מיהו ספרדי – קבוצות לאומיות בספרד

פסיפס לשוני
אבל הקסטיליאנית אינה השפה היחידה. ספרד של ימינו היא פסיפס של לשונות, אשר דוכאו באכזריות בימי הדיקטטורה של פראנקו. לאחר מותו, נתקנה בספרד חוקה חדשה המכירה במתן אוטונומיה לאזורים השונים, שלחלקם אופי אתני, תרבותי ולשוני מיוחד. בחלק מאזורים אלה מדוברות שפות מיעוט – הקָטָלָנית, הבסקית והגָאלֶגוֹ – שקיבלו מעמד אוטונומי, בלי שתבוטל בכורת הקסטיליאנית. לצד שלוש שפות המיעוט הגדולות מצויות גם  שפות קטנות: האוקסיטנית (OCCITANIA) בעמק אראן (ARAN’VAL D), שפת חבל אסטוּריה (ASTURIA), ושפת הצוענים בני רום, שהניב המקומי שלה מכונה סִינְטוֹ.
אזרח ספרדי חייב לדעת קסטיליאנית. שמות המקומות על שלטי הדרכים כתובים בספרדית רשמית זו, אך הממשלות המקומיות מוסיפות כמעט תמיד את השם בשפת המקום. לפעמים השמות נבדלים רק באות או שתיים, ואז מוותרים על רישום כפול. הלאומנים לא תמיד מרפים, והם "מתקנים" את הכתוב בשלטים במו ידיהם. כאשר הדמיון חלקי – למשל, אחת הערים הגדולות בקטלוּניה נקראת בקסטיליאנית לרידה (LERIDA), ובקטלנית ליידה (LLEIDA) – יופיעו שני השמות זה לצד זה. ולעיתים אין כלל דמיון. בירת החבל הבסקי מכונה בבסקית GASTEIZ, ובקסטיליאנית VITORIA.
הקסטיליאנית מוגנת גם בבתי הספר. מספיק שהורה של תלמיד אחד בכיתה יתנגד ללימוד השפה המקומית, כדי שלא ילמדו אותה. החלטות הנוגעות לשימוש בשפה מקומית נופלות ברוב של 100 אחוזים. לפני כמה שנים הוגש בג"ץ נגד האוניברסיטה של סנטיאגו דה קומפוסטלה (SANTIAGO DE COMPOSTELLA), בירת גליסיה, שהוכרזה כמוסד שיהווה מכשיר לתחיית הגאלגו. אחד הסטודנטים עתר לבית המשפט, לאחר שהרקטור הכריז כי כל מסמכי האוניברסיטה ייכתבו בגאלגו. התוצאה היא פסק דין, שלפיו מחויבת האוניברסיטה לספק את כל מסמכיה בשתי השפות: קסטיליאנית וגאלגו.
עם זאת, הקטלנית הוכרה בתחילת שנות התשעים על ידי האיחוד האירופי כשפה רשמית באירופה, בדומה למעמדן של שפות מדינה. זו הפעם הראשונה ששפה של מיעוט, שאינה שפת מדינה, זוכה להכרה כזאת.

הקטלנים, מיעוט חזק
דוברי הקטלנית חיים בקטלוניה (CATALUNA, בקטלנית: CATALYNYA), הנמצאת בצפון־מזרח ספרד, בין רכס הפירנאים בצפון לנהר האברו (EBRO) בדרום. בירת החבל היא ברצלונה, העיר השנייה בגודלה בספרד. מספר הקטלנים יותר מ־10 מיליון, ואת השפה הקטלנית דוברים כשישה מיליון מהם.
מן המאה השמינית חצו הקרולינגים את הפירנאים, כדי להציב גבול מול המוסלמים באיזור הקרוי MARCA HISPANICA. בשנת 988 נפרדו רוזני ברצלונה ממלכי הפראנקים, והפכו לרשות עצמאית. החל במאה ה־12 התאחדה קטלוניה עם אראגון, דבר אשר הביא עימו כיבושים רבים בים התיכון, בהם מיורקה (1229), ולנסיה (1233־1245), סיציליה (1282), סרדיניה (1323) ונפולי (1443).
