"כאשר אני מבטאת את המלה עתיד, האות הראשונה כבר שייכת לעבר"
(כלת פרס נובל לספרות, המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה) זה קרה ב־1993, זה יקרה שוב בשנת 2013 ואז עוד פעם ב־2033. בטקס שנערך
ב־1993 בעיר איס (Ise) שבדרום הונשו (Honshu), האי המרכזי של יפן, נהרסו בכוונה תחילה שני מקדשי עץ עתיקים המזוהים עם דת השינטו. סמוך לשטח המקדשים החרבים  | | דגם השעון, המוצג במוזיאון המדע בלונדון. בחלקו החיצוני יש כמה טבעות נעות, ועליהן ספרוֹת המראות את השנים והימים החולפים. הטבעת החיצונית, שתשלים סיבוב מלא כל עשרת אלפים שנה, מראה בצילום את השנה 2000. הטבעת הפנימית, שבאה אחריה, תשלים סיבוב מלא כל מאה שנים. במרכז השעון אפשר לקבל תמונה אסטרונומית מדויקת, כולל מועדים ומופעים של גרמי שמים מרכזיים. השמש מיוצגת על ידי גולה ממתכת, הנעה במעגל חיצוני. מיקומה בשעון מלמד על מיקומה בשמים, כולל זמני השקיעה והזריחה. כדור הירח, הנע במעגל פנימי יותר, נותן תמונה דומה על הירח | צילום: רולף הורן. כל הצילומים באדיבות אגודת Long Now |
נבנו שני מקדשי עץ חדשים, זהים לחלוטין לאלה שנהרסו. השטח הריק כוסה בחלוקי אבן לבנים, ובמרכזו נבנתה סוכת עץ קטנה.
פעולות ההריסה והשחזור חוזרות על עצמן מדי עשרים שנה בדיוק מאז סוף המאה השביעית. בשנת 2013, בפעם השישים ושתיים ברציפות, ייהרסו המקדשים, וסמוך להם, באיזור הסוכה הקטנה, ייבנו חדשים.
מקדשי שינטו אלה הם דוגמה יוצאת דופן להמשכיות, לרצף אירועים שאינו חדל מאות רבות של שנים, כותב סטיוארט בראנד בספרו "השעון של העכשיו הארוך"
("The Clock of the Long Now"). אלא שכאן אנו מקדימים את המאוחר. ב־1993, אותה שנה שבה נערך הטקס בעיר איס, פרסם דני היליס, ממציא אמריקאי ומהנדס מחשבים, את הרעיון של שעון המילניום, מעין פסל סביבתי ענקי, שיפעל במשך עשרת אלפים שנה.
"כאשר הייתי ילד", כתב היליס, "אנשים נהגו לדבר על מה שיקרה בשנת אלפיים. היום, שלושים שנים אחרי, הם עדיין מדברים על מה שיקרה בשנת אלפיים. העתיד התכווץ בשנה אחת בכל שנה במשך כל חיי. אני סבור כי הגיע הזמן להתחיל בפרויקט ארוך טווח, שיגרום לבני אדם להתחיל לחשוב מעבר למחסום המנטלי של המילניום. הייתי רוצה להקים שעון מכני גדול (חִשבו על אתר סטונהנג', Stonehenge), מוּנע על ידי חילופי טמפרטורות עונתיים. השעון הזה יתקתק פעם בשנה, יצלצל פעם במאה שנים ויעשה קוקו כל אלף שנים במשך עשרת אלפים השנים הבאות".
בהתחלה זה נשמע מוזר. "אנשים חשבו שהפכתי לקוקו", סיפר היליס. אלא שהרעיון העומד מאחורי שעון המילניום הוא הרבה יותר מסתם פלא טכנולוגי שעושה קוקו. סביב היליס התאספה קבוצה של אינטלקטואלים ידועי שם, אמנים ומדענים, ובשנת 1996 הוקמה אגודת העכשיו הארוך, ששמה לה למטרה "לפתח מכניזם (וגם מיתוס) שממנו נוכל להתבונן לעתיד הרחוק ולא המיידי; לדאוג לא רק למה שיקרה בתקופה שלנו, אלא גם למה שיקרה לנינים של נכדינו; להסתכל על העולם בפרספקטיבה של עשרות ומאות שנים, ולא של שבועות, חודשים ושנים בודדות".
