עדר הסוסים טופף לאטו ביני לבין האגם. סוסים שחורים, לבנים, מנוקדים, מוכתמים ומה לא. כפי שלאסקימואים יש מילים רבות לתיאור שלג, כך השפה המונגולית עשירה במילים שנועדו לתאר את צבעו המדויק של כל סוס. הסוס הוא גאוותה של מונגוליה, וכולם לומדים לרכוב מיד כשהם לומדים ללכת. הסוס מספק למונגולי כמעט את כל מחסורו: חלב לשתייה, בשר למאכל, גידים לקשירה. ויותר מזה, סוס הוא כסף מזומן, מעין בנק נייד. בכל פעם שאני נזכר במונגוליה, אני רואה לנגד עיני טיול סוסים – שיירה ארוכה של רוכבים, ואני בהם, מהדסים לאטנו בין האגמים.
הכל שאלה של טעם פתחו של הגר פונה תמיד דרומה, לכיוון השמש. חלקו האחורי של האוהל, החוימור (khoimor), הוא מקומם של הזקנים ושל החפצים היקרים ביותר, ועל הקיר האחורי נמצא המקדשון המשפחתי, הכולל תמונות של בודהה, של הדלאי לאמה ותצלומים משפחתיים. בסמוך לחוימור, לכיוון מערב, נמצא מקום הכבוד המוקדש לאורחים. החיים בגר מתנהלים סביב המדורה הקטנה שבוערת במרכזו, מתחת לפתח הגג. על האש תלוי תדיר קומקום ובו מים רותחים, וסביבה יושבים בני הבית ואורחיהם על עורות ומעליהם שטיחי לבד, כדי לבודד את הגוף מהקרקע הקרה. סמוך לקירות הגר מונחים ארגזים המשמשים הן כארונות להכיל את חפצי המשפחה והן כדרגשים לשנת הלילה.
בכל גר מונגולי, כמו בכל יורטה קירגיזית או קזחית, יש מחבצת חמאה, שאותה מוהלים בתה הדלוח. אורח הנכנס לגר בשעת ערב מתמכר לחום הנעים המתפשט בחלל הצבעוני. הריח האופייני לחומרי הבעירה נמסך בניחוח העדין שעולה מהקומיס, חלב סוסות תוסס. מיד לאחר שמושיבים את האורח על כריות, מגישים לו סוטיי צאי (süütei tsai), משקה חם ועכור – חלב צאן מעורב בעלי תה ובמלח. במרבית התיירים טעמו של המשקה מעורר קבס, אך מי שהורגל בכך ימצא אותו טעים. כך גם הקומיס, חלב הסוסות המוחמץ. מנגד, כאשר כיבדתי את מארחי המונגולים בקקאו מעשי ידי להתפאר, הם העוו את פניהם בסלידה. בערבות הקרות של מונגוליה, טעם הוא צרות של עשירים. המשקאות הללו הם עתירי אנרגיה ומסייעים לשרידותם של יושבי הגר ואורחיהם. אחרי שהאורח לגם מהתה, מגישה אם המשפחה רקיקי גבינה קשים, קיימאק, ובצקיות אווריריות ולוהטות. אגמים כחולים, הרים מושלגים, מדבריות חשופים מונגוליה גובלת ברוסיה ובסין ואין לה מוצא לים. עד המאה הקודמת גודלה היה כפול ממידותיה הנוכחיות, והיא כללה חלקים גדולים מסיביר וממונגוליה הפנימית (Inner Mongolia), הנמצאת כיום בשליטה סינית. זוהי אחת המדינות הגבוהות בעולם, והיא מציעה למטיילים המרחיקים מערבה נופים עוצרי נשימה. ההרים הגבוהים ביותר הם הרי אלטאי נורו (Mongol Altai Nuruu) המושלגים תמיד, ועל ראשו של הגבוה בהם, טאבאנבוגד אול (Tavanbogd Uul) ניצב קרחון מרהיב המיתמר למרחוק. בין פסגות ההרים משתרעים מדבריות חשופים, שבהם כמעט לעולם לא יורד גשם, הזרועים באגמים. פארק הקרחונים הסמוך למשולש הגבולות מונגוליה, רוסיה וסין, מציע נופים מהמרהיבים שראיתי בימי חיי. בשליש הדרומי של מונגוליה משתרע מדבר גובי (Gobi), אך למרות שהוא נראה חשוף ושומם, גדל בו די עשב כדי לספק מזון לעדרי הכבשים, העזים והגמלים הפזורים בו פה ושם. למרות ששמו מעורר ריגוש, אין בגובי הרבה אטרקציות, למעט מאובני ענק של דינוזאורים שחיו כאן בעבר הרחוק.
