אם מישהו מכם סבל כבר מהרעלת קוֹרְנֵמוּז? ברור לי שלא רק שלא סבלתם מהמחלה, אתם אפילו לא יודעים מה זה קורנמוז. תעלומת המחלה הזו תיפתר כהרף עין – הלוא אין אני נמנה עם הסדיסטים המשאירים את קוראיהם כשסימן שאלה גדול מחבק את מוחם הקודח. עוד לפני כן אציין שאני דווקא כן סבלתי ממחלה זו, סבלתי כהוגן.
"מחלה" אמרתי, אבל לא בדיוק, כי הקורנמוז הצרפתי ידוע גם בשם "bagpipes" באנגלית או "חמת חלילים" בעברית. במשך חמש יממות ליוו אותי צליליו הגבוהים בפסטיבל הבין־קלטי – או כמו שהוא קרוי בצרפתית לאנְטֶרְסֶלְטיק (líInterceltique), המתקיים בעיר לוריאן (Lorient) שבדרום חבל בריטני (Bretagne) בצרפת – וגרמו לי ללא ספק לאותה הרעלה חמורה. לו היה רק כלי נגינה אחד שכזה מסתובב סביב אוזני, דיינו. גם שניים או שלושה היו נסבלים, אך תארו לעצמכם את אוזניכם הזכות נחשפות לצליליהם של כמה מאות (אם לא אלפי) כלים קלטיים כאלה בו זמנית. מכאן הדרך לטירוף הדרגתי סלולה.
כאירוע שמושך חצי מיליון צופים, כבש לעצמו הפסטיבל בצדק שני תארים: הפסטיבל הגדול ביותר בעולם למוזיקה קלטית והפסטיבל המוזיקלי הגדול ביותר בצרפת. מדי שנה, במשך עשרה ימים, החל ביום שישי הראשון של אוגוסט, מתקבצים בלוריאן – שהיתה פעם מרכז הדיג הצרפתי (שבינתיים ירד מנכסיו כתוצאה מתחרות עם דייגים מחוץ לצרפת) ובסיס לצי הצרפתי (שבינתיים העתיק את מקומו) ואשר המוקד שלה היום הוא האוניברסיטה המקומית – אמנים וחובבי מוזיקה. זוהי, אם כן, עיר רדומה וישנונית בדרך כלל, המתעוררת אחת לשנה, כמעשה היפהפייה הנרדמת, מנשיקתו של הנסיך ז'אן פייר פישאר, מנהל הפסטיבל הבין־קלטי.
ברבָרים נחמדים
רבים מספרי ההיסטוריה מתארים את הקלטים כברבָרים נחמדים, שהגיעו מהאיים הבריטיים והסתובבו ברחבי אירופה באלף הראשון לפני הספירה, עד שנמחצו על ידי לגיונות הרומאים. אך אם תדברו עם קלטי שורשי כז'אן
 |
| בהאנגרים הגדולים של הנמל העיר מתקיימות הופעות רוק ופופ אתני, באולמות שונים בעיר מתקיימים קונצרטים אקוסטיים ובעשרות מסעדות ובתי קפה מתארחים הרכבים קטנים יותר, אך רועשים לא פחות. "המקומות הקטנים האלה הם החממה של כל האמנים הצעירים בתחילת דרכם", אומר סולן להקת רוק צעירה |
פייר פישאר, תגלו היסטוריה שונה לחלוטין.
בתחילת האלף הראשון לפני הספירה החלו הקלטים להתפשט בכל אירופה, מהים השחור עד אירלנד. הם היו הראשונים שעבדו בברזל, בעוד היוונים והרומאים נשארו מאחור, בעידן הברונזה. הקלטים עיצבו כמעט עד שלמות את כלי העבודה הבסיסיים שבהם השתמש האדם עד תקופת המיכון. אלפי שמות של נהרות, עמקים וערים באירופה הם קלטיים. השם המפורסם ביותר הוא פריז, שלה קראו הרומאים לוטס (Lutece).
