אנחנו באוזבקיסטן ואני מרגיש שהמסע באמת התחיל, עם כל מה שזה כולל – וזה המון. מה קרה מאז הימים הראשונים של המסע? הנה בקצרה: בשבוע וחצי הראשונים של המונגול ראלי הספקנו לעבור את ליטא ולטביה, לעשות קמפינג בשדה תעופה, בתחנת רכבת ופעמיים ביער, ישנו יומיים בריגה בדירה של סבא של חבר טוב, הגענו למוסקבה, בילינו יומיים בעיר הענקית והאדירה הזאת, והתחלנו לרדת דרומה לכיוון אסיה. בגוגל מפות תעשו ניווט ממוסקבה לוולגוגרד, ומשם לבניו בקזחסטן. ואגב, גילינו שגוגל מפות חוטא לפעמים, וכשיש מעברי נהר – במקרה שלנו נהר הוולגה – עדיף לבדוק לפני שנוסעים על עיוור לפי מה שהמחשב חישב. הניווט הוביל אותנו לסכר ענק, שכל קשר בינו לבין מעבר נהר או גשר כלשהו היה מקרי בהחלט. 
סלפי בכיכר האדומה במוסקבה
משם ארבעה ימים לא פשוטים דרך מדבריות אינסופיים והגבול של אוזבקיסטן עד לטשקנט. אני מרגיש שהקילומטרים מצטברים וכל יום אנחנו בטוחים ביכולת לנהוג יותר, לראות יותר נופים ובעיקר להבין שהזמן מתחיל ללחוץ מעט – כי עד עכשיו התקדמנו בעצלתיים בכבישים המפנקים של אירופה. מילה על הכבישים:
מי שמתלונן על הכבישים בארץ, על השיפוצים באיילון או הנתיב הבודד בכביש הערבה, צריך לשבת בשקט בצד ולהודות למע״צ. למחוא כפיים אפילו. אין מילים לתאר את הכבישים השבורים של רוסיה ודרומה ממנה. זה נראה כמו כביש דו מסלולי, שנאכל בכל מקום על ידי טרמיטי ענק, ומה שנשאר ממנו זה כמה גבעות מאספלט. כמו אחרי הפצצה – מה שגרם לנו לא פעם לשבור את ההגה במהירות גבוהה רק כדי לא לשבור את בולמי הזעזועים של הרכב. 
כביש באוזבקיסטן. אין מילים לתאר את מצב הכבישים במרכז אסיה
באופן מפתיע הכביש מאטיראו בקזחסטן ועד לגבול עם אוזבקיסטן נמצא במצב מדהים, ודחפנו כמה שיותר קילומטרים לקראת הלילה עד לגבול, העיקר לא לעמוד שלוש שעות בשמש בהמתנה לביקורת הגבולות. בסופו של דבר הגענו לגבול האוזבקי באמצע היום, עם סופת חול, אבק בעיניים ושומרי גבול שנראים כאילו כרגע התעוררו, שמו כפכפים ועדיין לא סגרו את החולצה מהבוקר. עד כאן על הכבישים הנהדרים של יבשת אסיה. על הגבולות נמשיך לדבר בהמשך. 
סכר במקום גשר. גילינו שלא תמיד אפשר לסמוך על גוגל מאפס…
מכאן נעבור לכוחות המשטרה:
שלוש תקריות שונות גרמו לנו להבין שהמשחק פה שונה לחלוטין (לא שלא קראנו על זה או שמענו שככה הדברים זזים פה, אבל הפעם זה היה מוגזם). 1. חציית קו הפרדה רצוף. רוסיה, יציאה מתחנת דלק, פנייה שמאלה וחציית קו הפרדה רצוף.
התוצאה: איומים במשפט, הגעה להבנה ו"תשלום דו"ח" במקום בסך של 120 אירו. כמובן שבמקרה זה ידיעת הרוסית עזרה (או אולי דווקא הפריעה בכך שנתנה לגיטימציה להסביר לי במלים יפות למה כדאי לי לשלם את הדו״ח ולא ללכת למשפט). 2. מהירות בכפר. נסיעה מהירה בכביש "עירוני", או ליתר דיוק שלט שהודיע על כניסה לאזור עירוני לאורך כביש מהיר. בפעם הזאת הצלחנו לצאת בנזק קל יחסית, של 10 דולר, אחרי תחנונים ממושכים. 3. אותה הטעות, הפעם באזור תעשייתי בקזחסטן, שמתברר כי גם שם היה שלט קטן כלשהו לצד הדרך. אבל הפעם על רקע השעה המאוחרת, הרצון שלנו להגיע לגבול האוזבקי והאומללות שהצגנו – הצלחנו לצאת מהעניין בקלות יחסית, ללא דו״ח ובאיחולי הצלחה.
