מוסיקה ברזילאית – השורשים השחורים

קשה היום לתאר את תרבותה של ברזיל, ובמיוחד את המוסיקה שלה, ללא המפגש המיוחד בין השחור ללבן. תשאלו ודאי להיכן נעלמה המוסיקה האינדיאנית של ילידי המקום? האינדיאנים, כך נראה, מיהרו להשתלב בתרבות הלבנה המיובאת. 18 שנים לאחר בואם של הישועים לברזיל, מספרת ההיסטוריה, כבר חסו האינדיאנים תחת כנפיהם של המסיונים, זימרו את התפילות מהעולם הישן והשתתפו במחזות המוסר.

במיסיונים של הישועים נטל על עצמו ראש המסדר את ההגנה על האינדיאנים תחת פיקוחו, אותם אינדיאנים שהתנצרו, זנחו את המסורת המוסיקלית שלהם וניגנו בכלים אירופים בטקסי הכנסייה. בחוות, לעומת זאת, לקחו על עצמם בעלי החוות את האחריות להתנצרות העבדים. בניגוד לישועים לא נעלמו בחוות השורשים התרבותיים שהביאו השחורים. אלה שולבו בטקסים הנוצריים יחד עם כלי הנגינה ובמיוחד כלי ההקשה שהובאו מהמולדת הישנה.

במאה ה-17 הקימו עבדים נמלטים, רחוק מעיני החיילים הפורטוגלים, כפרים קטנים, המקומבוס, שהתאחדו למעין פדרציות, הקילומבוס. המפורסמת בין פדרציות אלה היא פאלמארס, שנהרסה רק ב-1694, לאחר שהתקיימה במשך שני דורות והפכה להיות כמעט ממלכה עצמאית. בכפרים ובפדרציות אלה התקיימה המסורת המוסיקלית האפריקנית במלוא עוזה. ב-1680 התאחדו העבדים בפאזנדות (חוות) ובערים בבאהייה והקימו תחת הגנת הכנסייה מסדרי אחווה. מסדרי האחווה האלה אפשרו לעבדים לקחת חלק בתרבות הברזילאית המתהווה. המסדרים דאגו לשיפור תנאי חייהם של העבדים ולימים נאסף בהם כסף, בו נקנתה חירותם. עם הקמת המסדרים הללו התלה המעורבות הרשמית של השחורים והמולטים בהתפתחות הפולקלור הברזילאי.

הכנסייה ובעלי החוות והמטעים ראו כבר קודם את המוסיקה כגשר בינם לבין העבדים השחורים. כעת ניצלו העבדים את המוסיקה כדי להציג עצמם כחלק מהתרבות הברזילאית החדשה, וכשכבה חברתית (גם אם נמוכה ביותר) שלמשתייכים אליה יש סיכוי לטפס מעלה.

הזהות בין המוסיקה לתודעה תרבותית ומעמדית היא שנתנה לה את כוחה ואפשרה לה להשתמר עד ימינו ולהתערב במסורות מוסיקליות אירופיות ואינדיאניות (אלה שנשתמרו). בצפון-מזרח ברזיל, בעיקר בסלוואדור ובערים אחרות בבאהייה אפשר לחוש בתרבות האפריקנית בעוצמה רבה במיוחד גם בגלל יתרונם המספרי של השחורים על הלבנים.

האינטראקציה בין המוסיקה האירופית למוסיקה האפריקנית החלה במאה ה-18. היתה זו תקופת הבארוק ובברזיל נבטו ניצניה של מוסיקה קלאסית מסוג מיוחד, שעירבבה מוסיקה גרגוריאנית של מזמורי הישועים עם אלמנטים אינדיאנים ושחורים. יצירותיהם של היידן ובוקריני נוגנו לא רק בכלי נגינה אירופיים מסורתיים, אלא גם בכלי נגינה מקומיים והשפעתם ניכרה לא רק על חובבי המוסיקה הקלאסית אלא גם על המוסיקאים העממיים. בסוף המאה ה-18 מתועדת לראשונה הופעתו של הלונדו, ריקוד ברזילאי מקורי שהוא בן תערובת של מחול אפריקני והפאנדאנגו האיברי.

