מוזיקת עולם כשפה תרבותית חוצת גבולות

1978. כפר נידח במרומי הקורדיירה בלאנקה בצפון פרו. אינדיאנים קשי יום לועסים בעצלתיים עלי קוקה יחד עם פיידרה נגרה – אותה אבן שחורה שמתסיסה את העלים ושולחת את האינדיאנים לעולם טוב יותר. העולם נעשה טוב עוד יותר עם המוסיקה הבוקעת ממקלט הרדיו: הבי ג'יז שרים, ועל הקיר תלוי פוסטר ענק של ג'ון טראוולטה, עומד בתנוחת המוצא המפורסמת מ"שגעון המוסיקה". המוסיקה היוצאת מהוליווד היא מוסיקת העולם – בפרו, בקטמנדו, בטימבוקטו.
1999. רופא שיניים תל־אביבי מעביר את מטופליו לעולם טוב יותר, נטול רעש המקדחה ומגע הצבת האכזרית, על ידי זריקת הרדמה עדינה, כשבאוזניות הצמודות לראשם צלילים מפרו, מקטמנדו או מטימבוקטו – "מוסיקת עולם", מוסיקה עולמית.

כשהייתי ילד, אספתי בולים מכל העולם, והייתי מסדר אותם באלבומים גדולים ומביט בדיוקנאות המלכים והנסיכים והמהפכנים, בציורי הארמונות והטירות, בשרטוטי הפרפרים והפרחים. הבולים גירו אותי לפתוח אנציקלופדיה ולקרוא על האישים והאתרים והפרפרים, לגלות עולמות רחוקים ולחלום על מקומות שלא הייתי בהם. הזמנים השתנו, והיום, כשאני טיפ־טיפה יותר מבוגר ועדיין חולם על מקומות רחוקים, אני מפרה את חלומותי במוסיקה שמגיעה אלי מארצות רחוקות בקצב של כמה עשרות אלבומים בחודש –  מוסיקה עולמית, נהדרת, "מוסיקת עולם".

זכות אבות בתחום מפגשי מזרח-מערב בישראל שמורה ללהקת "הברירה הטבעית". בעשור האחרון צוברת המוסיקה האתנית תנופה חסרת תקדים גם בארץ צילום: יואל שתרוג

