מחלון הרכבת רואים את התעשייה המזרח גרמנית, או את מה שנשאר ממנה. בנייני בטון גדולים, לידם ערימות של גרוטאות פלדה או בולי עץ וארובות, שכבר אינן מעלות עשן. המפעלים האלה, שהעסיקו עד לא מזמן אלפי עובדים, לא יכלו לעמוד בתחרות עם המערב. עכשיו הם סגורים, והפועלים הם חלק מסטטיסטיקת האבטלה של מזרח גרמניה.
בכל עיר בה ביקרנו הציגו לנו בגאווה ובהשתוקקות את שרידי העבר המפואר. הכוונה המוצהרת היא למשוך לכאן תיירים, בעיקר מערב גרמנים, שבאים לכאן לחפש שורשים. כאן צמחו שורשיה של התרבות הגרמנית: כאן נולדו, חיו, יצרו, ונקברו הגרמנים הדגולים ביותר. כאן הם גם נעלמו ל-45 שנים, מאחורי מה שכונה "מסך הברזל".
מרטין לותר באיירפורט, ניטשה בנאומבורג, גתה בוויימאר ובאך בלייפציג, כל עיר והגרמני הגדול שלה. כאן הוא חי, כאן גרה המאהבת שלו וכאן נהג לשתות את הקפה. המערב גרמנים, אם לשפוט לפי כמויות התיירים, קונים את הסחורה, או באים מתוך סקרנות לראות את מה שנסתר מהם עד עכשיו.
להחזיר עטרה ליושנה
מחלון בית המלון נראית איירפורט כמו אתר בנייה ענק. בכל פינה יש פועלים, משאיות ועגורנים רוכנים מעל הבתים. אלפי עגורנים בעיר קטנה בת 220,000 תושבים. זה אינו מיוחד לאיירפורט. בכל מקום, באיזור בו שכנה פעם גרמניה המזרחית, אפשר לראות כיכרות עטופות בפיגומים, בתים מהם משתלשלת שורה של דליים לפסולת הבניין והרעפים, וחימר במקום בטון אפור.
במרכז העיר ניצבים עדיין הבניינים הישנים, של העיר בת אלף השנים כמעט. מסביב למרכז בנו את השיכונים והבניינים המודרניים. עכשיו מנסים להחזיר עטרה ליושנה, למרק את הפסלים, להשיב את הרעפים האדומים ולהפוך את העיר לאטרקציה תיירותית. המלון שלנו נבנה בשנות ה-70. לאחרונה קנתה אותו חברה סקנדינבית, שמקווה להפכו למלון מודרני. השטיחים עדיין נראים כזקוקים להחלפה, החדרים נזיריים, קטנים וקומפקטיים והמעלית מזכירה את קופת החולים בתל אביב.
מפת העיר התחלפה. אין עוד שמות של גיבורים סובייטים לרחובות ולכיכרות. רק השדרה הטבעתית, המקיפה את מרכז העיר, מכונה על שם יורי גאגרין, חלוץ החלל הרוסי, כמין תזכורת לעבר. שדרות קארל מארקס חזרו להיות שדרות מגדברוג, ורק כיכר קארל מארקס אחת נותרה בעיר.
בשנת 741 לספירה ייסד הנזיר בוניפאס מנזר על גדות נהר הגרה (GERA), ממנו תצמח לימים העיר איירפורט. בין המאות ה-13 ל-15 פרחה העיר בזכות המסחר באיסטיס (INDIGO), צבע כחול לבדים, שהיה פופולרי בכל אירופה. לקראת סוף המאה ה-14 הוקמה בעיר אוניברסיטה, מאה שנה מאוחר יותר ילמד בה מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית.
במאה ה-16 ירדה איירפורט מגדולתה. אירופה הוצפה באיסטיס מהודו, שהיה זול יותר מהתוצרת של איירפורט. במקביל הפכה העיר לייפציג בנסיכות סקסוניה הסמוכה, לעיר מרכזית על חשבונה של איירפורט.
