תפריט עמוד

בעוד אנשי הדת השמרנים העדיפו להרחיק את המוזיקה מהאיסלאם, הרי שהמיסטיקנים המוסלמים – הסוּפים – השתמשו בכוחה של המוזיקה כדי להיטיב לשרת את האל. דוגמה לחיים בצוותא של הדת ושל המוזיקה אפשר למצוא בפסטיבלי המוליד (Mulid), חגיגות הענק הנערכות במצרים לכבוד קדוש של מסגד סופי זה או אחר.

מיליוני מאמינים נכנסים לאקסטזה עד אובדן חושים בטקס ה"זִכְּר" הדרמטי, שבו המוזיקה, המחול והאמונה משתלבים יחד ומשלהבים את הנוכחים. שירי חול כפריים הופכים לשירי דת, והאהבה היוקדת בין המינים הופכת לתשוקת המאמינים לנביאם: "זה רק הוא, זה רק הוא שחי בליבי, רק לו אתן את אהבתי – לנביא מוחמד".

בפסטיבל "WOMAD" שנערך באוגוסט 2000 ברדינג (Reading), אנגליה, ראיתי קונצרט של להקה המנגנת מוזיקת קוואלי מפאקיסטן, שחבריה הם אחייניו של נוסרט פאתח עלי חאן המנוח, גדול מבצעי המוזיקה הזאת שהלך לעולמו ב-1998. הם היו צעירים, בתחילת שנות העשרים לחייהם, אך משופשפים בהתלהבות ובכוח להכניס את הקהל לטראנס. הקוואלי הוא המוזיקה הסופית של הודו ופקיסטאן, ועל אף שהוא מזכיר את המוזיקה הקלאסית של תת היבשת ההודית, הרי שהמלודיות הסוחפות ומחיאות הכפיים הקצביות המלוות את שירת ההלל לאללה מייחדות את המוזיקה הזאת ומזהות אותה בקלות.


צעיר סופי רוקד ומנגן | צילום: E. ZarwanCC-by-nd

להכנס לטראנס עם משהו שדומה לאקורדיון
הכלי הבולט בקוואלי הוא ההרמוניום, שצליליו דומים לאלה של האקורדיון, ושפת הזמרה נעה בין פרסית להינדית עתיקה ומתובלת בערבית בת זמננו. בגלל מחיאות הכפיים והקצב האדיר המובילים לטראנס, הקוואלי נחשב לפופולרי ביותר בסוגי המוזיקה הסופית על רחבות הריקודים של העולם המערבי.

ייתכן כי ללא הצלחת "מוזיקת העולם" (שוב אני משתמש במושג הכוללני הזה שאינו אהוב עלי במיוחד), שהפכה לאופנתית, לא היה העולם המערבי נחשף לסופים ולמוזיקה שלהם. מה שעשה הסרט "בואנה ויסטה קלאב" למוזיקה הקובנית עשה שנים לפניו הסרט "בַּרַכָּה" לדרווישים המחוללים ולמוזיקה שלהם.

בעידן שבו צעירים רבים מנסים לברוח מהמציאות (ומי יאשים אותם?) – על שפת הים בגואה, במסיבת טראנס באיביזה או בעזרת כדורי אקסטזי – יש כוח משיכה גם לטראנס שאליו נכנסים המאמינים המוסלמים־סופים בטקסים ובמוזיקה שלהם.

התום, האור והטוהר
עם כתיבת שורות אלה נראה לנו, היהודים, שהעולם המוסלמי כולו קנאי ומלא שנאה. אולי דווקא זאת השעה לברוח אל התום, הזכּות, האור והטוהר של האהבה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיריו של גדול המשוררים הסופים – מוולאנא ג'לאל א־דין רומי.

הסופים רואים את החיים כמסע ומאמינים כי האחדות עם האל מגיעה כתוצאה ממעשים וממסירות אין קץ. רומי לא חיפש את אלוהים מחוצה לו, אלא בתוך עצמו, ולימד את אלה שנהרו בעקבותיו שהאהבה הנמצאת בנפשו של אדם היא ההוכחה לקיומו של האל בגופו.

שירתו של רומי זוכה היום לתחייה בעולם המערבי. האלבום "Vision II –  Spirits of Rumi" מביא כמה משיריו היפים על האהבה בלחנים חדשים של המוזיקאי הניו זילנדי גראם רוול ובביצוע אמנים מעולים כנוסרט פאתח עלי חאן הפקיסטאני, דז'יוואן גספריאן הארמני ואחינועם ניני הישראלית.

אגב, רומי אהב את אלוהיו, את בני האדם וגם לאכול, אחרת אי אפשר להבין את שיריו הרבים העוסקים במזון. אם אתם רוצים מתכונים לאוכל סופי, המלווים בשורותיו של רומי על מאכלים שונים ובאיורים מזרחיים מקסימים, אתם מוזמנים לבקר באתר הזה.


בסופו של דבר, את סוד קסמה של המוזיקה הסופית, כמו את סוד קסמה של המוזיקה בכלל, אי אפשר להסביר במלים.

כך מסביר מִכתָם סופי: "פעם אמר אדוננו ג'לאל א־דין: מוזיקה היא חריקות דלתות גן העדן. אמר לו אחד השוטים חסרי הבינה: איני אוהב חריקות של דלתות! אמר לו ג'לאל א־דין: אני שומע את הדלתות כשהן נפתחות בפני ואתה שומע אותן כשהן ננעלות למולך". נסו לפתוח את הדלתות ותבינו בעצמכם.


[banner]

דיסקוגרפיה מומלצת

1//Sufi Soul – Echoes of Paradise
2//אלבומיו של Nusrat Fateh Ali Khan
Vision II – Spirit of Rumi//3
Kudsi Erguner & Suleyman Erguner – Sufi Music of Turkey//4

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.