באמצעות הדיסקים הללו אפשר ללמוד היסטוריה וגיאוגרפיה ומסורת של תרבויות רחוקות, להתקרב ולהבין מנטליות של עמים אחרים ואפילו לגלות את העובדה המתמיהה שישראל אינה מרכז העולם, למרות שבדרך כלל כך נדמה לנו. רוצים דוגמה?
"ב־1492 גירשו פרדיננד ואיזבלה את המורים מחצי־האי האיברי, ולאחר מכן המשיכו בגירוש יהדות ספרד שהיתה נטועה בארצם מאז תקופת האימפריה הרומית, 15 מאות קודם לכן. גולי ספרד הגיעו להולנד, לאנגליה, לצפון אפריקה – מרוקו, אלג'יריה, טוניסיה – ולאימפריה העות'מאנית, שכללה את תורכיה, יוון, ארצות הבלקן, מצרים וישראל. יהדות זו נטלה עימה את המורשת המוסיקלית והתרבותית המשגשגת שנוצרה כתוצאה מהחיים זה בצד זה של יהודים ומוסלמים באנדלוסיה מאז הכיבוש המורי (בשנת 711 לספירה), מוסיקה שמשפיעה עד ימינו על ספרד וצפון אפריקה".
לא, אין זה פרק מתוך ספר היסטוריה, במלים אלה פותח מבקר המוסיקה מייקל סטון את ביקורתו על אלבומו החדש של אמיל זריהן, "אשקלון", בעיתון האינטרנט המוקדש למוסיקת העולם, Rootsworld. ואם אינכם יודעים מיהו אמיל זריהן, כנראה שאינכם נמנים עם שוחרי מוסיקת העולם ו/או עם קהילת יהדות מרוקו בארץ בכלל ובאשקלון בפרט; כי זריהן הוא חזן וזמר בעל קול יוצא דופן, המצליח ממש בימים אלה לכבוש לבבות ורבבות ברחבי העולם בזכות האלבום הנושא את שם עירו, אשקלון.
את זריהן פגשתי לראשונה לפני כשנה וחצי ב־WOMEX 97 – WOrld Music EXpo -התערוכה העולמית השנתית למוסיקת העולם, שנערכה במרסיי, צרפת. "וומקס" הוא מקום מפגש לאמנים, אמרגנים, מנהלי פסטיבלים, עיתונאים, שדרי רדיו ומפיקי טלוויזיה, כשעל כולם מנצחות חברות התקליטים המפיקות את מה שקרוי "מוסיקת העולם"; שילוב בין גן עדן וגיהנום של מידע מדובר ומוקלט (הו, מאות הדיסקים שסוחבים במזוודה בדרך חזרה לארץ, כשזה בצד זה מונחים אקורדיוניסטית מלפלנד, מתופפים מבורונדי, נגן מסוֹר מסורינאם וזמרת חשופת טבור השרה במקצב הזוּק האופייני לאיים האנטיליים הצרפתיים), דיונים ("מוסיקת העולם לאן?"; "איש השבט האפריקאי מול המפיק המערבי המתוחכם"; "כיצד משלמים תמלוגים לנגנים אבוריג'ינים מאוסטרליה?"; ועוד ועוד), פגישות מחממות לב עם חברים של פעם בשנה והופעות של אמנים שהגיעו מכל קצות הארץ, כדי למצוא אוזן קשבת אצל אלה שיקבעו את עתיד הקריירה שלהם בעולם הגדול.
וכאן חוזר לתמונה אמיל זריהן, שהגיע מאשקלון, ומול קהל נלהב של משתתפי וומקס ויוצאי מרוקו הרבים שחיים במרסיי, הרביץ את ההופעה המחשמלת ביותר באותו סופשבוע גשום של אוקטובר. הייתי צריך להגיע עד מרסיי כדי לגלות כוכב מוסיקת עולם ישראלי. "אני? מוסיקת עולם? אני בסך הכל שר המון שנים את מה שלמדתי בבית", אמר זריהן (ששר, יחד עם "התזמורת האנדלוסית הישראלית", ברצועה 13 בדיסק המצורף לגיליון).

כך נולדה מוסיקת העולם
"מוסיקת עולם" (World Music) הוא סוג המוסיקה המתפתח ביותר בשנים האחרונות. יותר מרוק, יותר מפופ, יותר ממוסיקה קלאסית. מספר ההקלטות והיקף המכירות של מוסיקת העולם עולים משנה לשנה, ועוד האוזן נטויה. המונח מוסיקת עולם נולד רק ב־1987, כתוצאה מאילוץ ומצוקה: בעליהן של כמה חברות תקליטים קטנות בלונדון גילו שהתוצרת שלהם, שכללה מוסיקה דרום־אמריקאית ואפריקאית, לא זכתה למקום תצוגה מיוחד בחנויות התקליטים. היו מדפים לפופ, לרוק, למוסיקה מסרטים וכו', אבל לתוצרת שלהם לא היה מקום. כך נולדה התווית "מוסיקת עולם".
היצרנים האנגלים החלו להפיץ את התווית בין בעלי חנויות ועיתונאים העוסקים במוסיקה, ודרכם הגיעה השמועה על "לידת" סוג מוסיקלי חדש גם לצרכני התקליטים. אנשים רבים נדבקו והתחילו להשתמש בתווית הזו גם בפסטיבלי מוסיקה, בשבועונים ובספרים משני צידי האוקיינוס, והגרמנים, שאוזנם כרויה תמיד לחידושים, נתנו שם משלהם לתופעה: Weltbeat, מקצב העולם.
רבים מתנגדים למונח, בטענה שהוא מכניס למעין גטו מוסיקה שמקיפה עולם ומלואו. טוענים גם, כי המונח חסר משמעות, משום שמסתתרים מאחוריו סוגים רבים כל כך של מסורות, מקצבים וכלים, שהוא קטן מלהכיל את כולם. ויש הטוענים שמוסיקת עולם היא המצאה מערבית, קולוניאליזם מסוג חדש (ועל כך בהמשך).
כמובן שמיד צצו והופיעו שמות אחרים – "מוסיקת שורשים", "מוסיקה בינלאומית",

