הרים גבוהים מול הים: מונטנגרו

למרות שגודלה של מונטנגרו (צ'רנה גורה בסרבית, שפתם של המקומיים) הוא כמחצית גודלה של מדינת ישראל, נראה כאילו שוכנות על פיסת האדמה הקטנה הזו שתי מדינות. מדינה אחת על קו החוף, התיירותי והיקר יותר, שאתרי המורשת שלו נושאים את חותמה של האיפריה הימית של ונציה. המדינה השנייה היא מדינת ההר שבמהלך מאות שנים ההיסטוריה לא נגעה בה ועד לפני כחמישים שנה לא היו בה אפילו סימני פיתוח בסיסיים כחשמל וכבישים.

טיול ברחבי מונטנגרו מאפשר ליהנות מנופים ייחודיים לצד לינה, בייחוד באזורי ההרים, בלינה כפרית איכותית, בה מציעים למטיילים חדרים מרווחים, מאווררים ונקיים, שירותים ומקלחות צמודים ותנאים שמשרים אווירה טובה ושלווה.

מדריך מסע אחר למונטנגרו

רכב שטח בהרים

אנשי הכפרים ההרריים, גם אלו שבאים במגע עם מעט התיירים שמבקרים באזור זה, שומרים על סגנון החיים אותו ניהלו הם ואבותיהם מאז הגיעו לאזור בסביבות שנת 600 לספירה. משפחתו של רשקו ג'וקונוביץ, שאירחה אותי לארוחת בוקר מסורתית הכוללת גבינה תוצרת בית, ירקות ופשטידה חמה שנאפתה בתנור מוסק בעצים, היא דוגמא מייצגת למשפחה ששומרת על אורח החיים המסורתי למרות החיבור הלווייני לטלוויזיה ולאינטרנט. משק הבית של רשקו כולל 11 אנשים: אימו האלמנה, שבהתאם למסורת לובשת שחורים מאז מות בעלה, ותמשיך ללבוש שחורים עד יום מותה, רשקו עצמו הממלא את תפקיד ראש המשפחה מאז מות אביו וכבול אף הוא במנהגי אבל נוקשים המצווים עליו לגדל זקן לאותה אבל על מות אחיו. איתם חיים אשתו שבעת ילדיהם ונכד ראשון.

מעבר לרכישות המודרניות במהותן כמו אמצעי התקשורת או דלק למשאית, שעל תפקידה המיוחד במשק הבית נרחיב בהמשך, משפחתו של רשקו מגדלת ומייצרת את כל צרכיה (משק אוטרקי). ההשענות על משקי בית אוטרקיים היא אחד הסממנים של מדינה ענייה ובלתי מפותחת אבל היא גם תופעה מעוררת מחשבה, בעיקר בימים אלו של מיתון עולמי כשהמונח "ביטחון תזונתי" מהדהד מכל עבר בעולם המודרני. למרות שמונטנגרו היא אחת המדינות העניות באירופה תתקשו למצוא שם אדם רעב. כיוון שרוב תושבי המדינה עדיין עוסקים בחקלאות, וקשורים לאדמה ולמסורת הם שומרים עדיין על מסורת חקלאית נוספת – כשהקיץ מגיע ואיתו מזג אוויר חם אורזים בני הבית את חפציהם, מעמיסים את הפרות על המשאית ונוסעים במעלה רכס הקומובי, שם מחכה להם בית נוסף – הקרוי בשם קטון.

הנדידה של הכפריים במעלה ההר עם בוא הקיץ מעוגנת בחוק כבר מימיו של המלך דושן נמינצי לפני כארבע מאות שנה. המלך בעל המודעות האקולוגית המפתיעה הגביל את תאריכי הנוכחות של החקלאים במעלה רכס הקומובי ואישר להם לרעות את העדרים באזור רק לאחר סיום עונת הפריחה – כתיירים העולים לרכס בכדי ליהנות מנופיו המרהיבים לא נשאר לנו אלא להודות לו על כך ולהתענג על הפריחה השופעת באזור בזמן האביב.