עם ביטול השלטון הפורטוגלי ב-1822 גדל, בעידודם של הקיסרים הברזילאים פדרו הראשון ופדרו השני, החופש התרבותי בברזיל. חופש זה הביא ליצירת בני תערובת מוסיקליים נוספים כמו המאשישי, המודיניה והמקצבים שהביאו לבסוף להתפתחות הסמבה העירונית. ביטול העבדות ב-1888 הגביר את השפעת המוסיקה האפריקנית. מאז ועד היום השחורים והמולטים הם נותני הטון המרכזיים במוסיקה הפופולרית הברזילאית.

בבאהייה, בה גאים שמונים אחוזים להצהיר שהוריהם הגיעו על ספינות עבדים, קשה שלא לחוש בגאווה השחורה. הדבר ניכר בלבוש, באמונה הדתית, במאכלים אך העיקר בקרנבל ובמוסיקה. בלוקוס אפרוס (BLOCOS AFROS) – קבוצות של שחורים הסוחפים עימם עשרות אלפי מעריצים במצעד הקרנבל שלהם במקצבי האפושה, האפרו-סמבה והסמבהרגאיי.

לאפריקה יש ייצוג ברור בסלוואדור. לשוק בנמל (המרקאדו מודלו) על שלל הסחורות שבו יש ריח של אפריקה: בגדים אותנטיים וקונפקציה, אבקות צבעוניות נגד אימפוטנציה, מסכות עץ של אלילי הקנדומבלה וכלי נגינה אופייניים כמו הברימבאו, האגוגו, הטמבורין, השוקאליו, הרקו-רקו והפנדיירו. הבאניית השמנה היושבת בצד בשמלה לבנה מול סירים ענקיים ובהם ממטעמי המטבח האפרוברזילאי: פירות ים, בשרים, אורז, פארופה, שמן דקלים (הדנדה), אקאראז'ה, והכל מעורב יחד מזכירה גם היא את היבשת האחרת וכך גם מחוללי ריקוד הקרב האפריקני הניצבים בחצי גורן על בימת עץ ומאיימים בנחת שריריהם הבוהקים אם לא תיתן להם מטבע. ברקע מתנגנים להם שירי סלוואדור והמקצבים האופיניים לה: הסמבה-רגאיי, המאראקאטו, הפורו והפרון, הבאיאו, הלמבדה ואלפי התופים של אולודום טימבאלאדה ו"ובניו של גנדי" (FILHOS DO GHANDI).

ברזיל בלי אפריקה היא כמו המוסיקה הברזילאית בלי באהייה – ערש התרבות האפרו-ברזילאית. מבאהייה הגיעו דוריוואל קאימי, מלחין הפולקלור הלאומי של ברזיל עם שירי הדייגים שלו. הגיעו גם קאיטאנו וולוזו, אחותו מאריה בתאניה, גל קוסטה וז'ילברטו ז'יל, יוצרי תנועת הטרופיקאליה של סוף שנות השישים. הגיעו גם ז'ורז'ה בן, תום זה, מוראיס מוריירה וז'ואו ז'ילברטו, ממייסדי הבוסהנובה של ריו דה ז'נירו. וכיום הגיעו גם דניאלה מרקורי, מרגרט מנזס, אולודום, טימבאלאדה וכל הטריו אלטריקוס הלוהטים, הנוסעים בימי החג על משאיות הרמקולים הענקיות שלהם ומלהיבים את הציבור הרוקד סביבם אחוז טירוף.

המוסיקה הסוערת באה לשחרר את הלחץ, והקרנבל הוא מהפכת ההמונים של ברזיל. בני העם הפשוט בברזיל הם מלכים לארבעה ימי הקרנבל ואחר כך הם חוזרים לזבל עד למהפכה הבאה, עד הקרנבל הבא, אך המוסיקה האפרו-ברזילאית ממלאת אותם כל השנה מקרנבל עד קרנבל וכל סיבה קטנה טובה למסיבה, ואין מסיבה טובה יותר מזו המלווה במוסיקה השחורה הנפלאה הזו.