להקה דרום-אמריקאית בוורשה. הרוק והפופ נכתבים בתבניות מוכרות. בתרבויות אחרות הכל נשמע אקזוטי ומושך | צילום: יעל שורץ

"מוסיקה אתנית" – אך התווית שהשתלטה על השוק ומגדירה אותו היא "מוסיקת עולם". אינטואיטיבית, אנחנו מבינים היטב למה הכוונה, אבל קשה להגדיר את המושג במלים.
פעם, גדלנו על פולקלור וזמר עם. האזנו ללהקת "האורגים"
(The Weavers) שרה את "צאנה צאנה" הישראלי בצד "האריה ישן הלילה" הדרום־אפריקאי, ושיר ערש מסורינאם בצד "גוונטאנאמרה" מקובה. מנהיג הלהקה, פיט סיגֶר, הסתובב בעולם עם רשמקול והקליט שירי איכרים רומנים או שירי ערש מגיניאה המשוונית, והכל לטובת המוסיקה, להעשרת הידע האנתרופולוגי־תרבותי, ולאו דווקא לטובת הכיס וחשבון הבנק.
בשנות החמישים והשישים היינו רצים למופעים של להקות זמר ומחול מהפיליפינים או מבולגריה, ואהבנו להאזין לשירי העם של פול רובסון וג'ון באעז וג'ודי קולינס, ולמוסיקה יוונית של אריס סאן או של אליקי, וניסינו לרקוד סירטקי לצלילי הסרט "זורבה היווני", והתאהבנו, כמו כולם, בצלילי הבוסה נובה של ז'וּבּים ושל אסטרוד ז'ילברטו מברזיל, ולפעמים אפילו שרנו בקול גדול את "קאלינקה" יחד עם מקהלת הצבא האדום. נהנינו מכל המוסיקה הזו ולא ידענו שאנחנו בתוך העניין של "מוסיקת העולם".
ועדיין נשאלת השאלה, כיצד להגדיר את סוג המוסיקה הזה. חוה אלברשטיין, למשל, נתפסת מחוץ לישראל כזמרת של מוסיקת עולם, בדרך דומה לזו שאנו תופסים את ג'ון באעז או את מרסדס סוֹסה. אלבומה החדש של אלברשטיין, "הבאר", כולל טקסטים ביידיש שהיא עצמה הלחינה, ושרה עם "כליזמטיקס" – להקת כליזמרים אמריקאית, המצליחה ביותר בעולם. מוסף התרבות של ה"ניו־יורק טיימס" הקדיש עמוד שער לאלברשטיין ולדיסק החדש, והעיתון הנחשב "אל.איי וויקלי", הכתיר אותו כאחד מעשרת אלבומי הפופ הטובים של השנה ("אם יש עוד אנושיות בעולם, היא נמצאת באלבום זה", נכתב שם).
הזמרת הברזילאית הנהדרת מריסה מונטה הרימה גבה כשהזמנתי אותה לפסטיבל "שומעים עולם" הראשון שנערך בארץ, במרץ 1998. "אני מוסיקת עולם? אתם מוסיקת עולם!", אמרה. אז אולי הדרך הטובה ביותר להגדיר את המונח היא לומר שמוסיקת עולם היא כל מוסיקה שנוצרת בתרבויות הרחוקות מהמאזין לה. המוסיקה הברזילאית היא מוסיקת עולם עבורנו, והמוסיקה המזרח־תיכונית (או היהודית) היא מוסיקת עולם עבור הברזילאים.