יוזמה מקומית הביאה במאה ה-19 לפריחה מחודשת של העיר. איירפורט התמחתה אז בחקלאות צמחי נוי, והגנים בה עדיין מעידים על כך. בתחילת המאה ה-19 כבש אותה נפוליאון ואחרי 12 שנים, ב-1814, חזרה שוב להיות חלק מפרוסיה. הפרוסים סגרו את האוניברסיטה המפורסמת. כאן מפסיק הדיווח ההיסטורי בחוברת של משרד התיירות המקומי, והמידע על מה אירע בעיר בין השנים 1870 ל-1989, שנת האיחוד, חסר. שלוש שנים אחרי האיחוד, מוסרת לנו החוברת, נפתחה האוניברסיטה מחדש. כך מחברים את ההווה לעבר המפואר.
היו שם
בעבר המפואר של העיר חיו וביקרו בה אינספור מפורסמים: משוררים, סופרים, הוגי דעות הומניסטים, מוסיקאים ואנשי מדע. כל ביקור שלהם נחקק בשלטים, שנתלו על בתי העיר ובחוברות התיירות. שם נמצא הבית שבו התחתנו הוריו של באך; פה הופיע ה"קומדי פרנסז" וגתה בכבודו ובעצמו נכח בהופעה; בבית הזה התגורר הצאר אלכסנדר הראשון ובאחר המלכה השוודית מריה אלאונורה, שקיבלה כאן את הבשורה על מות בעלה, גוסטבוס השני אדולפוס. בארמון המושל, הצבוע בלבן וחום ומעוטר בפסלים, פגש גתה את נפוליאון. "הנה אדם", התפעל הקיסר.
ב-1996 יחגגו באיירפורט 450 שנה למותו של מרטין לותר. כל שנה ב-10 בספטמבר חוגגים על מדרגות הכנסייה את יום סנט מרטין, לזכר הקדוש ולזכר מרטין לותר, שזהו יום הולדתו. כשסיים מרטין לותר את לימודיו באוניברסיטה המקומית, הצטרף למנזר האוגוסטיני, שם אומרים קיבל את ההשראה לרפורמות, שגיבש מאוחר יותר. "איירפורט, יותר מכל עיר אחרת בגרמניה, תאפשר למבקר לקלוט את האווירה בה חי לותר במאה ה-16", מסבירים אנשי העיר.
טביעות אצבעותיו השמנוניות והדביקות של המערב נראות כבר בכל מקום בעיר. מול המוזיאון לאמנות ניצב ה"בורגר קינג" ההומה אדם. ברחוב נוסעות מכוניות מערב גרמניות או יפאניות, ורק פה ושם אפשר עוד לראות את מכוניות ה"טרבאנד" המזרח גרמניות, שעשנן עולה השמיימה. "החיים הם חיפוש אחר האלוהים", כתוב על אחת מהן. ליד הגשר העתיק של העיר ניצבת חבורה של נערים צעירים בני 13 או 14. הם שיכורים בשעת אחר צהריים מוקדמת. גם זה מסימני התקופה, מסבירה המדריכה, האבטלה והעוני מביאים איתם את הפשע ועבריינות הנוער.
במרכז העיר, על הגבעה, ניצבות שתי כנסיות קתוליות, כמעט צמודות זו לזו. לא רחוק משם, גשר הסוחרים של העיר, שנבנה במאה ה-14 ועליו בתים צפופים. סמוך לגשר היה בית הכנסת הישן. בית הכנסת החדש נמצא בשכונה קטנה ושקטה. לא נשארו כאן הרבה יהודים, אבל דווקא לאחרונה נוספו לקהילה משפחות שהיגרו מרוסיה.
מחלון הקומה העליונה של המלון מצביעה המדריכה על העיר, על הבניינים החדשים והישנים, על הכנסיות ועל השיפוצים. אחר כך היא מצביעה על גבעה באופק. "שם", היא אומרת, "נמצאת בוכנוואלד".
ערש התרבות
גם מוויימאר רואים את הגבעה. ויימאר, היא עיר עתיקה, קטנה ושמורה היטב, שהתבססה על תיירות גם בתקופת המשטר הקומוניסטי. עכשיו התיירות פורחת, והעיר מוצפת תיירים בכל ימות השנה. היא משווקת את עצמה בעטיפה: "ערש התרבות האירופית". בכיכר המרכזית של העיר עומד פסלם של גתה ושילר. גתה, הבכיר מהשניים, אוחז בזר ושילר מנסה לגעת. מאחורי הפסל, בניין התיאטרון, בו הכריזו ב-1919 על הקמת רפובליקת ויימאר, שהתמוטטה ב-1933.