יחד עם זאת, מרבית הטיולים למונגוליה, אלו שאינם מרחיקים אל הרי אלטאי הנמצאים במרחק של ארבע שעות טיסה מערבה מעיר הבירה, אינם בהכרח טיולים של נופים מרהיבים, וגם לא של מונומנטים היסטוריים רבי רושם. זהו בעיקר טיול של אווירה ושל אנשים. של סוסים ושל סיפורים. טיול ב"ארץ השמים הכחולים", כפי שמכנים אותה תושביה, ארץ הנוודים האחרונה כמעט עלי אדמות. אמיצים כזאבים, מהירים כאיילות המיתוס המקומי מספר כי זאב אפור הזדווג עם איילת השחר כחולת העין, ומהזיווג הזה נולד המונגולי הראשון: אמיץ כזאב ומהיר כאיילה. כעבור עשרה דורות התעברה נסיכה מונגולית מקרן שמש, שחדרה דרך פתח הגר שלה, ומההיריון הקוסמי הזה נולדו שלושה בנים, שהצעיר שבהם איחד את השבטים המונגולים. שמונה דורות אחר כך נולד יסוגי (או יסוקאי), שהפך לראש שבט שנלחם בטטארים העוינים, בני בריתם של הסינים שרעו את עדריהם דרומית-מזרחית למונגוליה של היום. בסיומו של קרב גבורה הצליח יסוגי להרוג את טמוג'ין, מנהיגם של הטטרים. כששב הביתה, עייף ועמוס שלל, גילה שאשתו האהובה יוּלוּן אֶקֶה (אם ענן) ילדה לו בן. שמו של אדם נועד, בין היתר, להזכיר אירוע חשוב שאירע סמוך ללידתו, ולכן יסוגי קרא לבנו על שם אויבו המנוצח. המסורת מספרת כי בצאתו לאוויר העולם אחז העולל גוש דם קרוש בידו הקטנה. רופא האליל התבונן בתינוק ובגוש הדם, שדמה לאבן אודם, והתנבא כי התינוק יהיה לאיש מלחמה אדיר.
