מספרים על מוצרט שקנה לו זרזיר, כדי ללמוד משירתו. רבים מחובבי המלחין האוסטרי אף טוענים כי שירת הזרזיר היתה מקור השראה לצלילים שפותחים את הפרק האחרון של הקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור; אך מתברר כי מוצרט קנה את הזרזיר כמה שבועות אחרי שהשלים את כתיבת היצירה.
מוצרט אינו המלחין הגדול היחיד שפנה אל בעלי החיים בניסיון להעשיר את יצירתו המוסיקלית: היידן ניסה ללמד תוכים לשיר; בטהובן ניסה לחקות את קולות הזמיר, הקוקייה והשליו ב"סימפוניה הפסטורלית"; באך פתח את הקנטטה מספר 71 ("האל הוא מלכי") בהמיית יונים עדינה; והמלחין הצרפתי בן זמננו אוליביה מסיאן יצא פעמים רבות ליערות, רשם בתווים את שירתן של הציפורים וניסה לתרגמה לשפת המוסיקה המודרנית ב"קטלוג הציפורים", שם הוא מחקה את קולותיהן בפסנתר. אוליביה מסיאן אף חיבר אופרה שלמה על הנזיר פרנסיסקוס הקדוש מאסיזי, שידע, כך מספרת האגדה, לשוחח עם הציפורים בשפתן.
ב"פטר והזאב" של סרגיי פרוקופייב מחקה אבוב את שירתו העצובה של הברווז, ב"קרנבל החיות" של קאמי סן־סנס מתארים צלילי הצ'לו את הברבור ובתקופת הרנסאנס הורו מלחינים לזמרים ולזמרות "ליילל כחתולים", "לנבוח ככלבים" או "לצייץ כציפורים" ביצירות שזכו מאז לכינוי "מדריגלים של חיות". מוסיקאים רבים חיקו וממשיכים לחקות ביצירותיהם קולות של בעלי חיים ובמיוחד של ציפורים, אך האם אפשר לומר שציפורי השיר שרות?
העפרוני ישיר לנו סולו
שירת הציפורים, קריאת התרנגולים וכמה ביטויים מוסיקליים של יונקים מסוימים עשויים לתמוך בגישה, שלפיה יש להתייחס אל בעלי חיים לא רק כאל אובייקטים. חוקרים רבים
 |
זרזיר שר. מספרים על מוצרט שקנה לו זרזיר, ובהשראת הציפור כתב את הפתיחה של הפרק האחרון בקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור
צילום: אייל ברטוב |
העוסקים בהתנהגות של בעלי חיים נעים באי־נוחות בכסאותיהם כשהם שומעים על "יכולת אמנותית" של בעלי חיים; לדבריהם, תפיסה כזו חוטאת בחטא ההאנשה (אנתרופומורפיזם) – ייחוס של תכונות וצורות התנהגות אנושיות לבעלי חיים. אנחנו, לעומתם, תומכים בסברה, כי "יצירתיות אמנותית" של בעלי חיים "עיליים" (כלומר, אלה שמייחסים להם תודעה, בעיקר בשל יכולות הלמידה הגבוהות שלהם, נפח המוח וכו') משקפת היבטים מסוימים של "מצב רוחם". בגישה זו תומכים זואולוגים כמו ג'רלד דיאמונד, פרנץ דה־וואל, דונלד גריפין או מיכאל ראיין, ולדעתם ישנם בעלי חיים שאכן משתמשים באמצעים אמנותיים, לרבות שירה, וגם נהנים מהם הנאה אסתטית.
לגישה זו שותף גם חוקר הציפורים הידוע פיטר מארלר (Marler) מאוניברסיטת קליפורניה, הסבור כי שירת ציפורים אינה רק חלק מרפרטואר התנהגותי קבוע המתחייב מאורח חייהן, אלא פעילות שמעניקה להן "הרגשה של סיפוק". ייתכן כי לציפורים ששירתן מרשימה אותנו כל כך יש מעין "חוש ליופי מוסיקלי". כך או כך, אחדות מהן משלבות בשירתן אקורדים מורכבים מאוד ומשתמשות לפעמים בטכניקות מוסיקליות מתוחכמות, כמעט כמו מלחינים אנושיים. הן משנות את מהירות השירה ואת המקצב, מגבירות לפרקים את עוצמת הקול או מחלישות אותה.
ציפורים גם יכולות ללמוד לחקות קולות וצלילים כמו טפטוף מים מברז, נקישה של בקבוק מזכוכית ואפילו קולות שירה של בני אדם. אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא ה"הלחנה" של עפרוני מצויץ (Galerida cristata) בבוואריה, שיצאו לה מוניטין: הוא למד לחקות ארבע שריקות ששרק רועה מקומי כפקודות לכלבו, שילב אותן בשירתו ואף שר אותן לעצמו. העפרוני שר בדיוק רב, תוך הקפדה על המרווחים של סולם דו מז'ור, וחיקה את שריקת הרועה בנעימה עריבה לאוזן ובעלת מבנה מוגדר.