בימים טובים יותר עבדו בבניין הזה שטראוס וליסט, גתה ושילר. התיאטרון נשרף בראשית המאה ה-19 ונבנה מחדש, נהרס שוב בהפגזות מלחמת העולם השנייה ונבנה מחדש. ב-1948, אחרי המלחמה, חזר לפעול עם הצגת האופרה "פאוסט" של גתה. ליד התיאטרון, "ערש התרבות הגרמנית", מנגנים נגני הרחוב את "אהבי אותי ברכות" של אלביס.
לא רחוק מהכיכר נמצא ביתה של הדוכסית אנה אמליה, פטרונית האמנויות, עליה טוענים שהעלתה את העיר לגדולה. בסוף המאה ה-18 הזמינה הדוכסית אל העיר משוררים וסופרים ותמכה בתיאטרון המקומי. אנה אמליה העסיקה, למשל, את כריסטופר מרטין וילנד, משורר חשוב של המאה ה-18, כמורה פרטי לבנה, הדוכס קארל אוגוסט, שהמשיך את דרכה של אימו ותמך באמנויות. באחת ההצגות, שכתב גתה, שיחקו יחד המחבר והדוכס. "איפה עוד אתה יכול למצוא כל כך הרבה דברים במקום כל כך קטן", כתב גתה על ויימאר.
סביב השולחן העגול בבית אנה אמליה (היום מוזיאון), ישבו ענקי הרוח של התקופה, שבאו להתגורר בעיר בהזמנת המשפחה. יוהאן וולפגאנג גתה, המשורר והסופר המפורסם, הוזמן לעיר על-ידי הדוכס ועבד בה כפקיד. אחריו הגיע גם הפילוסוף הנודע יוהאן גוטפריד הרדר והמשורר פרידריך שילר. ביתו הצבוע צהוב של שילר (עכשיו מוזיאון) נמצא באותה סמטה. בבית זה מת המשורר הנודע, שסבל מטוברקולוזיס. ליד המנזר הפרנציסקני הקים פרנץ ליסט תזמורת. לפניו, בתחילת המאה ה-18, חי בעיר יוהאן סבסטיאן באך, שחיבר בוויימאר 17 קנטטות. כאן ייסד בתחילת המאה ה-20 האדריכל וולטר גרופיוס את סגנון הבאוהאוס, והפילוסוף פרידריך ניטשה חי כאן את שנותיו האחרונות.
בית הקיץ של גתה (מוזיאון כמובן) נמצא באחד הגנים המקיפים את העיר, על שפת נחל. ליד הבית, ספסל אבן עליו נהג גתה לשבת. ביתו השני (מוזיאון) נמצא בעיר, לא רחוק מביתו של שילר ומבית אחת מאהובותיו. "הגרמני הגדול מכולם" חי בבית צנוע, ללא ציורים אורגינלים על הקירות. גתה האמין שמקומם של האורגינלים במוזיאון, שם יוכלו ליהנות מהם כולם. הוא מת על כורסה באחד החדרים. "הדליקו עוד אור", היו מילותיו האחרונות.
לא רחוק מערש התרבות הגרמנית, מולדתן של יצירות הומניסטיות חשובות, יש יצירה נוספת של אותה תרבות, אותה היו הגרמנים מעדיפים לשכוח, מחנה הריכוז בוכנוואלד. "זהו ניגוד מדכא בין דימוי הטבע של גתה לבין הברבריזם הטהור", נכתב בחוברת מידע למבקרים.
הגענו בדיוק בשבוע החגיגות של 50 השנה לתום מלחמת העולם השנייה, אירוע סכיזופרני לגבי לא מעט גרמנים. ליד הבניינים השונים בעיר הוקמו שלטים ועליהם תמונות, המציגות מה נשאר מהבניינים הללו לאחר ההפגזות. עבודות השיקום, כך נראה, הצליחו ולא נותר זכר לפגיעות.
אין אופוריה
מדריך התיירים, אלכסנדר זלצקי, הגיע לוויימאר מרוסיה לפני עשרים שנה, בעקבות האהבה. במשך השנים עסק בעיקר בתרגום ומדי פעם הדריך תיירים. "בחיים האישיים לא השתנה הרבה אחרי שנת 1991", הוא אומר, "יש יותר חופש, אבל זה לא מספיק". פעם אסור היה לנסוע לחוץ לארץ בגלל המשטר, עכשיו מותר לנסוע, אבל אין כסף. "אנחנו לא מתגעגעים למשטר הישן", אומר זלצקי, "אבל אנחנו לא באופוריה מהמשטר החדש".