התרבות האירופית וגם תרבויות אחרות ספוגות במורשת הקלטית. סאמהיין, ראש השנה הקלטי, למשל, חוזר וכובש לו מקום של כבוד בעולם המערבי כהאלוּוין, חג של שדים, רוחות, תחפושות ודלעות. המורשת הקלטית בולטת במיוחד בכל הנוגע למוזיקה. כשישאלו אתכם מהי מוזיקה קלטית, תענו באופן טבעי: מוזיקה אירית. חלק מכם אולי יזכירו גם את המוזיקה הסקוטית, וזהו זה. אך מוזיקה קלטית נמצאת בכל מקום שבו נמצאים צאצאי הקלטים, שהגיעו לאורך ההיסטוריה כמעט לכל פינה בעולם. באירופה אפשר למצוא אותם לא רק בבריטני, אלא גם באירלנד, סקוטלנד, וויילס, האי מן (Isle of Man) בים האירי, קורנוול (Cornwell) בדרום־מערב בריטניה ואסטוּריאס (Asturias) וגליסיה (Galicia) בצפון־מערב ספרד. הם פזורים גם באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית, בניו זילנד ובאוסטרליה, שאליהן הגיעו אבותיהם החל במאה ה־18. הרעיון הגאוני של פסטיבל בין־קלטי, שיאחד את כשרונות המוזיקה הקלטית מכל העולם במקום אחד, היה רק עניין של זמן ושל יוזמה. בסופו של דבר הוא קרם עור וגידים בלוריאן ויצא לדרך ב־1971.
ארץ הפסטיבלים
ז'אן פייר פישאר, יליד 1945, הוא זה שהגה את הפסטיבל, יזם אותו ונלחם על קיומו. פישאר, נשיא איגוד הפסטיבלים בצרפת, שמנהל את הקונסרבטוריון האזורי של בריטני מאז 1981, הוא איש רב פעלים בכל הקשור למוזיקה קלטית: נגן קורנמוז (איך לא) ואלוף בריטני בכלי זה לשנת 1969; מחבר ספרים ומפיק סרטים ותקליטים; חוקר של "דרכי הקלטים" מטעם הקהילה האירופית; שותף פעיל בפסטיבל הקשר הקלטי (Celtic Connection) בגלזגו שבסקוטלנד, בפסטיבל הבין־קלטי בלואיזיאנה ובפסטיבל ניו אורלינס שבארצות הברית; ומארגן פעילויות וקונצרטים לשם הפצת המוזיקה הקלטית במקומות שונים
בארץ מוכרת המוזיקה הקלטית בעיקר באמצעות מבצעים איריים כמו הצ'יפטיינז, ואן
מוריסון, שינייד אוקונור, להקת הפוגז, אניה
ומשפחתה, שהקימו את להקת קלאנאד. דוגמאות נוספות לא חסרות, אך לקרוא בעיתון על מוזיקה מבלי לשמוע אותה זה בערך כמו לשמוע דיון ברדיו על זרמים בציור |
בעולם (בהם מדינות במזרח אסיה, באמריקה הדרומית וגם באיזור המזרח התיכון). "לבטח אמצא זמן פנוי להגיע לישראל כדי להפיץ את המוזיקה שלנו בארץ הקודש", אומר האיש המקסים הזה כטוב לבו בבירה בחיוך רחב, אך גם בלא מעט רצינות.
"מאז ומתמיד היתה צרפת ארץ הפסטיבלים", מסביר פישאר, "אך כל פסטיבל היה מוקדש לקטגוריה מסוימת: קולנוע, מוזיקה קלאסית, ג'אז, תיאטרון וכיוצא בזה. הפסטיבל בלוריאן הוא יוצא דופן, כי הוא מקום מפגש לקול ולכל ביטוייה של התרבות הקלטית בת זמננו. בפסטיבל הבין־קלטי הזה אנחנו מפגישים בין כל צורות המוזיקה ששורשיהן בשבטים קלטיים, משירים מסורתיים בני אלף שנים לפולק, רוק, פופ, ג'אז וכמובן גם מוזיקה סימפונית. לצד המוזיקה יש כאן ביטוי נרחב לקולנוע, ציור ופיסול, מחול, היסטוריה, ספרות ואוּמנות בניית כלי הנגינה הקלטיים. מדובר בסדנה, חממה וצוות מוחות וכשרונות, שמקדמים את התרבות הקלטית ומעשירים אותה.