השיחה התנהלה כך:
"איך פתרתם את הבעיות שהיו ברוסיה?"
"שילמנו דו"חות במקום".
"אז כמה אתה אומר? אבל בלי להיעלב, כן?"…
מכאן הבנתי שאפשר להמשיך להתווכח, ובסופו של דבר ויתרו לנו. 
מכונית משטרה מזויפת… השוטרים האמיתיים לא תמיד האירו לנו פנים
אישפוז מרצון:
חזרה לרוסייה והדרך דרומה. אחת הערים היפות והמרשימות בדרך דרומה, עם נופך היסטורי משמעותי ביותר, גם לעם שלנו, היא העיר וולגוגרד, או כמו שהיא נקראה בעבר – סטלינגרד. למעשה הדרך הנכונה להגיד את שם העיר ברוסית העיר הגיבורה סטלינגרד. לפני שבעים שנה שם נעצרו הנאצים על ידי הצבא האדום בקרב שארך כ- 200 יום, עם מיליון וחצי עד שני מיליון הרוגים בשני הצדדים ותחילת הנסיגה הגרמנית מערבה.
במעמקי העיר, קרוב לנהר, ניצב פסל ענק של אישה המניפה חרב, ממאייב קורגן שמו – תל הקבורה בקורגן בשפה הטטרית או בשמו הרוסי – המולדת קוראת. הפסל נבנה במהלך שנות החמישים כאות לניצחון הצבא האדום על הגרמנים, גובהו 85 מטר והוא פסל הדמות הנשית הגבוה ביותר בעולם, גבוה מפסל החירות בניו יורק. 
"המולדת קוראת", פסל ענק בוולגוגרד לציון ניצחון הצבא האדום על הגרמנים
לאחר מכן טיילנו בטיילת, ועברנו במוזיאון לזכר המלחמה. על קיר המוזיאון מתנוססת כתובת: "לפי קריאת המולדת, לפי קריאת המפלגה, באו לכאן אנשים סובייטים, כדי להגן על החופש והכבוד, על חופש העם. כאן על האדמה הזאת, הם שינו את מהלך הגורל, וגרמו לו ללכת מהחושך לאור, מעבדות לחירות, ממוות לחיים".
במהלך הלילה דיאן הרגישה ברע, דבר שהצריך חיפוש דחוף של בית חולים. שתי בחורות מקומיות עזרו לנו לתפוס מונית זולה לבית החולים הקרוב ועדכנו אותנו בכל הפרוצדורות שנידרש להן במקרה שיחליטו לאשפז את דיאן. הגענו לבית חולים מנומנם, עם תורנים ישנים, קומת קבלה מפורקת לחלוטין, אבל יחס אכפתי ואדיב של הרופאים. הוחלט לאשפז את דיאן ליומיים לבדיקות ולהשגחה מלאה. החוויה התחלקה לשניים: מצד אחד, שוק ממראה בית החולים בלילה: חשכה, קירות מתפוררים, מעבר ממחלקה למחלקה בחושך מוחלט וללא פנסים, בקיצור – שלא נדע מצרות. מצד שני, יחס נהדר של הרופאים, שהתעקשו להשגיח על דיאן ולא לשחרר אותה עד שלא וידאו שהכל בסדר. 
דיאן מתאוששת בבית החולים בוולגוגרד
יש פער מאוד גדול בין ההון האנושי שנשאר ברוסיה אחרי התפרקות ברית המועצות לבין השיברון והעוני שהתפתחו עם השנים בכל רוסיה, להבדיל מהערים המרכזיות כגון מוסקבה וסנט פטרסבורג. ישראלי לא יכול לתפוס את ההזנחה שבולטת לעין בכל מקום ברוסיה, פרט לבירה שעמוסה בכסף. אי אפשר שלא לתהות האם כל הכסף שמסתובב אחרי התפרקות ברית המועצות היה יכול לפתור הרבה מהסבל שרואים לאורך הדרך. שחיתות, פשיעה, עוני והזנחה. גם זוהי רוסיה, לא רק הכיכר האדומה. ונחזור לגבולות:
הגבול הראשון עם רוסיה – ארבע שעות בחום, פקידי מכס משועממים, חיילים שבודקים את הרכב בכל פינה, מחפשים כל דבר שאפשר להבריח.
הגבול השני – הגבול הלילי שעברנו לקזחסטן הפתיע לטובה ביחסו לתיירים בכלל ולרכבי המונגול ראלי בפרט. עברנו מהר, עם יחס חם ומועדף לעומת שאר הלקוחות בגבול שעוכבו במכס, עברו בדיקות מקיפות הרבה יותר מאיתנו ובאמת נראו מאוד חשודים, גם בעינינו.