לפני כשנתיים רכשה האגודה חלקה מדברית הררית ומוכת שמש בדרום־מזרח נבאדה, שם – על צלע של סלעי גיר המתנשאים לגובה של כשלושה קילומטרים – ימוקם השעון העתידי. ממש לידו, על פי תוכנית אמביציוזית לא פחות, תיבנה ספריית אלכסנדריה של העתיד – מאגר מידע אדיר של אינפורמציה מסוגים שונים בתחומי המדע והתרבות האנושית. נופך מיוחד לשני הפרויקטים הללו מְשַווה חורש של אורנים מזן מיוחד הגדל במקום, כמה מהם בני יותר מ־4,000 שנה, מן העתיקים בעצי העולם. קתדרלה מודרנית
"תשומת הלב של הציביליזציה שלנו הולכת ומתמקדת בצורה חולנית במרווח זמן מצומצם", כותב סטיוארט בראנד, אחד ממייסדי האגודה. "בכדור הארץ חיים כיום כשישה מיליארד בני אדם. לפי ההערכה, חיו בעולם בסך הכל כמאה מיליארד אנשים, שלהם אנו חייבים את כל מה שיש לנו כיום – תרבות, יכולת, טכנולוגיה. השאלה היא מה אנו עושים למען אותם מיליארדים שיחיו כאן במאות השנים הבאות".
השאלה המטרידה הזו אינה רק פילוסופית, וקל להבין אותה כשמביטים בדפוסי  | | גובהו של דגם השעון הוא 2.7 מטרים. לשמש יהיה תפקיד חשוב בכוונון השעון, המקרה שיאחר או יקדים בכמה שניות לעומת היום הקודם. בשעות הצהריים אמורות לחדור קרני שמש מבעד לסדק צר בגג ולהתמקד באמצעות עדשות מיוחדות בלוחית מתכת קטנה, שתתחמם ותפעיל מנגנון שישיב את השעון לקצבו התקין | צילום: רולף הורן |
ההתנהגות של החברה האנושית כלפי הסביבה שבה היא חיה. זיהום האוויר, זיהום הנחלים והימים, הכחדת בעלי חיים וכריתת יערות הגשם אינם מלמדים על התחשבות, ובוודאי לא על אחריות כלפי החברה העתידית. קל להבין מדוע בן אדם הטרוד בפרנסתו ובעמל יומו לא חושב על העתיד הרחוק. יש לנו זיכרון קצר ועתיד קצר עוד יותר מבחינת סימני השאלה שבו. אנחנו גם לא ממהרים להגיע אליו, או כפי שמנסח זאת בראנד: "הבעיה הגדולה עם העתיד היא שאנחנו מתים בו. זו הסיבה שכל כך קשה לקחת את העתיד באופן אישי, במיוחד את העתיד הרחוק, שממשיך להיות 'שם' בהעדרנו".
דני היליס אופטימי הרבה יותר. כדוגמה הוא מביא דווקא מהעבר את רעיון הקתדרלה. אדריכלי הקתדרלות בימי הביניים עיצבו מבנים, שבנייתם עתידה היתה להימשך עשרות שנים ויותר. המתכננים היו מודעים היטב לעובדה שהם לא יזכו לראות את המבנה שהגו. את אבן הפינה לקתדרלה הגדולה של קלן (Köln), למשל, הניח הארכיבישוף קונראד מהוכשטאדט ב־15 באוגוסט 1248. היא תוכננה על פי מוטיבים גותיים, ובנייתה נמשכה לסירוגין במשך מאות שנים. אדריכלים חדשים העלו רעיונות חדשים, הקתדרלה פשטה ולבשה צורות, וב־1842 החלו האדריכלים של המלך הגרמני פרידריך וילהלם הרביעי בעבודות ההשלמה של הקתדרלה, כשהם נצמדים לתוכניות הבנייה מהמאה ה־13. בשנת 1880, כ־630 לאחר שהונחה אבן הפינה לקתדרלה, הושלמה בנייתה.