ברכבת מפרנקפורט למזרח גרמניה פגשנו את שופט בית הדין לעבודה, מר טוטפהוז. פעמיים בשבוע הוא נוסע מקסל בגרמניה המערבית לאיירפורט. המשפחה מסרבת לעבור להתגורר בגרמניה המזרחית. כן, יש אנטגוניזם כלפי המערב גרמנים, הוא אומר. "אבל לא כלפי באופן אישי. אני לטובת העובדים", הוא מחייך.
מערכת המשפט היא דוגמה טובה למה שקורה בגרמניה היום. השופטים של המשטר הקומוניסטי פרשו בלית ברירה, כשהשתנתה מערכת המשפט. חלקם למדו מחדש את המקצוע והפכו להיות עורכי דין, אבל את בתי המשפט מנהלים משפטנים מהמערב. מערב גרמניה פשוט "בלעה" את המזרח, איחוד לא היה כאן. לא רק בתי המשפט זכו להנהלה חדשה, הכל, כך עושה רושם, מנוהל בידי חברות מהמערב, כשהמזרח גרמנים ממלאים תפקיד משני בהצגה. הצבא המזרח גרמני פורק, הקצינים הגבוהים נשלחו הביתה, והצעירים שולבו בצבא המערב גרמני.
בגרמניה המזרחית מתמודדים גם עם בעיות רכוש. 60,000 תביעות רכוש הוגשו בלייפציג, למשל. חלק גדול מהעיר עומד למכירה, והכסף הגדול של המערב מנצח. את חנות הכל-בו הגדולה בבניין העתיק, למשל, תכננה העירייה לקנות ולשמר, אבל חברה מהמערב הגישה הצעה כספית טובה יותר, והעירייה לא יכלה להתחרות בה. מצבם של הבניינים, שהחרימו הקומוניסטים מידי הבעלים החוקיים באיירפורט, בכי רע. לדיירים, החיים בהם, אין כסף לשפץ, ומעמדם החוקי של הבעלים אינו ברור. תוך כדי התלבטות הבניינים מתפוררים.
גם גברת מייסנר, המדריכה שלנו בלייפציג, התפכחה, כמו הרבה מזרח גרמנים, מאשליות האיחוד. "בהתחלה, היינו באופוריה, מאושרים מהחופש הזה, אבל אחר כך התחילו הבעיות. הם (אנשי המערב) התחילו להתלונן על הכספים שהם משקיעים במזרח, ואנחנו הרגשנו שקנו אותנו, שמכרנו את הזהות שלנו. בהתחלה אנשים היו קונים רק מוצרים שהגיעו מהמערב. חלב ופירות מקומיים כבר לא היו טובים בשבילם, כי האריזה לא משכה את העין. במו ידינו הרסנו את הכלכלה שלנו. היום אני מקפידה לקנות מוצרים מתוצרת מקומית".
השטאזי כמוזיאון
ללייפציג, עיר תיירות עם מרכז עתיק ומרשים, כנסיות ובניינים שמורים היטב, שוק יפה וצבעוני ובית אופרה חדש ופעיל מאוד, הגענו לאחר נסיעה בכבישים צרים עמוסים להפליא, כמו תמיד במזרח גרמניה. בלייפציג היתה תעשייה כבדה, תעשייה כימית ותעשיית דפוס. רובן לא החזיקו מעמד מול התחרות עם המערב ונסגרו. רק רבע מהאוכלוסייה מועסק היום בתעשייה.
"התיירים באים, אבל העיר מזדקנת", אומרת גברת מייסנר בעצב. "כל אדם חמישי בעיר הוא פנסיונר. הצעירים עוזבים למערב". בשמץ של תקווה היא מוסיפה: "בסופו של דבר הם יחזרו והמצב יהיה טוב יותר". בינתיים העיר הופכת למרכז עסקי של בנקאות ותיווך. שטח ענק של יריד עתיד להיפתח בעיר, והוא יהיה המודרני ביותר בגרמניה. תנופת הבנייה בעיצומה. יש בעיר 7,000 אתרי בנייה ו-500 מנופים.
