העיט – ידידו הטוב של הצייד המונגולי

אראלביי נכנס ליורטה בצעדו הכבד כשהצללים התחילו להתארך מתחת לקודקודי השלג של הרי אלטאי (Altai) שבמערב מונגוליה. הוא הסיר את גלימת הקטיפה השחורה, שאִמרתה מרוקמת בצבעים עזים, משל עטה אותה לחג גדול בכפר, זה שכולו מעט בקתות בוץ נחבאות בשיחי העמק והרבה יורטות לבנות. סלסולי עשן מארובותיהן – הסימן לצינת הסתיו, שהתנפל בחטף על האלטאי.

האיש גבה הקומה הניח גם את מצנפת הפרווה והשתופף אצל תנור הברזל. אשתו הצטרפה אליו בחיוך רחב כאשר הציגהּ כמי שהיא שותפתו לא רק לחיים, אלא גם להשכלה. לשניהם יחד, אמר, יש שש שנות לימוד, ארבעה ילדים וחמישה נכדים. היא כרעה לידו והגישה לו את המשקה החם והעכור, חלב צאן מתוק מעורב בעלי תה ומלח. אחר כך היא טרחה הרבה בהגשת רקיקי גבינה קשים וקאיימק — קרומי השומן הנאספים מן החלב — ובצקיות אווריריות ולוהטות; והזינה את התנור בזבל, בגללי פרה ובכמה זרדים. חום נעים התפשט בחלל הצבעוני של היורטה. גם הריח האופייני לחומרי הבערה הנשרפים דבק בכל ונמסך בניחוח העדין שעלה מהקומס, חלב הסוסות התוסס והמשכר.

כשנכנסה הנכדה ליורטה והתנפלה בצהלה אל זרועות סבתה, יצא אראלביי וחזר עם אלפס עץ מעוטר. הוא הטיל לתוכו כמה נתחי בשר נא ויצק עליהם מרק סמיך, משאריות האתמול. שוב יצא וחזר, ועל זרועו המוגנת בשרוול עור עבה ומרופד, עמד העיט שלו. ראשו היה מכוסה בכובע שהסתיר את עיניו, על גבו היטלטלה בגנדרנות קווצת נוצות פלומה מעוטרות, ספק קמע לשלומו ולבריאותו של העיט הזהוב (Aquila chrysaetos) ספק קישוט של אהבה, מתנת בעליו. טפריו הענקיים התעקלו סביב שרוול ההגנה של אראלביי בלפיתה עזה, תוך שהוא מאזן את עצמו כדי שלא יאבד את שיווי משקלו.

כשאראלביי הסיר את כיסוי הראש של העיט שלו, נדם רחש השיחה מפינת המשפחה המורחבת של הצייד. האיש והעיט הביטו זה בזה, עיניהם קרובות כדי מגע, אף האדם במקורו הכבד של העיט. נראה היה – בהשתהות הקלה, בתנועת שני הציידים האלה – ששניהם אחוזים ברקמה מופלאה ועדינה – אהבה אנושית טוויה במסירות ובמחויבות של הדורס – שכבר חרגה מזמן מהמעטפת הראשונית של צייד שלכד גוזל ואילפו להיות מכונת ציד מיומנת, דייקנית ויעילה.
העיט קד בחדות ונע באי שקט מרגל לרגל, מעקל את טפריו ופותחם, ובעליו, שפניו עזי המבע חרושים בסימני הגיל, ליטף את נוצות גבו של העיט ברכות בידו הפנויה ומיד הגיש את האלפס המעוטר אל מול עיניו של הדורס, הנראות זועמות תמיד. נתחי הבשר נעלמו במהירות במקורו המאונקל של העוף, ומשנרגע מחוסר השקט שאחז בו קודם לכן, כשראה את הזרים בנחלתו, טלטל את ראשו מימין לשמאל ובחזרה ובחן היטב את הנעשה ביורטה "שלו".

