעים סנט לכל עשרה קילוגרמים. ג'ייסון נבחר כתורן הזבל של הבית, תפקיד שדורש אחריות רבה כמו גם קימות מוקדמות. בבתים רבי קומות ישנם חדרי זבל עם פחים לכל סוג ומטרה. ואילו בשכונות הבתים הקטנים אין פחי זבל, ואת שקיות האשפה יש להוציא לנקודת הריכוז השכונתית עד תשע בבוקר בימים המיועדים לכך, אז מגיעה משאית הזבל.
שעת פינוי האשפה היא שעת המפגש החברתי של עקרות הבית בשכונה. הן מתייצבות בנקודת האיסוף, ממתינות למשאית שתגיע ובינתיים מחליפות מידע, מתעדכנות בכל החדשות החשובות ומרכלות על מי שצריך. אם ג'ייסון לא מתעורר בזמן, נאלצים חברי לשמור בבית את שקיות האשפה עד יום הפינוי הבא. אם הוא מאחר רק קצת, הוא יכול לרוץ לקצה השכונה עם השקיות ביד כדי לתפוס את המשאית בתום הסיבוב. יפני לא היה נוהג כך
מנהגי מִחזור הזבל היפניים אולי מעלים חיוך, אבל בעת ובעונה אחת מעוררים התפעלות רבה. לא לשווא נחשבת יפן לאחת האומות הממחזרות בעולם. כדרכה, עושה זאת האומה היפנית ביעילות, בזריזות ובכישרון רב. אחד מהרעיונות היפניים המבריקים ביותר בנושא איכות הסביבה ומִחזור אשפה הוא אופן בנייתו של האי המלאכותי אודייבה (Odaiba) במפרץ טוקיו. במשך כמה שנים הובאה הפסולת שנאספה בטוקיו אל המפרץ, שם שוקעה במים כדי להוות את הבסיס שעליו ייבנה האי המלאכותי החדש. לא מדובר רק בפסולת בניין, אלא בכל סוגי הזבל שנאספו בטוקיו. התועלת היתה כפולה: גם חיסכון בחומרי גלם בבניית האי וגם פתרון יצירתי לטיפול באשפה של טוקיו. עם זאת יש לזכור שבניית איים מלאכותיים פוגעת בסביבה הימית.
כיוון שתשתיות האי נבנו מן היסוד, יכלו היפנים להפליג אל אופקים חדשים בנושא הטיפול בזבל. וכך עובדת מערכת פינוי האשפה באודייבה: מכל מבנה באי יוצאת מנהרה, המקשרת אותו עם מרכז הטיפול באשפה. המערכת עובדת על ואקום. הזבל מושלך אל המנהרה ונשאב אל המרכז – חסל סדר משאיות האשפה וימי האיסוף.
הסיפור שבחרתי לסיום עשוי להישמע לכם בלתי ייאמן, אבל תזכרו שמדובר ביפן. היפנים נוסעים במכוניות חדשות ונוהגים להחליף את הדגם שלהן מדי כמה שנים. רכב בן חמש שנים נחשב ישן, עד שקשה למצוא יפני שינהג בו. סיבה מרכזית לכך שאין כמעט שוק למכוניות משומשות ביפן היא המיסוי הגבוה על כלי רכב ישנים, שהופך את ההחזקה בהם לבלתי משתלמת. כך מעודדת הממשלה היפנית את תעשיית הרכב המקומית. כלי הרכב המשומשים היוקרתיים יותר מיוצאים לאוסטרליה ולניו זילנד (שם נוהגים בצד שמאל של הכביש, כמו ביפן). ומה עושים עם כל השאר? גורסים, כדי למחזר את המתכות. מבחר המכוניות במגרשי הגריסה מובחר יותר מזה שתמצאו בחניון תל אביבי ממוצע.
יפני שרכש לעצמו מכונית חדשה ורוצה להיפטר מהטרנטה הישנה בת הארבע צריך לשלם ממיטב כספו, סכום השווה לכמה מאות דולרים, לבעלי מגרש הגריסה, כדי שזה האחרון יחזיר את נשמת הרכב לבורא. יש זרים המתגוררים ביפן שצריכים להיפטר מהמכונית שלהם, אך מסרבים לעִסקה המשתלמת הזו. ומה הם עושים? מוצאים מגרש חניה גדול, למשל זה של האוניברסיטה, מחנים את הרכב בפינה, מורידים את לוחיות הרישוי שלו ונוטשים אותו בחשאי. יפני לא היה נוהג כך. הכותבת מודה למעיין ברקן ולג'ייסון קופולה על עזרתם בהכנת הכתבה. |