דוגמה נוספת לחשיבה נכונה לטווח הארוך שמציג היליס היא אירוע, ספק אמיתי ספק בדוי, שהתרחש באוניברסיטת אוקספורד בתחילת המאה ה־19. קורות עץ האלון בתקרת חדר האוכל בניו קולג' הרקיבו והיה צורך להחליפן. הבעיה היתה היכן אפשר למצוא קורות בעלות איכות ומידות דומות לאלו של הישנות. על פי הסיפור, הוקמה ועדה מיוחדת שביקשה לבדוק את העניין אצל היערן הזקן שטיפל ביערות השייכים לקולג'. להפתעת חברי הוועדה, סיפר להם היערן כי כאשר נבנה הקולג' – 350 שנים לפני כן – דאגו האדריכלים לנטוע חורשה קטנה של עצי אלון, שישמשו את התקרה לשנים שיבואו. "האם אנו, החיים כיום, 'נוטעים עצים' לעתיד הרחוק?", שואל היליס. להאריך את ההווה
ההווה שלנו, גורס בריאן אינוֹ, מוזיקאי ואמן בריטי ואחד מחברי האגודה, מורכב בעיקר ממה שקורה השבוע וקצת ממה שנגרר מהשבוע שעבר. זהו טווח האחריות המיידי שלנו והתחום שלגביו יש לנו רצונות, מאוויים וסמכויות. המטרה שלנו, אומר אינו, היא להרחיב את ההווה, להפוך אותו להווה ממושך.
בעניין זה מציג בראנד רעיון של הסוציולוגית האמריקאית אליס באולדינג, המציעה בפשטות להאריך את ההווה. כאשר אדם רץ כל היום, מסבירה באולדינג, ומגיע למצב מנטלי של "חוסר נשימה" כתוצאה מהעיסוק בהווה, לא נותרת לו אנרגיה להתמודד עם  | | סקיצה ראשונית של אלכסנדר רוז לעיצוב פני השעון |
העתיד. הפתרון שמציעה באולדינג הוא להאריך את תפישת ההווה למאתיים שנים, מאה שנים קדימה ומאה אחורה. ההווה "המשפחתי" הזה יכלול את הסבא והסבתא שלנו כמו גם את הנכדים שלנו, שכלפיהם אנו עדיין חשים אחריות. השאלה איך אפשר לעשות זאת נשארת פתוחה.
בנקודה זו בדיוק נכנס השעון של העכשיו הארוך, האמור להיות מעין פסל סביבתי ענקי, שיעביר מסר תרבותי בעצם נוכחותו ובהוראת הזמן האטית מאוד שלו. הכוונה היא שיהיה מספיק פופולרי כדי להיות מוזכר בכל הספריות הגדולות של העתיד ולמשוך מבקרים מהדורות הבאים, שיבואו להתבונן בו ויעבירו את המסר הלאה.
ומדוע הוא אמור לתקתק דווקא עשרת אלפים שנים? משך הזמן הזה, מבהיר היליס, קרוב למשך הזמן שבו קיימת התרבות שלנו. אם אנו מסתכלים אחורה עשרת אלפים שנה, אנו יכולים גם להסתכל קדימה. בעשרת אלפים השנים האחרונות, לפי היליס, התקדמנו בצורה מהירה ולעתים חסרת התחשבות. אנחנו מבקשים כעת להתקדם בצורה אטית ונכונה יותר ולמקד את היצירתיות הקולקטיבית שלנו בעשרת אלפי השנים שיבואו. מרד בעריץ הזמן
לאחר דיונים רבים גובשו חמישה עקרונות בסיסיים לתכנון השעון: אריכות ימים, שקיפות (כך שמהנדסי העתיד יוכלו להבין כיצד השעון עובד), פשטות (ניתן יהיה לתחזק את השעון ולהפעילו בקלות) והתפתחות (אנשי העתיד יוכלו לפתח את השעון ולשכללו); עיקרון נוסף קובע שאפשר יהיה לבנות שעון קטן או גדול על בסיס אותו מודל.