רמת הפשיעה עלתה והיא ברוטלית יותר. במקומות רבים כבר אי אפשר ללכת בלילה ברחוב. המשטרה חסרת אונים מול מבצעי הפשעים, שרובם צעירים. ילדים בני 14 מתפרנסים מגניבת מכוניות. "הנה, אתם רואים את בית התה הזה? לפני שבוע שרפו אותו. פרוטקשן".
גברת מייסנר לוקחת אותנו קודם כל ל"פינה העגולה". כך כונה הבניין בו שכן מטה השטאזי, שרות הביטחון המזרח גרמני. בדצמבר 1989, אחרי המהפכה, הבעירו מנהיגיה ניירות על המדרגות, כדי למנוע מההמון להשמיד את הבניין על תכולתו.
עכשיו הפך הבניין למוזיאון, ועל הקירות תלויים פלקטים ותמונות של מארקס, אנגלס, סטאלין ואריק מילקה, ראש השטאזי. אפשר לראות גם את תאי מעצר ותצוגה של מכשירי ציתות פרימיטיביים. ומה קרה לתיקי השטאזי? בארץ, בה טוענים שכל בן אדם שלישי היה מלשין, מעוררים התיקים האלה סקרנות. מדובר במאות אלפי תיקים, כמעט על כל אדם היה תיק מפורט. כדי להשיג את המידע הפעילו בשטאזי שיטות עבודה מגוונות. בין השאר תחקרו את החברים, את המשפחה ואפילו את הילדים בבית הספר.
מייסנר שמחה לדבר על התקופה הקומוניסטית. נראה כאילו היא משחררת מעצמה מטען כבד. היא מספרת על הפחד, על חוסר הביטחון ועל התחושה שעוקבים אחריך בכל מקום. אז, כשהיתה מדריכה תיירים מהמערב, נאסר עליה לשמור איתם על קשר.
בכניסה לבנין השטאזי יש ערימת טפסים. כל מי שמעוניין לקבל העתק של התיק שלו, מוזמן למלא טופס. התהליך ייקח שנתיים או שלוש בגלל עומס הבקשות. מייסנר אינה מעוניינת לראות את התיק שלה. לדבריה, היא מעדיפה להפנות את הגב אל העבר. לפני שנתיים היה אצלה טכנאי טלפון, ומאז היא יודעת שצותתו לשיחות הטלפון שלה. למרות זאת היא אינה רוצה לראות את התיק. "אם הלשין עלי מישהו מוכר, חברים או משפחה, אני מעדיפה לא לדעת", היא מסבירה.
כאן החלה המהפכה
אחר כך לוקחת אותנו הגברת מייסנר לכנסיית סנט ניקולאס. הכנסייה, שנבנתה במאה ה-12 ונקראה על שם ניקולאס, פטרונם של הסוחרים, שופצה במאה ה-18 בסגנון קלאסי צרפתי. העמודים מפוסלים כדקלים, והתבליטים על התקרה מרשימים. אבל לא בזכות אלה התפרסמה הכנסייה. מכאן החלה למעשה המהפכה, שפירקה את המשטר הקומוניסטי.
בימי שני נהגו להתפלל בכנסייה למען השלום. לעיתים היו מגיעים לתפילה מעט משתתפים, אבל בעקבות אירועים פוליטיים היתה הכנסייה מתמלאת באנשים, שמחו נגד המשטר. היו כאן כאלה שרצו לשנות את גרמניה, ואחרים שדרשו אשרות הגירה. הדת הפכה לאמצעי מחאה, ואחרי האיחוד הפסיקו רבים לפקוד את הכנסייה.
אחרי תפילת יום שני נהגו לצאת לצעדה סביב החגורה הירוקה, הכביש המקיף את העיר. עם הזמן גדל מספר המשתתפים בצעדה השקטה הזו. באוקטובר 1989, בחגיגות 40 שנה למשטר הקומוניסטי, הגיע מספר המשתתפים לשיא חסר תקדים. גורבצ'וב הגיע אז לביקור, ומספרים שלחש על אוזנו של הנשיא הונקר שהמשחק נגמר.