הגבול האחרון, בינתיים, שחצינו היה הגבול האוזבקי – חוויה אתנית מדהימה. סופת חול, טורים ענקיים של מכוניות, משאיות, ובעיקר אנשים רבים מאוד עם שקי יוטה מפוצצים בכל טוב – אופניים, טלוויזיות, כפכפים וכל שאר הטובין שאפשר למצוא אצלנו בשוק הכרמל. מנעד אנושי אדיר, שאפשר לראות בסרטים המדהימים על אסיה התיכונה: משפחות שלמות, עובדים זרים, חבר'ה שנראים כמו איראנים,פקיסטנים, אפגנים. חוויה מיוחדת. בנוסף לצפיפות ולמראות, הצלחנו להגיע לגבול יחד עם סופת חול קשה שהקשתה על הנשימה והראות והביאה איתה גם חום קשה. חלק מאתנו היו עם החולצות הרשמיות של המונגול ראלי עם הכיתוב בעברית. שמנו לב שחלק מהחבר'ה המפוקפקים התחילו לדבר על ישראל ועל עזה ולהצביע עלינו. גם במדבר הרותח של אוזבקיסטן אנחנו מוכרים. הרגשנו שאנחנו ממש לא צריכים להיות שם – עם משקפי השמש הזוהרות, החולצות בעברית והרכב המשופצר שלנו. 
שוק בטשקנט
המדבר:
בשעה טובה חצינו את הגבול, ופה פגשנו דבר שלא ראינו עד עכשיו. כביש ישר, 300 ק"מ של חול, שום דבר מסביב חוץ מעמודי חשמל עד לאופק וגמלים פזורים מסביב.
המדבר הארצישראלי מתגמד לעומת הממדים הענקיים של אוזבקיסטן והמדבר שלה, מה גם שאפשר לראות באופן מובהק שהערים הגדולות קמות רק ליד מקורות מים ונהרות גדולים. כל השאר – חול וכולרה, 40 מעלות וכבישים מחורבנים. הנהיגה קשה מאוד, אבק בעיניים ועייפות מצטברת אחרי יומיים של נהיגה ממושכת ושינה טרופה לצד הכביש. 
מדבר באוזבקיסטן. רק חול וחול
אחרי שני ימים ושני לילות הגענו לבוכרה ולסמרקנד. היות שהמסע שלנו לא מורכב מהרבה עצירות בערים, לא תקבלו מאיתנו לרוב תמונות עירוניות, אבל אי אפשר להתעלם משתי הערים ההיסטוריות והנהדרות האלה. בוכרה בת יותר מ-2,500 שנה שימשה כבירת המדינה עד לכיבוש הסובייטי, וסמרקנד על מסגדיה ושוקיה. לא הספקנו לטייל בערים האלו יותר מדי, אבל הצלחנו להרים את המסוק שלנו, והנה התוצאה. תיהנו:
בכל עיר בדרך פגשנו כמה קבוצות מהראלי, בעיקר שוודים ודרום אפריקאים, והחלפנו חוויות. חלק מהקבוצות עם תאריך יעד של 18 באוגוסט (תלוש מהמציאות), חלקן עם בולמי זעזועים שבורים, נוזלים ולחלוטין לא כשירים להמשך הדרך. נוכחנו לדעת שהקנגו הצרפתית שלנו מחזיקה לא רע בכלל, גם אחרי נהיגה מהירה מדי שלי על הכבישים השבורים שבאוזבקיסטן. .jpg)
הפוגה במדבר
אחרי שהגענו לטשקנט, בירת אוזבקיסטן, העברנו את הרכב בכמה נקודות בדיקה לטובת אבחון תקלות, שכן בולמי הזעזועים התחילו לעשות רעשים והרכב נכבה בגלל הדלק עם האוקטן הנמוך (91, שבפועל הוא 80 עם כמה תוספים), ונוכחנו לדעת שהרכב בסדר. חורק, אבל בסדר. דלק באוזבקיסטן:
באוזבקיסטן יש הרבה דלק, אך כולו מיוצא צפונה – לקזחסטן ולרוסיה. יש כאן גם מצבורים גדולים של גז טבעי, ולכן רוב המכוניות עובדות על גז – מתאן ופרופן. כך מצאנו את עצמנו בנוקוס, בוכרה וסמרקנד מסתובבים שעה כל בוקר, עד שמישהו הסכים למכור לנו קצת דלק באופן פיראטי. ככה זה עובד פה: נוסעים באזורים המפוקפקים של העיר, מחפשים בקבוקים על הכביש, שלידם יושבים אנשים, ניגשים ומתחילים להתמקח על המחיר ובסופו של דבר קונים דלק במחיר מופקע של כ-3,500 סום אוזבקי (כ-1.2 דולר, עדיין פחות מאשר בארץ). בבוכרה, אחרי חצי שעה של חיפושים, יצאנו לדרך וקיווינו למצוא משהו תוך כדי נסיעה, אחרת היינו נתקעים באמצע המדבר. בשכונה מחוץ לעיר מצאנו הרבה רוכלים שמחפשים להרוויח קצת דולרים ולהוציא את התיירים פראיירים (מחיר הדלק בטשקנט, היכן שאין מחסור – 2,200 סום אוזבקי). מצד שני, מוכרים פה אבטיחים נהדרים. באזורים הכפריים לאורך קילומטרים אפשר לראות מוכרי אבטיחים – כבישים שלמים מלאים בירוק ולבן, וקצת צהוב של מלונים. 