עם ריכוז כוחה של קסטיליה חלה ירידה בכוחה הכלכלי של קטלוניה. המאבקים הגיעו לשיאם ב"מלחמת הקוצרים" (GUERRA DELS SEGADORS) באמצע המאה ה־17, ובמלחמות הירושה בספרד בתחילת המאה ה־18. התהליך הושלם ב־1716, עם אישור ההצהרה על איחוד הריבונות של קטלוניה (NOVA PLANTA) והנהגת חובת השימוש בשפה הספרדית במגזר הציבורי. עם זאת, המאה ה־18 היתה תקופה של תחייה כלכלית בקטלוניה, בזכות הכפלת אוכלוסייתה ובזכות האישור לסחור עם המושבות באמריקה משנת 1778.
בד בבד, חלה ירידה במעמדה של השפה הקטלנית. עלייתה של הספרדית הביאה סופרים קטלנים לכתוב בספרדית ולזנוח את הקטלנית. כך גם בתחומי המוסיקה, התיאטרון והעיתונות. במחצית הראשונה של המאה ה־19 התאוששה ושגשגה כלכלת קטלוניה עם התיעוש המהיר באיזור. תקופה זו מאופיינת בעיקר ב"התחייה התרבותית הקטלנית" (RENAIXNCA), ששמה במרכזה את הלשון הקטלנית ואת תרבותה כזהות אחת.
במחצית הראשונה של המאה ה־20 החלה התארגנות של מוסדות מקומיים על בסיס פרטי. אז גם הוקמו הארגונים לקידום חקר הלשון והתרבות. אך כל אלה בוטלו בימי הרודנות של הגנרל פרימו דה ריברה, בשנים 1923־1928. בהמשך החמיר המצב, וירד לשפל ב"שנתיים השחורות" (BIENNI NEGRE, 1934־1936) ובמלחמת האזרחים (1936־1939). בתקופת הרודנות של פראנקו בוטלו כל הזכויות הדמוקרטיות והאוטונומיה הפוליטית של קטלוניה, ונאסר השימוש בשפה הקטלנית.
אחרי מותו של פראנקו ב־1975 ואחרי חקיקת החוקה החדשה של ספרד, הוקמה הממשלה האוטונומית של קטלוניה, אשר חקקה בשנת 1983 את חוק השימוש בשפות, ומאז יש שתי שפות רשמיות בקטלוניה: הקטלנית והספרדית.
הקטלנית, שהתגבשה בסביבות המאות ה־11־12, קרובה לקסטיליאנית, ומקורה בלטינית של יושבי צפון־מזרח חצי־האי האיברי ואיי הים התיכון המערביים. היום היא שפת המיעוט המצליחה ביותר במערב אירופה, ומהווה דוגמה ומופת לשאר השפות הנאבקות על חייהן. היא מדוברת בחבלים קטלוניה וּולנסיה (PAIS VALENCIA), באיים הבלאריים, באיזור הצרפתי הגובל עם קטלוניה, בפינה המערבית של האי סרדיניה ובמדינה הקטנטנה אנדורה שבין ספרד לצרפת, שם היא מהווה שפה רשמית. בשנתיים־שלוש האחרונות היא הפכה לשפה מדוברת בפי הנוער בעיקר בברצלונה שם היתה לשפת היומיום. שפת ההוראה בשתי האוניברסיטאות של ברצלונה גם היא קטלנית, ויש רק מעט חוגים באוניברסיטאות שבהם אפשר ללמוד ספרדית כשפה שנייה.
שני עיתונים יומיים יוצאים לאור בקטלנית; אחד בקטלנית סטנדרטית והשני בקטלנית "קלה". הנפוץ והחשוב ביניהם, "אווי" (AVUI), הוא העיתון בעל התפוצה הרביעית בגודלה באיזור. בערי השדה מופיעים עוד עיתונים בעלי תפוצה מצומצמת. יש גם תחנות רדיו רבות ושתי רשתות טלוויזיה, שאחת מהן היא מן הרשתות המשובחות בספרד. לאחרונה נוספו ערוצי כבלים רבים בקטלנית.

האנדלוסים, העניים ביותר
פעם נקראה אנדלוסיה וַנדלוסיה, על שמם של הוונדלים ששטפו את חצי־האי האיברי במאה החמישית לספירה; אחר כך שינו זאת המוסלמים לאל־אנדלוס. חבל ארץ זה משתרע בדרום ספרד בין הסיירה מורנה לסיירה נוואדה, וכולל את המחוזות הדרומיים של ספרד: סביליה, הואלווה (HUELVA), קאדיס, מלגה, קורדובה, גרנדה, חאן (JAEN) ואלמרה. במשך כ־700 שנה היה האיזור תחת שלטון מוסלמי, והדבר ניכר עדיין בארכיטקטורה של קורדובה, סביליה וגרנדה, שהיו ערים מוסלמיות מרכזיות בימי הביניים, אך גם בפולקלור המקומי.
