האדם הניאנדרטלי, אשר זכה לכינוי "איש המערות", חי, למעשה, גם בשטח, עמיד יותר ממה שנהוג היה לחשוב. כך טוען מחקר חדש שהתפרסם בכתב העתה היוקרתי סיינטיפיק רפורטס (Scientific Reports). לפי המחקר, הקבוצות הניאנדרטליות בלבנט היוו אוכלוסייה עמידה, והתקיימו בהצלחה בצפון הארץ לפני כ-60,000 שנה, בעת שהגיעו לאזור קבוצות אדם מודרני מאפריקה. המחקר מפריך את ההשערות שלפיהן הניאנדרטלים נכחדו מן האזור והותירו אותו לאדם המודרני בשל היותם אוכלוסייה חלשה, שאינה מסוגלת להתמודד עם תנאי האקלים. הקביעה שמדובר באוכלוסייה מצליחה מבחינת התמודדותה עם הסביבה מעצימה עוד יותר את סימן השאלה סביב סיבת היעלמותם של הניאנדרטלים מאזורנו.
המחקר, בניהולם של ד"ר אלה בין מהקריה האקדמית אונו, פרופ' אראלה חוברס מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וד"ר עומרי ברזילי מרשות העתיקות, בסיועם של ד"ר רביד אקשטיין (האוניברסיטה העברית) וד"ר אריאל מלינסקי-בולר (המוזיאון הפרהיסטורי במונרפו, גרמניה), מומן ע"י חברת דרך ארץ במסגרת הפרויקט של המשך כביש 6 צפונה. המחקר בחן שרידים חלקיים של שני שלדי אדם שנחשפו באתר עין קשיש, על גדת נחל הקישון. בדיקת השרידים העלתה כי לראשונה בתולדות המחקר בלבנט זוהו ממצאי שלדים אנושיים מפרק זמן זה מחוץ למערות. הממצאים תוארכו ע"י ד"ר נעמי פורת מהמכון הגיאולוגי של ישראל לתקופת הפליאולית התיכון המאוחר, לפרק הזמן שבין 70-60 אלף שנה. השריד של הפרט הקדום בין השניים הינו שן טוחנת, אשר נחקרה ע"י ד"ר סטפאנו בנאזי וחוקרים נוספים מאוניברסיטת רוונה שבאיטליה ומכון מקס פלאנק בלייפציג. שן זו זוהתה כשייכת לאדם ניאנדרטלי באמצעות שיטות דימות וניתוחים סטטיסטיים מתקדמים. שריד נוסף, מאוחר יותר מקודמו, היו שרידי גפיים תחתונות של ניאנדרטאל צעיר (בן 22-15 שנה), אשר ככל הנראה סבל מפגיעה שגרמה לו לצליעה. באותה שכבה התגלו כלי צור ואבן, עצמות של בעלי חיים ששימשו כמקור בשר וממצאים מיוחדים כגון צדף ימי, גושי צובענים וקרן של אייל הכרמל.
גורלם של הניאנדרטלים ואופי התקשורת שלהם עם האדם המודרני הן אחת מהשאלות המרכזיות בחקר תקופת הפליאולית התיכון, שארכה כ-200,000 שנה. המזרח התיכון הוא האזור היחיד הידוע כיום, שבו התקיימו שתי האוכלוסיות במהלך התקופה הזו. בעקבות הממצא מעין קשיש ניתן, לראשונה בהיסטוריה של המחקר באזורנו, לקשור שרידים של תרבות חומרית עם הניאנדרטלים, שעד כה היו מוכרים רק במערות. המחקר מראה כי הניאנדרטלים חזרו לאתר עין קשיש מספר פעמים, וכי המערכת היישובית של הקבוצות הניאנדרטליות כללה הן מערות והן אתרים פתוחים. בחפירה ובמחקר השתתפו חוקרים ותלמידים מרשות העתיקות, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת חיפה. המחקר עולה כי הניאנדרטלים התאימו לחיים באזורים הרריים, בעוד שהאדם המודרני התאים לחיים באזורים פתוחים. החוקרים אומרים כי הממצא מעין קשיש מעיד שהניאנדרטלים איכלסו אתרים בתנאים טופוגרפיים ואקולוגיים מגוונים.
שאלה נוספת שמצויה בדיון מחקרי, היא הסיבה להיעלמותם של הניאנדרטלים. אחת הסברות שהועלו היתה שהקבוצות הניאנדרטליות באזור התקשו להתמודד עם תוצאות ההתייבשות האקלימית ההדרגתית שאפיינה את פרק הזמן הזה. הממצא הייחודי מעין קשיש מפריך את ההשערה שהניאנדרטלים נכחדו מהאזור בשל תנאים אקלימיים. הממצא גם מעיד על כך שלקבוצות הניאנדרטליות היה דפוס של שיבה לאתרים בנוף הפתוח והתיישבות חוזרת בהם במהלך התקופה. אם, כפי שמצביע המחקר, חוסר סתגלנות אקולוגית אינו מסביר את היעלמותם של הניאנדרטלים מהאזור, נשאלת השאלה – מה יכול להסביר זאת? הסברות בנושא זה מגוונות: יש המשערים שהאדם המודרני, שהגיע לאזור מאפריקה לפני כ-60,000 שנה, היה נשא של מחלות טרופיות שפגעו ביכולת העמידות של הניאנדרטלים. סברה אחרת היא כי לשתי האוכלוסיות היתה רמת כשירות דומה וכי היעלמותם של הניאנדרטלים היתה מקרית. חוקרים אחרים משערים שהאדם המודרני הרג את הניאנדרטלים עד שנעלמו וסברה אחרת היא שהזדווגות בין האדם המודרני לניאנדרטלים הביאה בסופו של דבר להיעלמות האוכלוסייה הניאנדרטלית. בתמונה הפותחת: חפירת עין קשיש | צילום: אראלה חוברס, האוניברסיטה העברית בירושלים |