אנשי רוח, בראשם המנצח קורט מאזור, יצאו אז בקריאה להימנע מאלימות. ב-9 באוקטובר, כשיצאו אלפיים המתפללים מהכנסייה, חיכו להם בכיכר עוד עשרות אלפים, מחזיקים נרות, סמל למאבק הלא אלים, שכן המחזיק נר בידו צריך לגונן עליו מהרוח, וידיו אינן פנויות לאחוז במקל או באבן. "לזה", אומרת מייסנר, "הם לא היו מוכנים". גורבצ'וב חזר לברית המועצות. שבוע לאחר מכן התפטר הונקר, ובנובמבר נפלה חומת ברלין.
ההיסטוריה של לייפציג אינה מתחילה כמובן באותו יום באוקטובר, אלא במאה ה-11. לייפציג ניהלה אז מסחר ענף עם רוסיה. במאה ה-16, בעידוד הקיסר מקסימיליאן הראשון, התפתחה העיר ומשכה אליה סוחרים ובעלי מלאכה. היום מקווים שמרכז הירידים החדש יחזיר לעיר את מעמדה הכלכלי, ממנו נשארו כעדות רק בניינים מפוארים.
יוהאן סבסטיאן באך, המלחין המפורסם שנולד ומת בעיר (1685-1750), ניצח על מקהלת הנערים של כנסיית סנט תומאס, בעלת המבנה הגותי, בפיתחה ניצב פסלו. להשלמת המשכורת כתב באך גם מוסיקה לכנסייה ולאירועים בבתיהם של עשירי העיר. מהקונצרטים בכנסייה נהנים היום בעיקר התיירים, לתושבים אין מספיק כסף כדי לרכוש כרטיסים.
כיכר קארל מארקס חזרה ב-1989 להיות "אוגוסטפלאץ". גם כאן מדגישים את העבר הרחוק וימי הגדולה: בית העירייה הישן, הצבוע צהוב ואדום, הכנסיות העתיקות, בית הבורסה העתיק ומתחת לאדמה ה"אוורבך קלר", בית המרזח שנבנה במאה ה-16 על ידי תושב העיר, היינריך סטרומר.
נכדו של סטרומר עיטר את המרתף בשני ציורים של הדוקטור פאוסט. ב-1766 ביקר במקום סטודנט צעיר, יוהאן וולפגנג גתה, שבהשראת הציורים הללו כתב 40 שנה מאוחר יותר את יצירתו המפורסמת "פאוסט". היום זהו אתר תיירות. תמורת סכום נכבד אפשר לאכול ארוחת ערב ממש מתחת לציורים המפורסמים.
החוב ההיסטורי
מר שטולצה, המדריך שלנו בנאומבורג היה גרמני מבוגר, עם חיוך חביב ולחיים סמוקות. הוא בדיוק בגיל בו אתה שואל את עצמך, איפה לעזאזל הוא היה לפני 50 שנה. שטולצה לא השאיר מקום לספקות וסיפר מייד שהיה בשבי הרוסי. הוא גם התנצל שוב ושוב על העבר ודיבר על החוב הההיסטורי של העם הגרמני.
גם לנאומבורג, עיר קטנה ולא ידועה, יש מוטיבציה לשפץ ולהציג לראווה עבר מפואר. עד היום התעכבו השיפוצים כי "לנו לא היתה תוכנית מרשל כמו במערב", מסביר שטולצה. למרות שמחתו על האיחוד, הוא מציין בצער את הבעיות הרבות שהתעוררו בעקבותיו. העיר, מוכת האבטלה, מתרוקנת כבר בשעות הערב המוקדמות, כי הצעירים היגרו למערב. "כולם רוצים להתעשר", הוא מתלונן.
מה שהיום הוא אמצע העיר, היה פעם האיזור שבו עבר הגבול בין קסרקטיני הצבא לבין העיר המרכזית. מרטין לותר היה כאן, באך ניגן כאן, אבל הכי חשוב: כאן התגורר הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. עיירה קטנה נאומבורג. יש לה קתדרלה יפה עם ציורים של קראנאך. עד שנת 2000 תעבור הקתדרלה שיפוץ גדול, במהלכו ישפצו גם את העוגב הגדול, בו ניגן באך בכבודו ובעצמו. גם כיכר מרכזית יפה יש כאן, ובתים עתיקים. ברחוב היהודים הקטן יש פסל של פליקאן על אחד הקירות. ארבע משפחות יהודיות חיו כאן, שטילצה זוכר אותם. שלוש מהן הצליחו לברוח בתחילת המלחמה.