יש לאיזור היסטוריה מכובדת. יש הטוענים כי כאן שכנה תרשיש המצוינת במקרא. בתקופה הרומית היה זה האיזור המתורבת ביותר מחוץ לאיטליה. הפלישה המוסלמית התחילה כאן, משום הקרבה לצפון אפריקה. במהלך השלטון המוסלמי פרח האיזור, אך כשנכבש על ידי הקסטיליאנים בא הקץ לעושר. האדמות חולקו על ידי השלטון המרכזי לאצילים, שגידלו בעיקר כבשים על פני השטחים הנרחבים. המאות ה־17, ה־18 וה־19, שבהן דעך מעמדה הבינלאומי של ספרד, היו קשות לאנדלוסים. האיכרים רעבו ללחם, ובידי בעלי החוות הגדולות לא היה די כסף לעבד את האדמה או לפתח אותה, והיא עמדה שוממה.
בסוף המאה ה־19 היו כאן, בעיקר במערב אנדלוסיה, מהומות של איכרים. מאוחר יותר, במלחמת האזרחים, התפצלה התמיכה בכוחות הנלחמים בהתאם למעמדות. מעשי אלימות קשים בוצעו על ידי שני הצדדים, וכשנפלו גרנדה, מלגה וסביליה בידי הלאומנים היתה שפיכות הדמים מעשה של יומיום. הרעב שפקד את ספרד כולה אחרי המלחמה ניכר בעיקר באנדלוסיה, ומאות אלפים עזבו אותה כדי לעבוד בעריה הצפוניות של ספרד.
מבחינה דמוגרפית, האוכלוסיה האנדלוסית היא בעיקרה ממוצא ספרדי, אך חיים בה גם מיעוטים ממוצא ערבי, בֶּרבֶּרי (מצפון אפריקה) ויהודי. האנדלוסים כהים ונמוכים משאר הספרדים. הם נחשבים לעניים ביותר במדינה. האיזור אינו מתועש, והאבטלה היא מן הגבוהות באירופה – כ־30 אחוזים. רבע מהאוכלוסיה עדיין עוסק בחקלאות, והרוב הם פועלים חקלאיים זמניים. לאור זאת, אין פלא שהתנועה למען אוטונומיה לאנדלוסיה, "פרטידו אנדלוסיאן" (PARTIDO ANDALUSIANS), פועלת בעיקר לשיפור המצב הכלכלי ולהכרה בייחוד התרבותי של אנדלוסיה ובקשריה המיוחדים עם צפון אפריקה.

הבסקים, הכי שונים
החבל הבסקי, המכונה בשפת המקום אאוסקאדי (EUSKADI), מצוי בקצה המערבי של הפירנאים, לחופי האוקיינוס האטלנטי, ונחלק לשניים על ידי הגבול עם צרפת. לארץ הבסקים שבעה מחוזות היסטוריים: שלושה בצרפת, ושלושה בחבל האוטונומי הבסקי בספרד – גוויפוזקואה (GUIPUZCOA, בבסקית: GIPUZKOA), וּויזקאיה (VIZCAYA, בבסקית: BIZKAIA) ואלאווה (ALAVA, בבסקית: ARABA). החבל השביעי אוטונומי וממוקם דרומית משם – נווארה (NAVARRA, בבסקית: NAFARROA), ובירתו פמפלונה (PAMPLONA). בחבל זה לא היה לבסקית מעמד רשמי, אולם בשנים האחרונות החלה "חזרה בתשובה" של הממסד של נווארה, והבסקית שוב משמשת שפה נוספת לספרדית. הנווארזים "נזכרו" כי הם בסקים, ובסיוע נמרץ מן החבל בצפון פועלים להשבת השפה על כנה.