בין 1190, השנה בה החל טמוג'ין (לימים ג'ינגיס ח'אן) לאחד את שבטי מונגוליה, ל-1258, השנה בה הסתער נכדו הוּלאגוּ על בגדאד, שטפו המונגולים את צפון סין, קוריאה, טיבט, אסיה התיכונה, המדינה הח'וארזמית בפרס, הקווקז, אנטוליה התורכית ונסיכויות רוסיה, ואף פשטו לצפון הודו. בין השנים 1241-1237 ערכו המונגולים מסעות מלחמה נרחבים בפולין, בהונגריה, במזרח פרוסיה ובבוהמיה, ושלחו סיורים לווינה ולוונציה. הופעתם של המונגולים הייתה פתאומית והרסנית, ובזו אחר זו התמוטטו בפניהם ממלכות עתיקות. בתחילת נדודיהם לא שמעו עליהם באירופה. בשנת 1221, ערב מסע הצלב השלישי, פרצה שמועה באירופה, כי ממלכות המוסלמים במזרח נופלות בפני צבאו של המלך דוד, נכדו של פרסטר ג'והן, מושל הממלכה הנוצרית המיתית שבמזרח. עבר זמן עד שלמדו האירופאים על בשרם מיהו אותו מושיע כביכול; מי שקיוו שיהיה הורס האסלאם וגואל הנצרות. מהר מאוד התפכחו האירופאים מן האשליה והבינו שהאיש, שהציג את עצמו כשבט הזעם של האלוהים כנגד פשעי האנושות, הותיר בדרכו נהרות של דם, אגמי דמעות ותלים הרוסים ומעלי עשן של מה שהיה קודם לבואו ערים פורחות ונאות מדבר משגשגות. אלא שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. בעיני האירופים מסמל השם ג'ינגיס ח'אן אכזריות ואלימות, בעיני המונגולים, צ'ינגיס, כפי שהוא נקרא כאן, מייצג כוח, אחדות, חוק וסדר. בעת מותו, בשנת 1227, השתרעה האימפריה המונגולית מבייג'ין ועד הים הכספי. נכדו של צ'ינגיס, קובלאי ח'אן, השכיל להפוך את העוצמה למרכז של מדע ורוח וכונן משטר מתקדם בסין, שנקראה אז "קתאי." בחצרו של הח'אן הגדול כיהן כפקיד רם דרגה סוחר מוונציה, שרק לאחר ששב הביתה לאחר שנות דור בשירותו של הח'אן, כתב ספר והתפרסם כמרקו פולו מגלה הארצות. כיום קשה לחבר את ההיסטוריה הסוערת הזאת למציאות המונגולית המנומנמת. הזקנות המניעות את גלגלי התפילה והרועים החייכנים אינם מסגירים את העבר של המונגולים ככובשי ארצות.
קשרים עמוקים ועתיקים עם טיבט המונגולים קיבלו על עצמם באופן מוחלט את הבודהיזם בגרסתו הטיבטית, והקשרים בין מונגוליה לטיבט עמוקים ועתיקים. הבודהיזם הטיבטי עוצב לצורתו הנוכחית כתוצאה מהמפגש עם המונגולים, וכל מונגולי אדוק שואף להגיע פעם אחת בחייו לעיר הקדושה להאסה (Lhasa) שבטיבט. בזמן ההשתלטות הקומוניסטית ב-1921 היו במונגוליה עשרות אלפי נזירים בודהיסטים הנקראים לאמאס (lamas), שחיו במאות מנזרים. בשנות השלושים אלפים מהם נעצרו, נשלחו למחנות עבודה בסיביר ועקבותיהם אבדו. המנזרים נבזזו ונסגרו, ומנהגים וטקסים דתיים נאסרו. ה"טיהורים" הסטליניסטים סחפו את מונגוליה לתוך סיוט טוטליטארי, ופעולות הממשלה נגד הדת היו אכזריות במיוחד: ב-1937 החל משטר טרור נגד המנזרים, ואלפי נזירים נעצרו והוצאו להורג. מעריכים כי עד שנת 1939 הוצאו להורג כ-27,000 אנשים – שלושה אחוזים מאוכלוסיית מונגוליה באותו זמן. רק ב-1990 חזר חופש הדת למונגוליה, ומאז זוכה הבודהיזם (ודתות אחרות) לתחייה ולהתחדשות: מנזרים נפתחו מחדש, ואפילו כמה בכירים לשעבר במפלגה הקומוניסטית הפכו לנזירים.