משלימים שעות שינה ברכב. לפחות הנהג ער (ודואג להנציח את הרגע…)
אפשר להקדיש פרק, אם לא ספר שלם על אוזבקיסטן ועל היותה דיקטטורה מודרנית, בדומה לשאר המדינות בעולם שיש בהן משפחת נשיאות שלטת, פולחן אישיות, חברות מולאמות וניהול הון אנושי שדומה יותר לשלטון סטליניסטי מאשר לחברה קפיטליסטית מודרנית. בכל מקום שהולכים או נוסעים, בחציית מחוזות ובכבישים ראשיים, נדרשים לבצע רגיסטרציה – רישום אוכלוסין ומהגרים. משיחה עם מקומיים נראה שלמדינה יש הרבה משאבים, הן אנושיים והן משאבי טבע, אבל היא בוחרת לייצא ולמכור כל תוצרת שמניבה כסף ולהכניס את כל התנובות ישירות לקופה הנשיאותית.
אין תחושה טובה באוזבקיסטן. מחנק. כולנו רוצים לצאת, נמאס מהביקורות התכופות. אבל האוכל נהדר. זהו המטבח הכי מגוון באסיה התיכונה – פלוב, לגמן, בשברמק ושאר ירקות. וכבש. כזה עם ריח אמיתי של כבש – לא כמו בארץ. 
לא קל לחצות את אוזבקיסטן בנהיגה, אבל האוכל הנהדר משכיח את הקשיים
מכאן יוצאים לקירגיזסטן. נוסעים לכיוון עמק פרגאנה, אשר מתחלק בין אוזבקיסטן, קזחסטן וקירגיזסטן, ופונים צפונה לכיוון חציית הגבול באוצ׳קנגר. נקווה שנספיק להגיע לפני שהגבול נסגר בשבע בערב, כי מצב הכבישים שוב לא מאפשר נסיעה של יותר מ-60 קמ"ש. בהמשך – נמשיך לכיוון בישקק, קרקול שליד אגם איסיקול ומשם לקזחסטן.
מתחילים להגיע לאזורי הספר האמיתיים – טבע פראי. מצפים לזה בהתרגשות!
הצוות הישראלי הראשון למונגול ראלי יוצא בשיתוף עם מסע אחר אונליין המסע בחסות מסעות – טיולי איכות גאוגרפיים
ציוד טיולים – מצוק, כפר סבא מערכת איתור – מגנוס לווייני רחפן – LOOLTV |
כתבות מהמסע:  | | המשימה: לעבור 18 אלף ק"מ – מלונדון עד מונגוליה – אך ורק בדרכים צדדיות. האמצעי: מכונית מקרטעת בנפח מנוע שלא עולה על אלף סמ"ק. המשתתפים: לראשונה מצטרף למונגול ראלי צוות ישראלי בחסות מסע אחר אונליין |
 | ארבעה צעירים ישראלים, מכונית מצ'וקמקת עם נפח מנוע אלף סמ"ק, 18,000 קילומטרים מלונדון למונגוליה, בלי לנסוע על אף כביש ראשי. זאת התוכנית. למה? כמה? מתי? כל התשובות בפרק הראשון על המונגול ראלי – צוות מסע אחר. והפעם – מתכוננים למסע |
 | אחרי שההחלטה לצאת למסע התקבלה, הצוות הישראלי הראשון במונגול ראלי ממשיך להתכונן במרץ. מכונית כבר נמצאה, גם הלוגו מוכן, נשאר רק העניין הפעוט של בחירת מסלול מלונדון למונגוליה |
|
 | | הכנת המכונית בצרפת, הנסיעה לנורמנדי, חציית התעלה וההגעה ללונדון – רגע ההזנקה למונגול ראלי מתקרב, לא לפני שכולם חוגגים במסיבה רבת משתתפים ורבת לאומים. ההתרגשות מגיעה לשיאה, המסע מתחיל |
 | | שלושת הימים הראשונים של המונגול ראלי עוברים דרך גרמניה, צ'כיה וסלובקיה ומלמדים כמה דברים חשובים. למשל, שמותר לסמוך על טוב לבם של זרים, שכדאי להתחיל לחפש מקום לינה מוקדם ושגשר רכבות הוא לא בהכרח אתר אידיאלי לקמפינג | | |
|