"דבר נוסף שייחודי לפסטיבל הוא עירוב בין התרבויות המקומיות ליצירה הבינלאומית. מובן שלהפקת מפגש בין־תרבותי כזה נדרשים סיוע גדול במימון מצד השלטונות ומאות מתנדבים מקומיים וזרים. בכל שנה מתדפקים על שעריהן של ערי הפסטיבל מאות סטודנטים, כדי לעזור ולתרום להצלחת המפעל הזה. לאחר סיום לימודיהם, גם אם עברו יותר מעשר שנים, כשלכל אחד הקריירה שלו כמשפטן, איש עסקים, רופא או מרצה, עדיין מתעקשים המתנדבים לחזור ללוריאן ולתרום מכישוריהם. להבדיל מהמתח, הצרחות והעצבים המלווים בדרך כלל את עולם הבידור והפסטיבלים, אנחנו עדיין נדיבים, עוזרים ומחייכים זה לזה".
חלון ראווה, כוח מניע, מקום לחילופי תרבויות – הפסטיבל הבין־קלטי של לוריאן נקט עמדה אסטרטגית. בנקודת זמן שבה הסתכנו קבוצות התרבות הקלטית (מלבד זו שבאירלנד) בגלישה לעבר השִכחה ועוררו עניין אולי רק בקרב כמה אתנולוגים, קם הפסטיבל הזה כדי להפיח רוח חיים באותה מורשת גוועת.
הכל סובב מעל המסורת ומתחתיה: איסוף חומרים, לימוד הרפרטואר ותחרויות נגינה בכלים מסורתיים בכל רחבי ה"ממלכה" הקלטית. כל מקום שבו יש מיעוט קלטי או סתם שוחרי תרבות קלטית ללא שורשים וייחוס, לשם נשלחת ידו של פישאר.
שירת פאבים ורוק מלוכלך
בארץ מוכרת המוזיקה הקלטית בעיקר באמצעות מבצעים איריים. די להזכיר את הצ'יפטיינז, הלהקה האירית המסורתית המפורסמת ביותר; ואן מוריסון, שערבב את המוזיקה האירית עם בלוז; שינייד אוקונור, שמרבה לשיר שירים מסורתיים בגאלית של אירלנד; להקת הפוגז, שמיזגה את שירת הפאבים האיריים עם רוק מלוכלך ובוטה, או מן הצד השני השירה הענוגה של אניה ומשפחתה, שהקימו את להקת קלאנאד (Clannad, בגאלית: שבט או משפחה) המלטפת והאוורירית. אחרונה חביבה היא להקת הפופ המצליחה הקורז, שמלהיטה במצעדי הפזמונים בלדות ענוגות עם צלילי חלילים איריים. דוגמאות נוספות לא חסרות, אך לקרוא בעיתון על מוזיקה מבלי לשמוע אותה זה בערך כמו לשמוע דיון ברדיו על זרמים בציור.
מובן שגם לברטונים יש האמנים שלהם. המפורסמים שבהם הם נגן הנבל הקלטי אלאן סטיוול ולהקת הרוק־פופ האתני טרי יאן, שקיימת זה שלושים שנה. מה שמייחד כיום את
 |
| סדנה ללימוד כלי נגינה מסורתיים. המוזיקה הקלטית מתנגנת בכל אתר בלוריאן: בחצר בית הספר התיכון לומדים ביום מחולות איריים, סקוטיים או ברטוניים, ובערב מוצעים מוקדי בידור רבים |
המוזיקה הברטונית, ובא לידי ביטוי נכבד בפסטיבל, הוא הפתיחות של המוזיקאים הצעירים כלפי מה שקורה, לא רק בעולם המוזיקה האנגלוסכסית, אלא גם בעולם הרחב.
"המוזיקה הברטונית עברה בהיסטוריה מפה לאוזן ולאו דווקא כמוזיקה כתובה", אומר המוזיקאי יאן בונק. "האוזן שלנו קולטת באופן טבעי גם השפעות של תרבויות אחרות". בונק, בעבר חבר באחד הבאגאדים (תזמורות של מקישנים ונגני כלי נשיפה קלטיים) המפורסמים של בריטני, הקים את הלהקה חצוצרות מוזמביק, שמשלבת בין מוזיקה אפריקאית למקצבים קלטיים, מנגנת בבומבארדים (כלי נשיפה שדומה בצורתו לאבוב) לצד תופי דז'מבֶּה אפריקאיים. הלהקה משתמשת במרכיבים של ריתם אנד בלוז לצד מחול הגאבוט העתיק, והמלתחה שלה נעה בין תלבושות ברטוניות מסורתיות למדֵי היפ הופ.