מוצאם של הבסקים אינו ידוע. שפתם הייחודית, המכונה על ידם אאוסקארה, אינה דומה לאף שפה מוכרת היום, ולפיכך היא אחת המעניינות בעולם. מאחר שמוצאה לוט בערפל, מחקר הבסקית הוא מקום מפגש לבלשנים, לאנתרופולוגים ולגנטיקאים, המתחקים אחר מוצא הבסקים. הם עצמם מודעים לייחוד זה, וגאים בו מאוד. יש הטוענים כי שורשיה של הבסקית מצויים בקווקז הרחוקה, ויש הסבורים כי הגיעה מאפריקה. לא פחות נפוצה הדעה שהיא לשונם המקורית הקדומה של תושבי חצי־האי האיברי ושל אירופה כולה. דבר אחד ברור: מבחינת הקשר המשפחתי־לשוני אין לבסקית אח ורע.
הכיבוש הרומי של חבל הבסקים במאות הראשונות לספירה הותיר את חותמו. רבים מתושבי האיזור התנצרו מאוחר יחסית, חלקם רק במאה העשירית, ואחרים דבקו במסורתם הפגאנית עד המאה ה־17. בסוף ימי הביניים היה חבל הבסקים חלק מהממלכה הקסטיליאנית ונהנה מאוטונומיה תרבותית, בעוד הפרובינציה השביעית, נווארה, שמרה על עצמאותה עד 1512.
ריבוי האוכלוסין וקשיי הפרנסה עודדו הגירה, בעיקר לאמריקה, שם השתתפו הבסקים בכיבושה הפוליטי, התרבותי והכלכלי של היבשת. התיעוש הספרדי של המאה ה־19 הביא רבים לחבל הבסקים. עובדה זו, והפחתה ניכרת באוטונומיה התרבותית והכלכלית, תרמו ליצירת הלאומנות הבסקית. המפלגה הבסקית הלאומנית נוסדה ב־1894, אך לא זכתה לתמיכה כוללת. כשהציעה הממשלה הספרדית המרכזית אוטונומיה לבסקים, היו לכך מתנגדים בעיקר בנווארה ואלאווה. שני המחוזות האחרים תמכו ברעיון. במלחמת האזרחים תמכו שני המחוזות הלאומניים ברפובליקנים. נווארה ואלאווה השמרניים והכפריים תמכו בפראנקו.
כדי לחסל את ההתנגדות הבסקית, מחק פראנקו בפצצות את העיר גרניקה (GERNIKA, בספרדית: GUERNICA) המעוז שסימל את היישות הבסקית. (ההרג הזה קיבל את ביטויו בציור המפורסם של פיקאסו, "גרניקה"). בגרניקה ניצב אז הפרלמנט העתיק של הבסקים, אשר איחד במשך 700 שנים את המחוזות השונים, ובסמוך לו ניצב העץ המהווה את הסמל הבסקי. העץ היה אחד האתרים היחידים שלא נפגע בהפצצה.
בשנת 1959 הקימה קבוצה של לאומנים בסקים מחתרת בשם אטה –  ETA(EUSKADI TA ASKATA SUNA), שמטרתה ליצור לבסקים בית לאומי. המחתרת הפעילה עדיין נוקטת גם צעדים פוליטיים, אך אינה בוחלת במעשי טרור. הפלג הפוליטי שלה, מפלגה בשם HERRI BATASUNA, הוצאה אל מחוץ לחוק לפני כמה חודשים, וכל מנהיגיה נעצרו. ב־1961 ביצעו אנשיה את התקפת הטרור הראשונה, ומאז לא פסקו. 15 אחוזים מהאוכלוסיה הבסקית תומכים בתנועה. פעולתה לא נפסקה גם לאחר שחבל הבסקים קיבל אוטונומיה נרחבת בתחילת שנות השמונים. ב־1994, למשל, הפעילו אנשיה פצצות בסן סבאסטיאן, מדריד, סביליה ועוד. הברית בין ספרד לצרפת והתערבותה של הקהיליה האירופית הפחיתו את התקפות הטרור, אך הבעיה טרם באה על פתרונה.
ואמנם, בשנה שעברה החלו תושבי ספרד לצאת בקול גדול נגד אטה. השיא היה באוקטובר האחרון, לאחר שנחטף ונרצח צעיר, חבר מועצת עירייה בחבל. בעיר הגדולה בִּילבָּאוֹ נערכה הפגנה בהשתתפות המוני אנשים ובהם ראש הממשלה הימני אסנאר (AZNAR) ושרים. לא נראה מחזה כזה בספרד. ההפגנות נערכות כל אימת שמתרחש פיגוע בספרד.