המלך דושן נמינצי הוא קרוב לוודאי אחד השליטים הראשונים בעולם שחוקק חוקים בעלי משמעות אקולוגית מכוונת. המלך דושן הבין שעמו תלוי לחלוטין במשאב המתכלה הנקרא עצים. התושבים משתמשים בעצים לא רק לבנייה אלא גם לבישול ולהסקה בעונת החורף הקרה. לכן חוקק המלך את חוק היערות המחייב תכנון כריתה קפדני. ממש כפי שעושות היום חברות מודרניות בעלות מודעות אקולוגית, כל מי שקיבל אישור לכרות עץ חויב לנטוע עץ אחר במקומו.

עם העלייה במעלה רכס הקומובי מדלדלת הצמחייה הים תיכונית השופעת המאפיינת את החלקים הנמוכים יותר של הרכס ומתחלפת בצמחיה עונתית נמוכה ובעצי מחט המותאמים לשלג הכבד שיורד בפסגות הרכס בחורף. נקודת מוצא טובה לטיולים רגליים או רכובים בחלק העליון של הרכס היא העיירה המנומנמת קולשין Kolas'in שנבנתה לפני כמאה שנה כעיירת סקי. בסופי שבוע מתמלא הרחוב הקטן במרכז העיירה בתיירים (בעיקר תיירות פנים) הגודשים את הפאבים הספורים במקום. בעיירה יש היצע לינה נרחב ומרכז מידע לתיירים.

שמורת הטבע ביוגרד Biograd, הסמוכה לקולשין, היא אחת משתי השמורות החשובות במדינה וכנראה גם שמורת הטבע הוותיקה ביותר באירופה אם לא בעולם כולו. המקום שזוכה לגשם רב ולשלג מועט מאופיין בעצים רחבי עלים ובעיקר נפוצים בה עצי אדר ואשור העומדים בשלכת מרהיבה עם בוא הסתיו. בין העצים פורח מרבד צפוף של פרחי שום הבר הלבנים ועל קו המים של האגם היפה גדל הארקטום הצפוני, צמח רחב עלים שהובא לאזור כצמח נוי והתפשט בטבע. אם תתבוננו על העצים בתשומת לב תראו שרבים מהם נגועים בפטריות גדולות הנצמדות לגזע ומוצצות את לשדו עד שהעץ נכנע ומת או עד שהוא מצליח להתגבר עליהן באמצעות גידול העצה מסביב לפטרייה וחניקתה – זו מעין תחרות מי גדל מהר יותר – והעצים המנצחים נותרים עם בליטות מרשימות בגזע המסמנות את המקום בו התגברו על הפטרייה. סביב האגם נמתח שביל הליכה מסודר, חלקו בנוי מגשרוני עץ. ההרפתקנים יותר יכולים לצאת למסלולי הליכה מסומנים במעלה ההר.

ערסל על החוף

כצפוי במדינה כה הררית קו החוף של מונטנגרו צר וחלקים גדולים ממנו לא נגישים. בודבה אמנם מוגדרת באחד המדריכים כעיר המעניינת ביותר על קו החוף, אך קל להתאכזב ממנה. בודבה היא עיר תיירות המזכירה מעט את אילת – מלאה נופשים ובתי מלון ומסתירה היטב את היופי הטבעי של האזור בו היא שוכנת. הטיילת ההומה מלאה מסעדות ובתי קפה שרמתם הקולינרית עדיין אינה משתווה לערים תיירותיות אחרות בעולם והיא מסתיימת בעיר העתיקה של בודווה, האטרקציה היחידה באזור. יופייה של העיר העתיקה המוקפת חומה מהמאה ה 15 ומרוצפת אבן נובע מהשילוב המקסים שלה בחיי התיירות של העיר. העיר העתיקה מלאה בבתי קפה, פאבים ומסיבות רחוב אבל למרות זו מצליחה לשמור על יופייה המקורי והשילוב של המסיבות המודרניות על רקע החומה העתיקה הוא משהו שאפשר ללמוד ממנו.

