לפני שנספר לכם למה החלטנו להצטרף למונגול ראלי ומה מצבנו מבחינת ההכנות, הנה כמה פרטי טריוויה מעניינים על המסע המאתגר הזה: • הפעם הראשונה שבה נערך המונגול ראלי היתה בשנת 2005, אז השתתפו 43 מכוניות. רק 14 מהן הגיעו בהצלחה לקו הסיום באולן בטור. באותה השנה, באחת מהקבוצות הוצעה הצעת נישואין. מזל טוב. • במהלך השנים שבהן מתקיים המרוץ הזה היתה רק תאונת דרכים קטלנית אחת. • אחת מהמיומנויות הנדרשות מהמשתתפים במסע היא היכולת לתקן נזילת שמן בלמים או כל קרע אחר במערכות הרכב בעזרת גוש סבון. השיטה הזאת נבדקה באופן אישי בשנת 2012, ונמצאה יעילה במיוחד. • כמה מהחוקים של המסע: נפח המנוע של רכב משתתף חייב להיות עד ליטר אחד (1.2 ליטר במקרה של קבוצה גדולה), או להיות בעל פן משעשע או יעיל במיוחד. דוגמאות משנים קודמות: כבאיות, אמבולנסים, אוטובוס בית ספר, ניסאן אלמרה עם בובה של יאק על הגג, לימוזינת וולוו בת 10 שנים וכדומה. חוק נוסף מגיע משלטונות מונגוליה: אסור להשאיר רכבים שבורים לאורך הדרך במונגוליה, שכן הדבר מהווה נזק סביבתי גדול. אז או שנוהגים את הדרך חזרה או שתורמים את הרכב בדרך כלשהי. • לאורך העשור שבו מתקיים המרוץ נאספו לטובת הארגון cool earth (העמותה הרשמית של המונגול ראלי) יותר מ-5 מיליון ליש"ט, לא כולל את התרומות של השנה (ולא כולל את התרומות שכל קבוצה אוספת עבור עמותה שבחרה. • בשנת 2013 השתתפו שלוש קבוצות שהורכבו מנשים בלבד. • ודאי כבר הבנתם, ובכל זאת – השנה זאת הפעם הראשונה שצוות ישראלי משתתף במסע.
יש שני סוגים של טיולים בעולם. הסוג הראשון מאפיין אנשים חסרי זמן וכולל גיחות קצרות ליעדים נבחרים ברחבי הגלובוס – אירופה, ארצות הברית, אפילו אסיה לביקור קצר. רובנו מטיילים כך לאורך רוב חיינו. הסוג השני הוא מעין "טיול אחרי צבא" באמצע החיים. אנשים, שלא התאפשר להם לקחת פסק זמן של חודש וחצי או חודשיים מהעבודה ולכן פשוט החליטו לעזוב הכל ולצאת להרפתקה. למען האמת, למרות שהטיול שלנו דורש הרבה זמן, זה לא בדיוק שזרקנו הכל למענו – אנחנו צעירים, בלי עבודות קבועות או משפחות לפרנס ואפשר לומר בלי לחטוא לאמת שאנחנו מעוטי אחריות לחלוטין…
ואחרי ההגיגים, כמה מילים על הלוגו של הקבוצה:
הלוגו הוא וריאציה של משימת עבר של נאס"א (אנחנו מקווים מאוד שלא אכפת להם ששאבנו מהם השראה). הקוף מסמל את הטיפשות בהחלטה לבצע את המסע הזה, ברקע – אילוסטרציה של המסלול הצפוי ושמות אנשי הצוות רשומים מסביב. ואם זיהתם את דגל צרפת, זאת לא טעות – אחת מאנשי הצוות שלנו היא צרפתייה. אחרי שיש לוגו ומכונית, עדיין נשאר עניין ההתארגנות. ראשית, אנחנו צריכים לגבש קבוצה אחת, שמורכבת מארבעה אנשים שנמצאים בארבע נקודות שונות בגלובוס: עבדכם הנאמן בתל אביב, תום נמצא באפריקה, עדי מטיילת מזה חצי שני בדרום אמריקה, ודיאן, כאמור, בצרפת. מכאן, שהחלטות הרות גורל מתקבלות על פי רוב בשיחות בסקייפ.
ועוד משהו. אף מדינה לאורך הדרך לא ממש רוצה שנטייל בה. מסכת שלמה של אישורים, ויזות, מכתבי הזמנה, צילומים, מכתבים מהעבודה לטובת קבלת אשרות. נראה שכל מדינה מבקשת לוודא שאנחנו לא מתכוונים להתנחל בה, אלא רק חולפים בדרכנו למונגוליה. מכל אלה, אציין לטובה את שגרירות אוזבקיסטן, שאנשיה הסבירו פנים וניסו לעזור בכל מה שניתן. בסופו של דבר הצלחנו להחתים את כל הסוררים. אחרי הויזות, יש את עניין המסלול שעדיין לא סגור. התוכנית המקורית היתה לנסוע דרך אוקראינה לרוסיה, אבל התוכנית הזאת נגנזה בעקבות הטילים שעפים בין שתי המדינות. נשארנו עם שתי אופציות (והרבה דילמות): האחת, לנסוע מדרום הים השחור לגאורגיה ולרוסיה, אבל הדרך הזאת עוברת דרך צ'צ'ניה (או לפחות קרוב מאוד), ולא בטוח שיהיה חכם לנסוע משם. האופציה השנייה היא עיקוף מצפון, דרך ליטא ולטביה, ומשם דרום-מזרחה לאוזבקיסטן וקזחסטן. בינינו, הדבר הכי מטריד פה זה ההורים שלנו, שמן הסתם יעבירו הרבה לילות בלי שינה. כל השאר לדעתי עביר לחלוטין.
לקריאה נוספת:
|