מגלי הארצות החדשים
לא קשה להסביר את הצלחתה של מוסיקת העולם: אם זה מהרצון לברוח מטרדות היומיום, להתנתק מהפוליטיקה המקומית המאוסה, מעניי עירך ומהאוברדרפט בבנק; אם זה מהצטמקותו של העולם והפיכתו לכפר גלובלי קטן, שבו פעימת תוף הטם־טם בג'ונגל המשווני האפריקאי מגיעה באותו יום לפריז או לניו־יורק; אם זה מהסקרנות ההולכת וגוברת כלפי תרבויות אחרות ומקומות נידחים; ואם זה משעמום נורא שאחז באנשי הפופ, הרוק והמוסיקה הקלאסית, ורצונם (ורצון מאזיניהם) לפגוש צלילים חדשים, כלי נגינה בלתי שגרתיים ומקצבים לא מוכרים.
נראה לי שהסיבה האחרונה היא שגרמה למוסיקת העולם להתפרץ ולכבוש עולמות. הרוק והפופ נכתבים בתבניות מוכרות, לעוסות, נדושות, ואילו בתרבויות אחרות המקצבים מטורפים, כלי הנגינה מוזרים והכל נשמע אקזוטי ומושך. לא במקרה

שוויץ. ההצלחה של מוסיקת העולם קשורה בהפיכת העולם לכפר גלובלי קטן, וברצונם של מוסיקאים להתנסות בכלים ובמקצבים לא מוכרים | צילום: דובי טל

שמענו בשנות השישים את החיפושיות, בהשראת ג'ורג' האריסון, משלבים אלמנטים מהמוסיקה ההודית של ראווי שנקאר, או את הכנר יהודי מנוחין מחפש עם שנקאר את המפגש בין "מזרח" ו"מערב". אחרי שנים גילה פיטר גבריאל את "שורשיו" האפריקאיים והתאהב בהם, פול סיימון גילה את הקסם בשירת הא־קפלה של להקת ליידיסמית בלאק מאמבאזו הדרום־אפריקאית ובתופים הסוחפים של אולודום מברזיל, והשמועה אומרת שבכל פעם שפיטר גבריאל או פול סיימון מגיעים לאיזו מדינה בעולם השלישי, בורחים המוסיקאים המקומיים למעבה הג'ונגל או ללב המדבר, כדי שבני המערב לא יחמסו את תרבותם.
פיטר גבריאל הוא מהבולטים בתרומתם להפצתה של מוסיקת העולם, במיוחד בזכות פסטיבלי WOMAD (World of Music Art and Dance) שהוא עורך ברחבי העולם מאז 1982, וכן בזכות הקונצרטים למען התמיכה ב"אמנסטי אינטרנשיונל". לגבריאל יש גם חברת תקליטים המתמחה במוסיקת עולם (Realworld), ואחת לשנה מסתופפים בצל אחוזתו ואולפנו עשרות אמנים מרחבי העולם להקלטת מפגשים מוסיקליים יוצאי דופן.
פעם, כדי להיות מגלה ארצות, היה צריך להפליג כמו מרקו פולו, ואסקו דה גאמה וקולומבוס. מגלי הארצות של ימינו הם פיטר גבריאל ופול סיימון ודיוויד ביירן (שגם לו יש חברה המתמחה במוסיקת עולם, Luaka Bop), וגם המפיק הצרפתי המוכר פחות הקטור זאזו, שמטפח את השירה הפוליפונית הקורסיקאית, את המוסיקה הכנסייתית של הקלטים ואת זמרתם של היושבים לחופי הימים הקרים שבחוג הארקטי, ובכל פרויקט שלו הוא עולה על ספינת הדגל שלו – האולפן -למסע גילויים חדש. ובל נשכח את הוג דה קורזון הצרפתי וחברו ההונגרי איוואן לאנטוש, המפגישים בין יצירותיו של באך למוסיקה אפריקאית שבטית באלבום מחווה לפועלו של אלברט שווייצר בלַמְבַּרֶנֶה שבגבון; ובמסע אחר שלהם חולמים כיצד היתה נשמעת המוסיקה של מוצרט לו היה חי על גדות הנילוס ולא על גדות הדנובה.
מגלי ארצות מסוג אחר הם אותם שדרי רדיו, שמקבלים כמה עשרות דיסקים בחודש ובוררים את המוץ מן התבן; כמו טום שנאבל, שדרן רדיו מלוס־אנג'לס, שבתוכניתו "קפה אל.איי" מביא את קול העולם כולו, ויוצר אלבומי אוסף יפהפיים תחת השם "טרנס פלנט". וכן מנהלי פסטיבלים ככריסטיאן מוסה הצרפתי, שיושב בעיר אנגולם ובורא מדי שנה פסטיבל מלהיב חדש של מוסיקת עולם, ומביא לאירופה אמנים ידועים בצד כאלה שזו הפעם הראשונה שעלו על מטוס, נסעו במעלית והופיעו על במה עם אמצעי הגברה.