החלק המרשים ביותר על קו החוף במונטנגרו הוא מפרץ קוטור. המפרץ המפותל בנוי מארבע לשונות ים ונקרא בשפת המקומיים גם "בוקה קוטור" (הפה של קוטור) על שום צורתו הייחודית, שהעניקה לו את השם "הפיורד הדרומי ביותר באירופה". כל אחת מלשונות הים היא בעצם מפרץ בפני עצמו הקרוי על שם העיר הבנויה לחופיו, המפרץ הגדול ביותר הוא מפרץ הרצגנובה ולאחריו מפרץ טיואט. שני המפרצים הפנימיים יותר הם מפרץ ריסאן שמיקומו וצורתו הגיאולוגית יוצרים תופעה ייחודית הנקראת משפך גשם וגורמת לירידת גשמים מרובה במיוחד ונקודתית. המפרץ הרביעי, מפרץ קוטור הקרוי על שם העיר קוטור, הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר טבע ומורשת עולמית והוא ללא ספק המעניין ביותר.

העיר העתיקה של קוטור נבנתה על צלע ההר לפני כחמש מאות שנה. בנו אותה חמש משפחות וניציאניות עשירות, שאת אחוזותיהן אפשר עדיין לראות. העיירה שוכנת על שער הים של נתיב מסחר המוביל לפנים הארץ. סמל האריה הוניציאני שעיטר את השער לעיר הוזז בתקופה הקומוניסטית לקיר הצדדי של החומה ובמקומו הוצב סמל השלטון הקומוניסטי. העיר העתיקה מלאת חיים, תיירים, בתי קפה חנויות למזכרות ורומנטיקה. בכניסה לעיר יקבל את פניכם מגדל השעון ובמרכזה עומדת כנסיית סנט טריפולס הקרויה על שמו של הקדוש שעל פי האגדה קבור במקום. האגדה מספרת כי עצמותיו הגיעו לקוטור בכדי להשיטן משם לקבורה מחודשת בותיקן אך בכל פעם שניסו להוציאן מהעיר הים סער, כשזקן מקומי חכם הסביר שאסור היה להוציא את עצמות הקדוש מהאדמה הוחלט לקבור אותן במקום. עם השנים הוקמה הכנסייה מעל קברו. הכנסייה הותיקה עומד על תילה מאז שנת 809 ועד היום, למרות שלמעשה נהרסה ונבנתה מחדש פעמים רבות כיוון שהעיר סבלה במהלך ההיסטוריה מרעידות אדמה רבות. הרעש הגדול האחרון ב-1979 השאיר את הכנסייה בחורבות והיא נבנתה מחדש בהדרגה, בתהליך ארוך, שהסתיים לאחרונה. במעלה ההר שוכנת מצודה המוקפת בחומה משותפת עם העיר – הטיפוס למצודה נמשך כארבעים דקות.

קוטור חולקת את המפרץ היפה עם עיירת הנמל פראסט Perast, העיירה נבנתה במאה השש עשרה על ידי אומנים קאתולים והיא יפה וציורית במיוחד. מול חופיה מבצבצים מן המים שני איים קטנטנים. אחד מהם שימש כבית הקברות של העיירה והשני משמש כביתה של כנסייה קטנה בשם "גבירתנו שעל המים".

על פי האגדה המקומית זהו אי מלאכותי. רבים מייחסים את בנייתו לטביעתן של ספינות האויב הטורקי במקום במאה ה-13. סיפורים אלה קושרים את המקום לסיפורי אומץ ליבם ומנהגיהם של יורדי הים. אחד הסיפורים המקסימים מספר על אשה שבעלה יצא למסע והתעכב לשוב – האישה החליטה לרקום לו תמונה עד שישוב ויום יום המתינה ורקמה רקמת חוטי זהב וכסף שבתוכה שזרה את שערותיה, שעל פי הסיפור בתחילת עבודת הרקמה שבתחילת ההמתנה היו בלונדיניות ולאט לאט האפירו ואף הלבינו. התמונה המיוחסת לסיפור נמצאת במוזיאון הכנסייה.

הכותבת היתה אורחת חברת MEDRAFT