מתפללים לנשמת האיילים ברחבי מונגוליה פזורים אתרי פולחן שאמאנים הנקראים אובו (Ovoo). אלו הם גלי אבן ענקיים הערוכים כבמה עגולה שבנויה מאבנים קטנות יחסית, ואשר נתקעו בה ענפים אליהם קשורות חתיכות בד. גלי האבן הללו הם אתרים לעלייה לרגל והמונגולים מקפידים להגיע אליהם, מי ברגל, מי על גבי סוס או גמל ואפילו על טרקטור ישן. הצליינים מקיפים את המזבח שלוש פעמים ומניחים עליו אבן. הם יוצקים משקאות על האובו, מציגים מזון ומנחות, שרים מזמורים לשמים, לעצים ולנהרות, בטרם ימשיכו אל המקדשים. גם ריקודי הצאם (Tsam), המשמשים לגירוש רוחות רעות, קשורים לשאמאניזם. בעבר הם לוו במנגינה חדגונית, שעזרה להיכנס לטראנס. הריקודים האלו הוצאו מחוץ לחוק בתקופת הקומוניזם, וכיום הם מבוצעים מחדש. המוסיקה המסורתית כוללת מגוון רחב של כלי נגינה וסגנונות שירה. בשירה בסגנון המונגולי חומי (khoomi), מפיקים קולות גברים שאומנו היטב צלילים הרמוניים גרוניים.
מפגש שנתי עם חברים מרבית התיירים מגיעים לנאדאם הגדול שנחגג בבירה אולן בטור, אלא שיודעי דבר טוענים שהוא נגוע בסממנים תיירותיים, וכי עדיף לחפש את הפסטיבל הנחגג במקומות מרוחקים ושקטים יותר. כל פסטיבל כזה נפתח באירוע חגיגי באצטדיון המקומי. נכבדי העיר נואמים נאומים ארוכים, דגל מונגוליה מונף אל על, ואז מתחיל מופע מוסיקלי מרהיב של נגנים, זמרים, רקדנים ומתחרים. המופיעים לובשים תלבושות ססגוניות מסורתיות, כשכול שבט מתהדר בבגדיו הייחודיים. מסע במרחב ובזמן
מקום יפה במיוחד הוא Hustai National Park, המקום האחרון בעולם שבו אפשר לראות סוסי בר, שמעולם לא עברו ביות. המין הזה התגלה במאה ה-19 בקירגיזסטן על ידי החוקר הרוסי פרז'וולסקי, כך קיבל את שמו "סוס פרז'וולסקי". במהלך השנים נכחד הסוס הזה מהערבות האסייתיות, אך למרבה המזל נשמרו כמה פרטים בגן החיות של אמסטרדם והושבו כאן למקומם הטבעי. זהו סוס נמוך ומוצק, שצבעו חום בהיר. אפשר לצפות בעדרים קטנים של הסוס הזה או בכמה פרטים הבאים לשתות במי הנחל. אבל מעבר לשמורה זו או אחרת, טיול במונגוליה מורכב מעשרות מפגשים קטנים: עם נהג המניע רכב רוסי ישן בעזרת מנואלה, עם מאלף בזים, עם עולה רגל המבקש למצוא מזור למכאוביו בגל אבנים, עם גברים גדלי גוף המניפים באחת את הגֵר. המרחבים מספקים אטרקציות מזדמנות. פה ושם רואים מרמיטה או אייל אדום, במקומות רבים נצפה סנאי שחור, אבל דומה שהאטרקציה העיקרית שמזדמנת למטייל היא חבורת ילדים הרצה לקראתו בצחקוק קולני או שיירה של גמלים כפולי דבשת המעלים ניחוח של שיירות מימים עברו. לעתים צדה את העין להקה של ברבורים לבנים או עופות דורסים, ולעתים נותנים לשקט לחלחל פנימה. יותר מאשר טיול למונגוליה, זהו טיול אל המונגולים. כשאני חושב על מונגוליה אני זוכר מאהל של רועים, שדמה בעיני לפנטזיה מונגולית: עמק ירוק, שלאורכו נמתחים צללים של עצי צפצפה המשנים את מקומם במהירות, וביניהם רועים סוסים בשלל צבעים וכתמים. לא הרחק משם נראה גמל כפול דבשת, כשהוא עמוס לעייפה בזרדים, ופרש על סוס מוביל אותו באיטיות. כלבים רזים ייללו אל הירח שהחל לעלות, איכרה הובילה שתי פרות. הם חצו את הנחל הצלול למרגלות הרכס המושלג בשלוות נפש, לא מרגישים את גודלו וייחודו של הרגע. |