בניגוד ליופי של נאומברג, מגדבורג היא עיר קומוניסטית טיפוסית עם בנייה חסכנית ואפרורית. הפגזות מלחמת העולם השנייה הותירו רק שרידים מהקתדרלה המפוארת, ורק המנזר נשמר היטב. אבל הסגנון בו בנויה העיר, "סגנון סטאלין", כמו שקוראים לו כאן ספק בהומור, יהיה עוד מעט חלק מההיסטוריה שינסו לשווק לתיירים.
העיר מתגאה גם בקברו של אוטו הראשון, שהגיע לכאן באמצע המאה העשירית ממסעו לאיטליה והקים כאן את המנזר, על חורבותיו הוקמה 200 שנה מאוחר יותר הקתדרלה. מעבר לנהר האלבה ישבו השבטים הסלבים, ואוטו כבש את שטחיהם והכריח אותם להתנצר. הוא גם ניצח את ההונגרים ושם קץ למסעי השוד שלהם. "כאן למעשה", יאמרו לנו בגאווה, "מתחילה ההיסטוריה הגרמנית".
קרוב אבל רחוק
האיחוד לא רק מעודד את התיירות למזרח גרמניה, אלא גם לעיר גוסלאר, פנינה תיירותית השוכנת במערב, הנמצאת בדרך אל המזרח. לפני נפילת החומה שכנה העיר הזו במקום נידח יחסית, ולא רבים טרחו להגיע אליה. היום מגיעים אליה תיירים רבים.
גוסלאר נבנתה לפני למעלה מ-1,000 שנה למרגלות הרי הָארְץ (HARZ), סמוך למכרות הכסף, הנחושת והעופרת. העיר פרחה בעקבות המסחר במתכות היקרות, ובזכות המטבעה שהוקמה בה. הפריחה עדיין ניכרת במבנים ובכיכרות, שכולם השתמרו להפליא. המכרות, שפעלו עד לפני שבע שנים, פועלים היום כאתר תיירות. ועדת אונסק"ו הכירה בחשיבות העיר, כשהכריזה עליה כמונומנט תרבותי, המצוי תחת הגנה בינלאומית.
מארמון המלוכה בעיר שלטו קיסרי האימפריה הגרמנית-הרומית הקדושה על רחבי ממלכתם. המפורסם בהם, היינריך הרביעי, נולד בעיר, גורש ממנה על ידי הסקסונים, והתפרסם בשל מסעו אל האפיפיור בקנוסה. הארמון, שנבנה במאה ה-11, נשמר כמעט בשלמותו.
העיר, המוקפת חומה, נראית כאתר של אגדות ילדים: השעון בכיכר, שבכל שעה עגולה קופצות מתוכו בובות המציגות את היסטוריית המכרות של העיר; הכיכר המרכזית עם השוק הצבעוני, שבמרכזה המזרקה עם פסל ציפור העיט, המסמל את החופש. 23 כנסיות (מה-45, שניצבו בה בעבר) נותרו בעיר הקטנה.
הבתים מכוסים בלוחות צפחה, והחוק המקומי אוסר על בנייה בחומר אחר. על בתי העץ מגולפות צורות ודמויות צבעוניות. משפחת סימנס המפורסמת, יצרנית האלקטרוניקה, בנתה כאן את ביתה במאה ה-17, ועד היום מתכנסים בני המשפחה בבית העתיק.
מעל העיר נמצא הארמון המלכותי, שבנה הקיסר היינריך השלישי ב-1050. על קירות חדרי הארמון תמונות, ביניהן תמונות של פרידריך ברברוסה, "אדום הזקן", הכורע ברך לפני בן דודו היינריך "האריה", ומתחנן שישלח לו תגבורת של חיילים.
קבוצות גדולות של מזרח גרמנים מגיעות לגוסלאר. בשבילם זהו מקום קרוב, אבל רחוק. אפשר לזהות אותם בקלות. אולי זה הלבוש, אולי משהו בהבעת הפנים. "היית צריך לראות אותם לפני שש שנים", אמר בלגלוג תושב מקומי, "הם עצרו מול חלונות הראווה ופשוט עמדו שם ובהו". אין ספק, החומה כבר איננה, אבל מזרח גרמניה עדיין קיימת.
תודה לחברת לופטהנזה על עזרתה הרבה, שאפשרה את הכנתו של המאמר.