למבדה, גנבים וזכויות יוצרים
יש הטוענים שמוסיקת העולם היא המצאה מערבית, המכוננת קולוניאליזם מסוג חדש, תרבותי במהותו. WMCE (מצעד אלבומי מוסיקת העולם לפי דירוג שדרי אירופה) מפרסם מדי חודש את עשרת אלבומי מוסיקת העולם הנבחרים על ידי כ־40 שדרים ברחבי אירופה, והרשימה זוכה להופיע בכל עיתון מוסיקה המכבד את עצמו. כשהועלתה ההצעה לצרף לבוחרים שדרים מישראל (כשלמה ישראלי וכמוני), שזכתה לרוב גדול בכינוס השנתי של שדרי אירופה, קמה התנגדות עזה מצד המארגנים הגרמנים. הם טענו

פפואה ניו-גיני. הקולוניאליזם התרבותי מתבטא גם בגניבות של מוסיקה מהעולם השלישי. האדם הלבן מקליט מוסיקה אותנטית, ואז "מסמפל" אותה באולפנו המשוכלל בפריז או בלונדון | צילום: יעקב רוזנבלט

שישראל אינה חלק מאירופה (מה עם דנה אינטרנשיונל וזכייתה באירוויזיון?) ושאם יצרפו שדרים מישראל, ירצו להצטרף לחבורה המכובדת גם שדרי רדיו אפריקאים (רחמנא ליצלן) וההגמוניה והטעם הלבן ייעלמו.
הקולוניאליזם התרבותי הזה מתבטא גם בגניבות של מוסיקה מן העולם השלישי, "הפרימיטיבי". בא האדם הלבן ובידו מכשירי הקלטה משוכללים, והוא מקליט חבורה של נזירים בטיבט או שבט פיגמים באפריקה המשוונית, חוזר לאולפנו המשוכלל בברלין, בפריז או בלונדון ו"מסמפל" את המוסיקה הראשונית הזו בלהיט חדש שהוא מוכר במיליונים. ומה עם זכויות יוצרים? יוצרי המוסיקה המקורית אינם מודעים לגניבה, ובוודאי לא לזכויותיהם.
לפני כמה שנים קיבלתי את להיט הקיץ מצרפת, ה"למבדה" – שיר ברזילאי סוחף, שמלותיו מספרות בפורטוגזית על נערה שאהובה עזב אותה והיא הולכת בוכייה. אחרי ששידרתי את ה"למבדה" בתוכניתי, הביאה לי מאזינה תקליט ובו שיר בוליביאני, מנוגן בכלים אינדיאניים אופייניים להרי האנדים ובמקצב אופייני לאיזור הזה. מנגינתו זהה ל"למבדה" ומלותיו, ראו זה פלא, מספרות בספרדית על נערה שאהובה עזב אותה והיא הולכת בוכייה.
מתברר שהשיר נכתב על ידי להקת אחים מקוצ'במבה שבבוליביה. לאחים היה גם בית קפה בעיר, הרבה תרמילאים ישראלים התארחו שם, שמעו את נגינתם וקנו את תקליטיהם, וכך התגלגל התקליט גם לידי אותה מאזינה. בתוכנית הבאה שלי השמעתי את שתי הגרסאות – ה"למבדה" שעל חיבורה היו חתומים חברי להקת "קאומה" הברזילאית, והשיר הבוליביאני המקורי – וביקשתי ממאזינים שיש להם קשר עם האחים הבוליביאנים להתקשר ולספר להם על הגניבה. לא בטוח שבזכות השידור שלי, אבל החבר'ה מבוליביה נסעו לפריז וקיבלו, ללא משפט, מיליון דולר ועוד עשרה אחוזים מההכנסות העתידיות של הלמבדה. הקרדיט על חיבור השיר, בכל תקליטי להקת "קאומה", תוקן מיד (ורק אני עדיין מחכה לאחוזים שלי…).