מה מניע ציפורים לשיר?
כולנו מכירים את "מקהלת השחר" הערה של הציפורים ואת "מקהלת הדמדומים", המתונה יותר, המלווה את המאבק על מקום בעת התכנסותן ללינת לילה מקובצת; שירת הזמיר הפכה שם־דבר ליצירה מוסיקלית יפהפייה, הציתה את הדמיון האנושי ושימשה השראה למשוררים רבים; ומי אינו מתפעל מסלסולי שירתן המופלאה של הקנריות, מהמיית היונים, מ"תיפוף" הנקר, מ"תענית" הליליות, מ"דיבורן הקדחתני" של חוגלות ומשירתן של ציפורים רבות אחרות.
מה מניע איפוא את הציפורים לתת קולן בשיר? שתי גישות מובילות היום את החשיבה
 |
עפרוני מצויץ. יכולת ה"הלחנה" של עפרוני מצויץ בבוואריה, הפכה אותו למפורסם בשל "הקפדתו" על המרווחים של סולם דו מז'ור
צילום: יוסי אשבול |
על שירת הציפורים או קריאותיהן, והן משלימות רעיונות אחרים, בדבר התפתחות תכני שפה מסוימים אצל בעלי חיים אחרים. במאמר שפרסם פיטר מארלר ב־ 1996 ב־IBIS, אחד המגאזינים הנחשבים ביותר בתחום האורניתולוגיה (חקר עופות), הוא מסכם את שתי הגישות. הראשונה, אומר מארלר, רואה בקולות הציפורים ביטוי של אימפולס. כלומר – קולות נוצרים מתוך דחף, הם אינם נשלטים ובלתי רצוניים. לפי הגישה השנייה, שבה תומך מארלר, קולות הציפורים מבוססים על רגשות. הטענה הזו, כמעט מיותר לומר, שנויה מאוד במחלוקת, וחוקרים רבים טוענים שזו אינה גישה מדעית כלל, אלא עניין של אמונה.
לפני שנרחיב בענייני שפה, תקשורת ומוסיקה, נפנה לקולות שמשמיעים בעלי הכנף. שירת הציפורים אופיינית בעיקר לעונת הרבייה ומופיעה לרוב רק אצל זכרים. הנקבות משמיעות בעיקר קריאות קצרות, כחלק ממערכת התקשורת שלהן; אולם ידועים מינים, למשל הגדרון (Troglodytes troglodytes), שאצלם שני בני הזוג שרים, ולא רק בעונת החיזור; אז מבטאים קולותיהם מערכת תקשורתית אחרת. לעיתים הקריאות קצרות ולפעמים שירת הנקבות צורמנית וחזקה משל הזכרים. שירת הציפורים וקריאות התקשורת הללו מזכירות תקשורת קולית בלתי מילולית של בני אדם, כגון יפחות, צעקות, נהמות, אנחות וכדומה.
אתגר מרכזי לשאלת המוסיקה בקרב בעלי כנף מציב, למשל, הנבלי האוסטרלי
(Menura), עוף ססגוני ומוסיקלי כאחד. בניגוד לזמיר, יש לו הופעה חיצונית מרשימה וזנב רוטט, ובכל זאת, הוא משלים את חיזוריו גם בשירה בעלת גוונים עשירים. כל אחד מהזכרים מנהל בטריטוריה שלו כמה "חצרות תצוגה", שבהן הוא שר ורוקד. הוא עובר מחצר אחת לאחרת ומקפיד לנקותן לפני שיפצח במופע. זכר בעל ניסיון מסוגל גם לחקות היטב שירה של זכרים ממינים אחרים, השוכנים בסביבתו; הוא מחקה, למשל, את צחוקו המתגלגל של השלדג האוסטרלי (Halcyon macleayii) ואת שירת הקוקברה (Dacelo sp.).
נקבות הנבלי האוסטרלי, העוברות מחצר לחצר, יכולות להתרשם מהרפרטואר המוסיקלי של הזכר בצד יפי הדרו. זכר ששר יפה ומצטיין בצבעיו יזכה להיבחר לבן זוג ויצליח להזדווג עם נקבות רבות יותר. נשאלת איפוא השאלה, מדוע היה עליו לפתח, בצד תלבושת הנוצות הצבעונית, שירה מורכבת כל כך? השאלה מקבלת משנה תוקף כשמביאים בחשבון שהנבלי האוסטרלי אינו לבד. באיי ניו־זילנד ידועות ציפורים שהרפרטואר שלהן כולל ביצוע של תשעה שירים; כל זכר שר אחד מתשעת השירים, שאותו למד באמצעות חיקוי שכניו לטריטוריה, אך אינו יודע בהכרח את שמונת השירים האחרים. עם זאת, נצפו גם מקרים של "המצאת" שיר חדש.