הלאומיות הבסקית מתבטאת גם במאמצים ממושכים להחיות את השפה הלאומית. התקופה שבין המהפכה הצרפתית למלחמת האזרחים (1789־1936) התאפיינה בפעולות בעד ונגד הלשון הבסקית. המהפכה התעשייתית הביאה עימה הגירה מן הדרום, אשר החמירה את מצבה של הבסקית. פראנקו סתם עליה את הגולל, כשאסר כל שימוש בשפה זו. בשנות השישים החלה תחייה חלקית – עדיין במחתרת – עם הקמת רשת בתי ספר, שבהם הלימוד נעשה בבסקית. בשנת 1982 אישרה הממשלה בחבל הבסקים את חוק השימוש בשפה הבסקית, וכן עשתה ממשלת נווארה בשנת 1986.
אך אין להסיק מכך שמצבה בכי טוב. מבין כשלושה מיליון בסקים החיים בחבלים השונים, ספרד, צרפת ונווארה, רק כ־25 אחוזים יודעים לדבר בסקית. גם המוטיבציה ללמוד אותה אינה גבוהה. העובדה שהיא שונה כל כך מן השפות באיזור, והעובדה שהמבנה הדקדוקי והמילוני שלה מסובך מאוד אינן תורמות לעניין זה. מאות שנים של דיכוי הפכו את הבסקית משפה מדוברת יחידה לשפה שולית, של תושבים במקומות נידחים ושל אינטלקטואלים ואחרים, החולמים על השבת העטרה ליושנה.
בעשר השנים האחרונות נעשים מאמצים רבים להכניס את השפה לחיי היומיום. בממשלת האוטונומיה הוקם משרד מיוחד המטפל בנושא זה, ומטרתו להחדיר את הבסקית למערכת הציבורית והממשלתית ולמערכת החינוך. נפתחו בתי ספר יסודיים ותיכוניים, אוניברסיטאות ואולפנים למבוגרים המלמדים בסקית, וניתנים תמריצים ללומדים אותה, כמו ספרים חינם. כל הפעולות נעשות תחת הדרכתה של האקדמיה ללשון הבסקית, אשר הוקמה כבר בראשית המאה.
הקשיים הלשוניים עדיין רבים מאוד. מאז 1545, שנה שבה הופיע הספר הבסקי הראשון, לא נכתבה ספרות רבה בשפה זו. בנוסף לכך יש לה ניבים שונים המתחרים אלה באלה ומקשים על המלאכה. וזו הסיבה לכך שאין עיתון יומי בבסקית, אף כי יש עיתונים דו־לשוניים. המפורסם והנפוץ שבהם הוא "דייה" (DEIA). בשנה שעברה החל להופיע במימון הממשלה הבסקית יומון ראשון על טוהרת הבסקית. נוסף על כך, יוצא לאור שבועון בבסקית ומקומונים אחדים. עם זאת, יש תחנות רדיו רבות וערוץ טלוויזיה בלעדי בשפה הבסקית, שבו נאסר להשמיע מלים בספרדית. הבעיה היא שרוב שרי הממשלה וחברי הפרלמנט אינם יכולים להופיע בו, משום שאינם דוברים בסקית.

גליסאים, קרובי הפורטוגזים
בצפון־מערב ספרד חיים כשלושה מיליון אנשים ששפתם ותרבותם הגליסאית קרובה לתרבות הפורטוגזית. גליסיה היא איזור שוליים עני, ומרבית תושביו חיים על דיג וחקלאות. כ־1.5 מיליון גליסאים היגרו במהלך השנים לאמריקה, אירופה ולחבלים משגשגים יותר בספרד.
במסגרת הארגון מחדש של ספרד המודרנית, הוענקה לגליסאים מידה רבה של אוטונומיה, והגליסאית – הגאלגו (GALEGO) בגליסאית, גייגו (GALLEGO) בספרדית – הוכרה כשפה רשמית. מוצאה של הגאלגו לטיני והיא רחוקה מהקסטיליאנית ומהקטלנית וקרובה לפורטוגזית עד כדי כך, שיש הרואים בה דיאלקט של אחותה הגדולה. שתי השפות נפרדו זו מזו כנראה במאה ה־12,  כשפורטוגל התגבשה ליחידה מדינית עצמאית, ואילו גליסיה הצטרפה למעין קונפדרציה עם מדינות ליאון וקסטיליה לצורך היציאה לרקונקיסטה – הכיבוש מחדש של ספרד מידי המוסלמים. עד המאה ה־15 המשיכה הגאלגו לשגשג לצד הפורטוגזית. בתקופה זו כתבו סופרים גליסאים רבים בקסטיליאנית, אך חלקם כתבו גאלגו, שהלכה והתרחקה מהפורטוגזית של המאות הקודמות.