יישום העקרונות הללו נותן לנו מושג כללי כיצד עשוי להיראות הדגם הסופי. ברור, למשל, כי לא יהיו בו גלגלי שיניים, מאחר שאלה יישחקו בטווח הארוך. השעון גם לא יהיה אלקטרוני או אטומי בשל המורכבות היחסית של השעונים הללו. העיקרון שלפיו מודל השעון יאפשר לבנות גם שעון זעיר שולל את מעורבותם של כוחות טבעיים בהפעלתו, כגון שפל וגאות או אנרגיה המופקת על ידי גייזרים.
צורתו של שעון המילניום ואופן פעולתו לא נקבעו סופית, אולם מתכנניו עושים את הכל על מנת שיהיה ניגוד מוחלט לשעונים של היום. הסיבה היא שהשעון המודרני נתפש על ידי רבים כעריץ זמן, הקוצב את סדר היום שלנו באמצעות מהלכים מדודים ו"שרירותיים" של מחוגיו. במובן זה כולנו עבדים לשעון. אמירה מרירה במיוחד בעניין הזה השמיע בעבר השעון מסוגל לעקוב אחר
מופעי הירח והשמש ולנצל את קרני השמש כדי לכוונן את עצמו. סגולה זו תביא לכך שהשעון ישגה ביממה אחת בלבד, כלומר ב־24 שעות, לכל עשרים אלף שנים |
הרחוק המחזאי הרומי פלאוטוס, בתגובה לשעון שמש שהציבו בכיכר העיר שלו: "מארת האלים על האיש שגילה איך להבדיל בין השעות! וארור האיש שהציב כאן שעון שמש, לקצץ באכזריות את ימי למנות קטנות".
האפשרות שנבחרה בינתיים היא שעון שאותו תכנן דני היליס, המשלב מנגנון מכני ודיגיטלי. השעון מסוגל לעקוב אחר מופעי הירח והשמש ולנצל את קרני השמש בצהרי היום על מנת לכוונן את עצמו. סגולה זו תביא, לדברי מתכנני השעון, לדיוק מדהים: השעון ישגה ביממה אחת בלבד, כלומר ב־24 שעות, לכל עשרים אלף שנים. דגם ראשון של השעון, שנבנה מפליז ומסגסוגת של ניקל ונחושת ואשר מתנשא לגובה של יותר משני מטרים, הושלם ב־1999, והוא מוצג במוזיאון המדע שבלונדון.
באחרונה, מספר בראנד, הוסיף היליס יסוד חדשני לדגם השעון הנבנה כעת: "השעון יורה את הזמן, אבל יהיה עליך לבקש זאת ממנו. כאשר תגיע לשעון, הוא יראה את התאריך ואת השעה כפי שהיו בעת שבדק אותו המבקר האחרון. על מנת שתוכל לדעת מהו הזמן האמיתי, יהיה עליך לסובב את השעון במהירות באמצעות ידית קטנה. זו תהיה מעין עסקת חליפין: אתה נותן לשעון אנרגיה והוא נותן לך מידע. כל עוד העסקה הזאת תתקיים, השעון יהיה נצחי".
וכיצד ישרוד אתר השעון עשרת אלפים שנים? אי אפשר לדעת מה יקרה בדרום־מזרח נבאדה במהלך אלפי השנים הבאות. רעידות אדמה, מפולות ושינויי אקלים יכולים לשים קץ להרפתקה הרבה יותר מהר מהמתוכנן. אבל בכל הקשור למפגעים אנושיים, דווקא יש כמה רעיונות מקוריים. אחת מההצעות היא לייסד את מִסדר שעון המילניום, שתפקידו יהיה לשמור על האתר ולקיימו במהלך השנים לפי חוקים ותקנות שייקבעו. המפתח לאתר יעבור מדור אחד של חברי המסדר לאחר. הצעה אחרת היא ליצור סביב האתר מעין מיתוס ומסורת סיפורית בעל פה ובכתב, שיעברו מדור לדור ויסייעו להנצחתו, בדיוק כמו שעושים אנשי השינטו ביפן במקדשי העיר איס.
לקריאה נוספת על האגודה והשעון:
האתר הרשמי של האגודה:www.longnow.org.
http://java.sun.com/javaone/javaone99/transcripts/clock.html. |