ואכן, המוזיקה הברטונית מתערבבת כיום עם הרוק והראפ, הג'אז והרגאיי, המוזיקה הצוענית של מזרח אירופה ומערבה והמוזיקה של אפריקה הצפונית. כך חזיתי בפסטיבל בלוריאן גם בנגן חמת חלילים ברטוני (פטריק מולארד), שבטונים הגבוהים שאליהם הגיע ניסה להתחרות בסולנית בעלת הסופראן מנתץ הזכוכיות של מסתרי הקול הבולגרי — להקת הנשים המפורסמת מבולגריה. חוויה שבהחלט הכאיבה לאוזני.
כמו טקס פתיחת המכבייה
המוזיקה הקלטית מתנגנת בכל אתר בלוריאן. אתה יכול לפתוח את יומך בסדנאות ללימוד כלי הנגינה המסורתיים, אחר כך לעבור לחצר בית הספר התיכון כדי ללמוד מחולות איריים, סקוטיים או ברטוניים, ובערב לחלק את זמנך בין מוקדי הבידור הרבים. באצטדיון העירוני מתקיים מדי לילה מופע קסום של שירה, נגינה וריקוד קלטיים. לעתים נמצאים על כר הדשא כאלף משתתפים מכל התפוצות הקלטיות, במה שנראה לפחות כמו טקס פתיחת המכבייה.
בהאנגרים הגדולים של הנמל בעיר מתקיימות הופעות רוק ופופ אתני מול קהל של רבבות, שבהן משתמשים במערכות הסאונד והתאורה המודרניות ביותר, ובאולמות שונים בעיר מתקיימים קונצרטים עם יותר כלים אקוסטיים. האמנים הנחשבים והידועים ביותר נפגשים עם הקהל בכיכרות ובקרנות רחוב וחותמים למעריציהם על גבי הדיסקים שלהם. בעשרות מסעדות קטנות ובתי קפה הצמודים זה לזה מתארחים הרכבים קטנים יותר, אך רועשים לעתים לא פחות.
"המקומות הקטנים האלה הם החממה של כל האמנים הצעירים בתחילת דרכם", אומר לי סולן נפלא של להקת רוק צעירה משכנעת ביותר. "כולנו חולמים להגיע יום אחד להאנגרים הגדולים, אך בינתיים אנחנו כאן, מחכים שיגלו אותנו". מובן שבשדרות המרכזיות של הפסטיבל, שלאורכן פזורים עשרות מסעדות ובתי קפה, מתערבבים צלילי המופעים, אך למי אכפת כל עוד הבירה, הוויסקי או הסיידר זורמים בשפע.
המקום הרועש והשמח ביותר בכל לילה הוא האולם שבו מתרחשת "חגיגת הלילה" (בברטונית: fest-noz). החגיגה הזו, שמתקיימת כמעט בכל סוף שבוע בערים ברטוניות, היא הד והמשך למסורת החגיגות שהתקיימו בחצרות החוות החקלאיות בשמחת כלולות של בני האיכרים או בחנוכת בית חווה חדש. מאז 1955 הועברו המסיבות הללו לאולמות סגורים.
לחגיגות הלילה של הפסטיבל מגיעים בני המקום עם נציגים לא מעטים של חצי מיליון האורחים, כדי לחולל במקצבים הקלטיים המטריפים. על הבמה נמצאים תמיד שני נגנים או יותר, שמנגנים בכלים מסורתיים כמו ביניו (חמת חלילים ברטונית קטנה), גאיטה (חמת חלילים ספרדית), ובומבארד או בכלים אלקטרוניים ומתחלפים בערך כל חצי שעה. באולם המכוסה רצפת עץ, לשם הדגשת רקיעות הרגליים של המחוללים, תמצאו בני שנתיים עד תשעים, הרוקדים שורות־שורות.
אתה משלב את הזרת שלך בזרתות של שכניך מימין ומשמאל, נע בשורה עקלקלה לאורך האולם ולרוחבו, פניך אל השורות הנעות מולך, גבך אל השורות שמאחוריך, וכשאתה מגיע לקצה האולם, זה הזמן להסתובב ולשנות כיוון. הריקוד הזה מכניס אותך במהירות לטראנס, רקיעות הרגליים הקצובות מערפלות את חושיך, צלילי הנגינה מגיעים אליך מתוך מסך של אדי אלכוהול וריחות הבשמים, האפטרשייב והזיעה של המחוללים לידך ומולך – עדלאידע.
תודת המערכת לחברת אייר פראנס על עזרתה הרבה בהפקת הכתבה.