כור היתוך מורכב ומבעבע
אין ספק, למוסיקת העולם יש קשר לקולוניאליזם המערבי. המרכזים החשובים של המוסיקה הזו נמצאים בבירות של מדינות שהיו פעם אימפריות ושלטו בחצי עולם; מדינות שבהן חיים היום מיליוני מהגרים מהקולוניות לשעבר, הנאבקים על שוויון זכויות ונגד מפלגות הימין הקיצוני, הקוראות להחזירם לארצות מוצאם.
פריז היא דוגמה מאלפת למורכבותו של כור ההיתוך המבעבע של מוסיקת העולם: מועדוני ריקודים שבהם מושמעת מוסיקת ראי אלג'יראית (מוסיקה עירונית, במקצבים

סיקהי בלוס-אנג'לס. בתוכניתו "קפה אל.איי" במיא שדרן הרדיו טום שנאבל את קול העולם כולו, והוא יוצר אלבומי אוסף יפהפיים תחת השם "טרנס פלנט" | צילום: משה שי

מודרניים, המכעיסה את המוסלמים הפונדמנטליסטים) בצד מוסיקה מהאיים האנטיליים הצרפתיים; זמרי ראפ מסנגל בצד רקדני סלסה לטינים, והרבה מאוד תחנות רדיו, המתמחות במוסיקה בעלת גוון אתני מובהק; ומצד שני – תנועתו של מנהיג הימין הקיצוני, ז'אן מארי לה־פן, הזועקת נגד השתלטות העולם השלישי על "התרבות הצרפתית", על מקומות העבודה, על "בנותינו הלבנות הטהורות", על החיים באירופה של פעם.
אבל הזמנים משתנים. לפני פחות משנה זכתה צרפת בגביע העולם בכדורגל בזכות מהגר, זינאדין זידאן האלג'יראי. צרפת זוכה בגביע העולם של המוסיקה בזכות חאלד ושֶבּ מאמי מאלג'יריה, קאסאב מהאיים האנטיליים הצרפתיים, יוּסוּ'נ'דוּר ואם.סי סולאר מסנגל ועוד רבים וטובים ששורשיהם אי־שם באפריקה או במרכז אמריקה. בכל הקשור למוסיקה, לפחות, התערותם בצרפת אינה מוטלת בספק, ולראיה – בשנים האחרונות, רוב הזוכים בוויקטואר דה לה מוזיק, הפרס הצרפתי למוסיקה, כבר אינם השאנסונרים הצרפתים הגדולים, אלא מוסיקאים וזמרים בני הדור השני של מהגרים מהקולוניות הצרפתיות לשעבר.