לפני ההתארגנות לשינה הוציא אראלביי את העיט מהיורטה, הניחו במכלאה מוגנת מפני טורפים הולכי על ארבע וחזר אל האוהל החם. העיט כבר עייף כי הוא מזדקן, אמר הצייד הקאזאקי. בעוד שנה־שנתיים הוא כבר לא יצוד, ורק יקבל אוכל טוב עד אחרית ימיו. מגיע לו הכבוד הזה. הערב כבר הפך ללילה. הקור בחוץ החל לנשוך. הירח אמנם שוטט בשמים צחים וחפים מענן, אבל המים החלו לעטות קרומי קרח וגבשושיות העשב על האדמה התקשחו וחרקו מתחת לרגלי הגמל והסוסים של אראלביי.

בלי חמלה
כשהפציע השחר על העמק, האירה השמש את חולותיו המדבריים ואת פסגות האלטאי, שהושלגו בלילה שחלף. קולות של השכמה בקעו מן היורטות ומבקתות הבוץ, נהימות היאקים ושעטות רגלי הסוסים התערבבו בפעיות הצאן, בצעקות רועיהם הילדים ובצווחות העורבים שהגיעו אל הזבל.

גמל כפול דבשת נע עמוס לעייפה בזרדים בקצה חבל מתוח, שבקצהו האחר פסעו סוס ופרש, חוצים כולם יחד נחל צלול למרגלות האלטאי המושלג. התנועה האיטית של מונגוליה תורגמה כאן לעמלנות שקטה של נשים אופות וילדות מקוששות זרדים, לכלבים רעי מראה שחרצו בעצלות את לשונם מול הזרים, לחליבה השקטה של הסוסות מדי שעתיים ולצללים המשנים את מקומם.

שיחים קוצניים נימרו את מישור החולות שהשתרע מהחורשות ומסבך הגדות העוטפים את הכפר ועד להרי הגרניט האדמדמים. בלב המישור עמד בלבל(בלבלים הם סוג של מצבות קדומות המקודשות במונגוליה כאתרי פולחן מטילי אימה) והשקיף טור מצבות אבן מחודדות — מנהירים — שנמתח משום מקום אל שום מקום. איכפנו את הסוסים הקטנים וחרוצי הצעד ורכבנו אל ההרים עם אראלביי, העיט על זרועו, ועם בניו. עונת הציד נפתחה והאות היה סופת השלג שפרצה שבוע קודם לכן, הקפיאה את הנהרות, הקרישה את הגלים בחופי האגמים וצבעה את כל מערב מונגוליה בחגיגת לובן מנוקדת בגמלים המומים.
הסתיו הקר הביא את חיות הבר אל מתחת לפרווה עבה סביב רקמות השומן העבות שצברו כל הקיץ, לקראת החורף. את עוטות הפרווה האלה – מרמיטות, שועלים, זאבים צעירים, ארנבות, עופרי יעלים וכיו"ב ברואים – את כולם יוצאים הציידים הקאזאקים לרדוף. אין חמלה בלבם בתוך הארץ שאינה חומלת על בניה. הקור והרעב שעוד מעט יעטפו את הכל מאיצים בציידים למהר, ממש כמו הרועים המזרזים את איסוף החציר והטמנתו במחבואי החורף וכמו הנשים העמלות על הכנת מאגרי גבינות, בשר יבש וקמח. כשהקור יגיע, הוא יצלול אל מתחת לארבעים מעלות מתחת לאפס, והרוח הנוראה תחבוט ביריעות היורטות, ובחבטות כשל קטר דוהר תאיים לקרוע את הארובות ממסגרותיהן ולהמית כל מי שיימצא בחוץ.

נציגים של חבר השופטים בפסטיבל הציידים באולגי. השופטים קובעים איזה עיט נשמע טוב יותר לקריאת בעליו, מי עט מהר יותר, מי מרחף נאה יותר אל זרע אדוניו | צילום : ספי בן יוסף

במחוז אולגי (Olgiy) שבמערב מונגוליה חיים כ־160 ציידים ולהם כ־160 עיטים זהובים שמסייעים להם במלאכתם. עוד כמה בודדים צדים חיות קטנות יותר וציפורים באמצעות הבז הנודד המדברי הגדול. צעיר הציידים בן 13, הזקן שבהם עבר את שבעים שנותיו.

