טוק־טוק, הקשתי בדלת. עיני נחו על המזוזה המפוארת שעיטרה את הכניסה אל הבית. ביני לביני הרהרתי במנהג תליית המזוזה ונזכרתי בפסוק מן התורה: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" (שמות י"ב ז').
בני ישראל במצרים מרחו דם שה על המשקוף כדי שייקל על אלוהים לזהות את בתיהם ולא לפגוע בשוכניהם במכת בכורות. בספר דברים מופיעה מצוות המזוזה: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". במקרא המזוזה היא כינוי לדופנות הפתח משני צדדיו, בין הסף למשקוף.
במקומות שונים בגולה ציינו על המזוזה את שם בעל הבית ואת עיסוקו. עם הזמן החלו לכתוב על קלף העשוי מעור בקר שתי פרשיות ("שמע" ו"והיה אם שמע") שמטרתן להזכיר לאדם את ערכיו ומידותיו. קלף זה נקרא "מזוזה" ולו כללים נוקשים. הקלף הוא מעור בהמה נקי מכתמים ובהיר כמה שיותר, צורתו ריבוע מדויק, כותבים בו בציפורן ודיו בכתב אחיד 22 שורות, וממדיו חייבים להיות גדולים משבעה סנטימטרים רבועים, וזאת מחשש לקושי בדיוק בכתיבה, דבר העלול לפסול אותה. את הקלף מגלגלים בניילון ומכניסים אל "בית מזוזה", קופסה שתפקידה להגן על הקלף. כשאומרים "מזוזה" בחיי היומיום מתכוונים לחבילה כולה: הקלף וביתו.
במשך הדורות הפכה המזוזה לסמל של בית יהודי גם אם דייריו אינם דתיים ואינם מקפידים על שמירת מצוות. לרובד הדתי נוסף רובד פולקלוריסטי־מיסטי: המזוזה נתפסת גם כקמע נגד עין הרע וכפותרת בעיות שונות אצל בני הבית.
פריצת גבולות המלבן
כדי לקיים את המצווה מספיק להשתמש בבית מזוזה פשוט וזול ושאינו מעוצב או מתבלט בהדרו. בכל זאת מבחר בתי המזוזה הקיים היום הוא גדול ומגוון. מעצבי בתי
 |
בית מזוזה עשוי יציקת מתכת. חזיתו עשויה עבודת יד: שילוב של ציור, צביעת אמייל והדבקת חרוזי טורקיז |
המזוזות הם בעיקר אומני יודאיקה, רבים מהם חילונים, אשר פתוחים לרעיונות וחומרים חדשים ומחברים בין הצד היצירתי לצד המעשי שבהם, תוך חיבור לעבר וקריצה לעתיד.
המתווה הכללי של בית המזוזה השתנה לבלי היכר בשנים האחרונות: ממבנה מלבני פשוט לצורות שונות בעלות אופי מודרני, אם בקווים ישרים ואם בקווים פתלתלים. למוטיבים הנפוצים ביותר: סמלים הלקוחים מן המסורת היהודית כמו האות ש' ("שומר דלתות ישראל"), מגן דוד, חמסה, חומות ירושלים, שופר, ספר תורה, וכן פרחים וציפורים, נוספו עיטורים חדשים וכן גדלה הצבעוניות.
השימוש בצורה של עץ שמצדיו בעלי חיים או בסיס מלבני שצדו האחד מעוגל והשני פתלתל כאמרת וילון ובקצהו דמות ציפור הן צורות מקובלות היום. גימורים נפוצים הם אלומיניום מבריק או מט, מושחר או בצבעו הטבעי, פליז מבריק או מט, בסגנון מיושן, ענתיק או מודרני. יש הבוחרים בבתי מזוזות מכסף טהור ומתקינים אותם בדרך כלל בתוך הבית.
יש שמעטרים באמצעות חריטה, הטבעה וכן בהבלטה. נפוץ גם השימוש במתכת כבסיס, והקצוות עשויים מחומר אחר כמו זכוכית צבעונית או קרמיקה. יש המשלבים במתכת אבני חן, לעתים כחיקוי של אבני החושן מתלבושתו של הכוהן הגדול ולעתים בסגנון חופשי על ידי האומן, כפי שיוצרים תכשיט. ציפוי אמייל בשלל גוונים מעניק אופי שונה מזה של מתכת בגוון אחיד.
אפשר למצוא בתי מזוזה מקרמיקה עם הטבעות או הבלטות, בתים שמשחילים בהם שרוך עור או חוט כסף, בתים שמעוצבים במיוחד לחדר הילדים ועשויים מפימו (חומר דומה לפלסטלינה שמתקשה באפייה בתנור) בצבעים זוהרים, בתים מזכוכית בצורת מבחנה עם פקק, כאלה מעור ומבד (שתולים בתוך הבית) וכמובן בתים מפלסטיק – פשוט ומשובח, אטום או שקוף.
אפשר לרכוש בית מזוזה מן המבחר הרב הקיים בחנויות, מפס ייצור או בעבודת יד, או להזמין אישית אצל אומן. יש מקומות שמציעים חבילה של בית מזוזה ושלט לדלת באותו סגנון ומאותם חומרים. כך דת, מסורת ואסתטיקה נפגשות בפתח הבית, על המשקוף, בחפץ לא גדול אך רב משמעות.
תודת הכותבת ליעל ירום מ"הגות", רעננה.