וזה קורה גם אצלנו
מוסיקת העולם היא מוסיקה של מפגשים: בין כובש לנכבש, בין מזרח למערב, בין שחור ללבן, בין בודהא לישו. ככזו, היא יכולה לקרב בין בני האדם. במגדל בבל זה של עולמנו, המוסיקה היא השפה הבינלאומית היחידה המובנת לכל, ומסוגלת להמיס מחלוקות, לגשר בין יריבים, לקרב בין שתי גדות נהר, חופי אוקיינוסים, פסגות הרים ועמקים.
אמני מוסיקת העולם נפגשים במאות פסטיבלים הנערכים בכל נקודה כמעט על כדור הארץ, מופיעים זה בצד זה, וזה עם זה, ויוצרים שפה חדשה, נפלאה, מתובלת בעשרות תבלינים ומדיפה ניחוחות מוכרים וזרים כאחד. וזה קורה גם אצלנו.
הלהקה ששמורה לה זכות אבות בתחום היא, כמובן, "הברירה הטבעית", ובעשור האחרון מוסיקה אתנית בכלל ומפגשי מזרח־מערב בפרט צוברים תנופה חסרת תקדים בישראל. די אם נזכיר את "אתניקס"  ו"ימי בינתיים" ו"טיפקס" ו"שבע" ו"עשב בר" ו"בוסתן אברהם" ו"אנסמבל מזרח־מערב" ו"התזמורת האנדלוסית הישראלית" (רצועה 13 בדיסק המצורף לגיליון); את ההצלחה הבינלאומית של עפרה חזה ב"דיסקו תימני" ושל זהבה בן בשירי אום כולת'ום; את יהודה פוליקר היווני ואלון אולארצ'יק ה"אתני" ואמל מורקוס ואמיל זריהן (שאת אלבומו האחרון הפיק דווקא יוסי פיין, המזוהה יותר מכל עם מוסיקת רוק מערבית) ואהוד בנאי (שכתבתו על ג'ורג' סמעאן וסאלם דרוויש, מוסיקאים ערבים־ישראלים מהגליל, מופיעה בעמ' 50, רצועה 6 בדיסק המצורף לגיליון); את הכיוון האתני הבולט באלבומיהם האחרונים של ברי סחרוף, יובל בנאי ורבים אחרים; ובל נשכח את יאיר דלל, נגן עוּד וכינור שהופיע כבר כמעט עם כל הרכב אפשרי, כולל הרכבים קלאסיים, הוזמן להשתתף בפסטיבלי WOMAD הקרובים של פיטר גבריאל שייערכו באוסטרליה ובניו־זילנד, ועתיד להוציא בקרוב דיסק חדש עם קבוצה של מוסיקאים בדווים־ישראלים (רצועה 10 בדיסק המצורף לגיליון).
יותר ויותר תחנות רדיו מקדישות תוכניות מיוחדות למוסיקת העולם, וגם זה קורה אצלנו. ב"קול המוסיקה" אלה תוכניותיו של שלמה ישראלי, ובראשן "מעברים", מדי יום שלישי בין עשר בלילה לחצות, ובגלי צה"ל – "הכל זורם" מדי יום שישי בין שמונה לעשר בלילה.
השכם והערב נולדים פסטיבלים חדשים המוקדשים לעולם הגדול, וגם זה קורה אצלנו – בגליל, במדבר יהודה ובתל־אביב. "שומעים עולם" הבא ייערך ב־2־5 ביוני 1999 במשכן לאמנויות הבמה, וישתתפו בו, נכון לעכשיו: סאליף קייטה ממאלי (ראו כתבה בעמ' 68), הצ'יפטיינס מאירלנד (ראו כתבה בעמ' 40), דוּלסֶה פוֹנְטֶש מפורטוגל, כוכבי ה־Buena Vista Social Club עם רובן גונזאלס מקובה (המנגנים במקצבים קובניים שמהם צמחה הסלסה) בצד אמנים רבים נוספים מחו"ל, וגם יאיר דלל עם מוסיקאים בדווים, "אנסמבל מזרח־מערב", אילנה אליָה בשירים כורדיים וישראלים רבים נוספים.
וזה קורה גם ממש כאן, ב"מסע אחר" – במלים ובתמונות של הגיליון ובדיסק המלווה אותו, "חלונות אל העולם", שכולו קולות ומקצבים שאי־אפשר להפרידם מתולדות יוצריהם, מהמקום שבו נוצרו ומההיסטוריה העולמית.Bon Voyage!