העלייה הנרחבת לרגל לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה (SANTIAGO DE COMPOSTELLA) – שבה קבורים על פי המסורת הנוצרית שרידי גופתו של יעקב הקדוש, אחיו של ישו – השפיעה גם היא על הגאלגו. (על אתר הצליינות, ראו מאמר בגיליון זה).  בניגוד לפורטוגזית, הפסיקה הגאלגו לשמש שפה כתובה, ספרותית או רשמית החל מהמאה ה־15, ונותרה ניב מדובר בלבד.
רק במאה ה־19, עם התעוררות הרגשות הלאומיים באירופה וההכרה בחשיבות השפה כסממן לקיומו של לאום, ניסו הגליסאים להחיות את הגאלגו. המאמצים התמקדו בתחילה בתחייה הספרותית, הרקסורדימנטו (REXURDIMENTO). עיקר העבודה היה גילוי, איסוף ופרסום של היצירות הספרותיות שנכתבו בגאלגו של ימי הביניים. במקביל, הוקמו מוסדות שעסקו בהחייאת השפה, בהם האקדמיה ללשון הגאלגו ב־1905. ב־1920 הופיע כתב־עת חשוב בלשון זו בשם "נוס" (NOS), "אנחנו", שהיה בטאון של תנועת אינטלקטואלים למען התרבות הגליסאית.
עם עלות פראנקו לשלטון ב־1936, נאסר על הגליסאים להשתמש בשפה זו. רק לאחר מותו, כשהוקם האיזור האוטונומי של גליסיה במסגרת החוקה של 1978, החלו להשקיע משאבים גדולים בהכנסת הגאלגו לבתי הספר ולכלי התקשורת. היום פועלות תחנות רדיו רבות, וכן ערוץ טלוויזיה ממלכתי. העיתונות הכתובה, לעומת זאת, דלה מדי. אין אף עיתון יומי בגאלגו, אך יש מדורים ספורים בשפה זו בעיתונים הקסטיליאניים.
בניגוד לקטלנית ולבסקית, נותרה הגאלגו שפה מדוברת בפי רוב תושבי גליסיה. עובדה זו היתה גם בעוכריה. היא נחשבת לשפה "פרימיטיבית" של דלת העם. מתוך שלושה מיליון תושבי גליסיה, כולל חלקים מן האזורים הסמוכים – אסטוריה, ליאון וזמירה – לפחות שני מיליון אנשים דוברים גאלגו. יש המעריכים את שיעור הדוברים בה ב־80 אחוזים.

צוענים, הכי מתבדלים
הצוענים מונים בין שמונה לעשרה מיליון נפש, ומוצאם בצפון פקיסטאן. מאז המאה העשירית לספירה הם נודדים בעולם. שישה עד שבעה מיליון מסתובבים באירופה, אך אפשר לפגוש אותם גם במזרח התיכון, בפקיסטאן, בהודו ובארצות־הברית. בספרד, אוכלוסיית הצוענים היא הגדולה בעולם, ומוערכת בכ־850,000 אנשים, כעשירית מהצוענים בעולם. במהלך ההיסטוריה ניסו הספרדים להגלותם לאמריקה, אך בהדרגה השתנה היחס כלפיהם ונעשה אוהד יותר; אולי אדיש יותר לקיומם.
הצוענים כמעט לא השתלבו בחברה סביבם. רובם אינם רשומים במרשם התושבים, ומרביתם אנאלפביתים. חלקם הקטן נודד עדיין ברחבי ספרד, ורובם חיים במשכנות עוני. עיסוקיהם הם גידול סוסים ופחחות, אך חלקם רקדנים, מוסיקאים ומגידי עתידות. מאחר שעיסוקים אלה אינם מבוקשים היום, רובם מובטלים. רק מיעוטם מצליחים לשנות את אורח חייהם ולהשתלב בעיסוקים אחרים.
בניגוד למיעוטים אחרים בספרד, לצוענים אין שאיפות מדיניות טריטוריאליות, ולכן השלטונות הספרדיים אינם נוטים להתערב בחייהם. צוענים רבים חיים באנדלוסיה, שם נקלטו טוב יותר משום שמראם דומה למראה התושבים המקומיים.