הלוויתנים המשוררים ושפת המוסיקה
ואולי יש להתייחס לשירת הציפורים רק כאל אמצעי תקשורת? מוכרים לנו בעלי חיים ממינים אחרים שה"מוסיקה" שלהם נעימה ועריבה לאוזנינו: צרצור הצרצרים, קרקורי
 |
| הפלגה לצפייה בלוויתנים, חוף צ'ילה. ל"שירת" הלוויתנים מתברר, אין ולא כלום עם מוסיקה או שירה | צילום: נדב קיסוס |
הצפרדעים, יללות הגיבונים בדרום־מזרח אסיה, יללות הזאבים או "שירת" הלוויתנים. בשנים האחרונות נערכו תצפיות שונות על התנהגות הלוויתנים, וכמה חוקרים דיברו אפילו על "נשמת המשוררים" שלהם. חוקרים אחדים הרחיקו לכת וכתבו על "שפת הדיאלקטים" של הלוויתנים, על "שירת החיזור" של הפילים, על "שיחות" ההיפופוטמים ועל "דיבור" השימפנזים, המזכיר את ראשית התפתחותה של שפת ציידים־לקטים קדומים, ששימשה כאמצעי תקשורת ביערות הגשם של אפריקה.
לכל אלה אין ולא כלום עם מוסיקה או שירה. אלה אמצעי תקשורת, לפעמים מתוחכמים מאוד. יחד עם זאת, קמו באחרונה חוקרים – כגון פרופ' מיכאל ראיין (Ryan) מאוניברסיטת טקסס, או הזואולוג־מוסיקולוג ד"ר זוהר קציר מהאוניברסיטה העברית, הטוענים כי במקרה של עופות, אין לראות בשירה עניין של תקשורת בלבד. לדבריהם, נטיית החוקרים בעבר להתמקד בחקר שפתם של בעלי החיים כתקשורת הביאה להתעלמות מהאלמנטים המוסיקליים שלה ומהניסיון לפענח את המסרים הקוליים גם כצורות שונות של הבעת רגשות או מוסיקה לשמה.
שיר אחרון ופרידה
ראינו שיש זכרים, שגם לאחר שמצאו לעצמם בת זוג, הם ממשיכים לפתח ולשכלל את שירתם. האם אין מקום לסברה, כי הם עושים זאת בשל ההנאה שהצלילים המוסיקליים גורמים להם? זוהי, כמובן, השערה בלבד, אך אי־אפשר להתעלם מטענתם של החוקרים טוד והולטש (Todt & Hultsch), בספר שיצא בהוצאת אוניברסיטת קורנל בשנת 1995 ועסק באקולוגיה ובאבולוציה של תקשורת אקוסטית בקרב ציפורים. לטענתם, חזרתו של זכר על פזמון שבו משתמש זכר בטריטוריה סמוכה נועדה לסמן ידידות או יריבות.
אם האינטראקציה ביניהם חיובית, פותח הזמיר, למשל, בפיזום בעת ההפסקה שבין שתי חזרות של הפזמון; בעת התנגשות או עימות, לעומת זאת, הוא מתפרץ לתוך שירת זולתו. כאשר היריבות בשיאה, בראשית עונת הקינון, פותח הזמיר בפיזום כשנייה אחת לאחר שכנו, ובשלב מאוחר יותר בעונה הוא מחכה כשלוש שניות בטרם יתחיל לשיר. זכרים מבוגרים יותר מתעלמים משירת שכניהם ואינם מגיבים עליה עוד.
אצל הקרדינל הצפוני (Cardinalis cardinalis) שני בני הזוג שרים, אבל כל אחד מהם מגיב לשירת האחר באופן שונה, ובאמצעות שירתם אפשר לזהות אם ה"זמר" הוא זכר או נקבה. באורגי הכפר (Ploceus cucullatus) נספרו 21 אותות קוליים בעת החיזור. אנו משתמשים כאן שוב בלשון ההאנשה, אבל גם ממחקרים חדשים שעוסקים בברירה המינית (sexual selection) בקרב ציפורים – כגון מחקרם של פרופ' אמוץ זהבי מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל־אביב ופרופ' אבישג קדמן־זהבי ממכון וולקני, עבודותיו של פרופ' מיכאל ראיין או של פרופ' מלטה אנדרסן (Andersson) מאוניברסיטת גטבורג – עולה התאמה בולטת בין העדפותיהן של הנקבות למסלולי החיזור של הזכרים, בין שהם מבוססים על שינויים בצבעים או על ניואנסים בשירה. האבולוציה של המיניות בציפורים, ובמידת מה גם בקרב "יונקים מוסיקליים", מצביעה איפוא על הזדווגויות פרודוקטיביות יותר של זכרים "סקסיים" יותר, המושכים את הנקבות בשל "גֶנים טובים", הבאים לידי ביטוי לא רק בצבעיהם אלא גם בשירתם המסולסלת.
תודת המערכת לפרופ' יוסף טרקל מהחוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל־אביב ולפרופ' דיוויד בלוך מהחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטת תל־אביב על הערותיהם המועילות. תודה ל־ IMP על תרומתה לדיסק "חלונות אל העולם" (רצועה 16).