הציידים חומסים את העיטים מקיניהם בהיותם גוזלים, וכך מפתח העיט תלות בשובהו. הצייד – איש טבע הבקי באורחות העופות וטבעם – מלמד את העיט הצעיר לצוד כאילו הוא הוריו המכונפים. לאט ובסבלנות הוא מרחיק את קו האתגר של העיט שלו ומפתח, בתבונה של מדען, את תכונותיו של הדורס ואת האינסטינקטים שלו, כלומר לרחף בדממה בגובה רב, לאתר ציד, לעוט עליו בהפתעה ולמחוץ אותו למוות בטפריו העצומים. זה גם הזמן שבו הצייד, הצופה מגבעה גבוהה או מדרון הר במעללי בן טיפוחיו, דוהר אליו ומחלץ את החיה שניצודה מטפריו וממקורו הקורע כל.

שועל בר מזל
רכבנו עם אראלביי אל גבעות הגרניט האדומות ועלינו ברכיבה אל הרכס, בשביל צר ונטוי על פי התהום. על אף נסיוני המוקדם באוכף, נעתקה הנשימה מפי. הסוס העפיל במהירות ובדממה בשביל; נדמה היה לי שאפילו קצב נשימותיו לא שונה, כאילו מסעות ציד כאלה הם עניין יומיומי עבורו. מאוחר יותר, בשבתנו באוהל, אישר אראלביי את הדבר.

רכונים על מרק בשר מעורב בשומן ובחלב ניסינו לברר אצל הצייד איך חי מיעוט אתני כמו הקאזאקים במדינת הנוודים מונגוליה. הוא לא עפעף כלל כשבמקום תשובה ישירה, תיאר את מסע הציד שלנו, שהסתיים לפני זמן קצר. בדבריו חזר אראלביי אל ההרים והסיט אותנו מהשאלה המתריסה.

בשעות אחרי הצהריים המאוחרות – עת הגענו לטפס עם סוסינו אל הרכס – עצר אותנו הקאזאק. התייצבנו בשקט מאחוריו, והוא, עם העיט מכוסה העיניים על זרועו, התיישב על קצה סלע מול התהום. לאט וחרישי דיבר אל העיט שלו, הסיר בתנועה רכה את כיסוי העיניים וכך סרקו ארבע עיניים של שני ציידים את מישור החולות הרחוק מתחתינו.

השניים ישבו, זה על סלע וזה על זרוע, ללא תנועה. משחלפו דקות ארוכות, ואנחנו קפואים מאחורי הציידים, צללינו התארכו ואיברינו התקשו מן הקור, נדרכו אראלביי והעיט. הקאזאק הניע את זרועו, העיט פרש את כנפיו העצומות והחל לדאות במעגלים. בניו של אראלביי הגיחו בצרחות רמות מעבר לנקיק והודיעו בקולי קולות את מה שאביהם והעיט כבר ידעו: שהם ראו שועל.

הצייד קם במהירות של נחש מכיש ומבלי לומר מלה עלה על סוסו והחל לדהור בשביל המסוכן מטה, אל המישור. בתאורה המתמעטת של הערב זינקנו גם אנחנו ושעטנו אחרי אראלביי. העיט חלף מעל ראשינו כמו ברק חום וצלל בכנפיים סגורות למחצה אל שולי הנקיק. השועל הצליח להימלט, והעיט עלה גבוה אל ההר בחבטות כנפיים עזות, עמד בדממה על סלע ושב לסקור את השטח. אראלביי, נבוך מכשלון העיט, התנצל ואני דווקא שמחתי על מזלו הטוב של השועל.
הפרש הוציא נתח בשר קטן מתרמילו, הושיטו לפנים וצווח משהו. לא חלפו שניות והעיט, מאולף מקטנותו לעשות כן, צלל שוב מן הרקיע והתיישב בנפנוף כנפיים נמרץ על שרוול המגן העבה שעל זרוע אדוניו. בתמורה על מאמציו קיבל את פיסת הבשר, הצייד כיסה שוב את ראשו ועיניו והפסיע את סוסו חזרה למאהל הכפר. אנחנו נטשנו את הצייד ודהרנו כאחוזי תזזית על מישור החולות, מתחרים כילדים קטנים, סוסו של מי יגמא את המרחק מהר יותר.

מאוחר יותר שמע אראלביי שאנחנו מתכוונים לעלות אל אגמי חוטוט (Hottot) מעל טולבו נור (Tolbo Nuur) בדרכנו למפגש הציידים באולגי. בשקט המחויך והנבון שלו הוא אמר שמחכה לנו גיהנום של קור וסופות קרח בדרך.

סופו של זאב
איש הטבע צדק. האגמים היו קפואים והרוחות טאטאו לפניהן ערמות שלג, תלמים צחורים נחרצו בסלעי הגרניט החומים של הרי אלטאי ומיד נעלמו מתחת ללובן. מול עינינו המשתאות קפאו הנהרות, עדרי סוסים נמלטו מהסערה, ובוקר אחד, כשהפציעה שמש לכמה דקות, נראו הברבורים כלואים בקרח והעגורים שניסו למלט את עצמם למקומות אחרים. היורטות הלבנות התמזגו עם סביבתן ונעלמו מן העין.

היה ברור שמפגש הציידים המסורתי באולגי, לקראת הפתיחה ה"רשמית" של עונת הציד, יהיה מלא וסואן. וכך אכן היה. בשני ימי המפגש – שהפך בשניםהאחרונות לפסטיבל, שהמשתתפים בו הם הציידים, העיטים, שלושה גורי זאבים ושועל שדינם נחרץ, שלושה שוטרים, ארבעה שופטים וכמה מאות בני אולגי – הציגו הציידים את עיטיהם לראווה, משל האמירה "שלי גדול יותר, חזק יותר, מהיר יותר וננעץ בקרבנו בחמה שפוכה" היא קו היעד של עשרות הציידים.
הפרשים נהרו אל אולגי מכל העברים; שועטים בחורשות עצי הליבנה ששלכת בערה בהם, דוהרים לאורך הנהר המתעקל כנחש שקשקשיו בוהקים בין צוקי הגרניט וטסים בגנדרנות עם עיטיהם על פני המישור, מעלים אבק מפרסות הסוסים שמשנה את עין גלימותיהם השחורות. מצנפות הפרווה שלהם עשויות משיער רגליהם של 24 שועלים מתים, מוטלות על ראשיהם באלכסון יהיר, מתנאים באבנטי כסף וחגורות מרוקמות, במגפי עור ובכלי נשק צבעוניים.

משנקבצו כולם, מצאו הציידים זמן להרגיע את עיטיהם מן הטלטלה, חלקם עסקו בהשחזת מקוריהם של העופות וטפריהם, חלקם היטיבו את קישוטיהם ואחרים סתם פשטו את איבריהם ונמנמו בשמש הסתיו המונגולי היפה.

בתחרויות הפסטיבל קבע הטריבונל העיט של מי נשמע יותר טוב לקריאת בעליו, מי עט מהר יותר, מי תוקף מדויק יותר את פוחלצי השועלים שנגררו מאחורי סוסי הציידים, מי מרחף נאה יותר אל זרוע אדוניו. גם ויכוחים היו עם חבר השופטים, וגם תגרות ידיים פרצו בעקבות העלבון.

בפאה מרוחקת יותר של ערבת אולגי המוקפת הרים, התחרו פרשים ב"בוזקאשי": עור של כבש מוטל על האדמה, פרש אחד דוהר ותוך כדי כך מרים את העור ומיד עט עליו פרש אחר, שמנסה לחטוף מידיו את השלל. מכאן ואילך, במשך דקות ארוכות, עסוקים היריבים בקטטה שבמהלכה מותר רק למשוך, בכל דרך ובכל מעשה עורמה, שתקבע מי יזכה בעור הכבש: זה שאסף אותו בדהירה או זה שבא לחטוף.

מקץ יומיים של חגיגה וצחוק, מוזיקה וסחבות צבעוניות בשוק שבשוליים, ופגישות רֵעים שלא התראו זה שנה, נקבעו עשרת העיטים המנצחים, שהפרס שלהם היה זאב צעיר של ממש. חי ולא פוחלץ. בסיפא הקשה הזו התקשיתי לעמוד ופרשתי. מראש הכרזתי שאני אוהב מאוד עיטים, וגם את אראלביי הצייד, שהוא איש מופלא, אבל אני גם אוהב שועלים וזאבים. את בכיו של זאב צעיר, שעשרה עיטים משסעים אותו להרגו, לא רציתי לשמוע.